כשאתה גדל לתוך מערכת מסוימת, כל שינוי של שיטה גורר עמו הרמות גבה וכוכביות. הפנדלים שנכנסו בתחילת שנות ה-70 לכדורגל העולמי זכו לביקורות, על אף שברבות השנים סיפקו כמה מרגעי השיא בהיסטוריה של המשחק. אפילו למעבר המובן מאליו היום מ-2 ל-3 נקודות לניצחון (שישראל, אגב, הייתה השנייה שאימצה בתחילת שנות ה-80 אחרי אנגליה) לקח למעלה מעשור כדי להיטמע בכל העולם. בארץ, הרבה אנשים עדיין מדביקים כוכבית לאליפות של הפועל תל אביב מ-2010 שהושגה בזכות הקיזוז. ככה זה, הטבע האנושי שמרני, קשה לו עם הכנסת אלמנטים חדשים שמשנים עבורו את החוקים.
זה נכון על אחת כמה כשלא ממש מבינים את שיטת ההעפלה החדשה ליורו. מתוך כל הסיפור הזה של המוקדמות, שלב הבתים הקונבנציונלי היה היחיד שהיו בו הכרעות של שחור ולבן - שתי הראשונות בכל בית עולות. ליגת האומות ופלייאוף ההעפלה ליורו, לעומת זאת, כרוכים מלכתחילה באין-ספור שאלות. עד לכתיבת שורות אלה יש לא מעט אפשרויות, ממפגש עם סקוטלנד, דרך משחק באיסלנד הקפואה ועד עימות מחודש עם גארת' בייל ונבחרת ויילס.
מבחינתנו, יש משהו שקשה מאוד להתווכח איתו: מאזן החוץ של הנבחרת של אנדראס הרצוג בליגת האומות ומוקדמות היורו: ניצחון אחד (על לטביה) מול חמישה הפסדים. אם מאחדים, כפי שראוי לעשות, את שני הטורנירים הללו לאחד, מקבלים קמפיין בינוני מינוס, שרק מהפך חביב מול סקוטלנד והתפוצצות מקרית על אוסטריה הפכו אותו לכמעט-סביר. ללא הפלייאוף המוזר הזה, ייתכן מאוד שראשי ההתאחדות כבר היו קונים להרצוג כרטיס טיסה בכיוון אחד לווינה.
לא רק חישובי הזכייה מסובכים, גם הערכת ההצלחה של המאמן ושחקניו בנבחרת מורכבת. התשובה, לכאורה, פשוטה: יעפילו - הצלחה. לא יעפילו - כישלון. אבל נניח שעלינו ליורו, הרי ההצלחה הזאת עדיין נשענת אך ורק על ליגת האומות ובעצם מייתרת את עשרת המשחקים של מוקדמות היורו. האם ראוי לשכוח לשחקנים שלנו את העובדה שניצחו רק פעם אחת נבחרת שאינה לטביה? האם ההגנה המבזה בדקות הסיום בסלובניה תימחה כך סתם מהתודעה? ומה לגבי ההתפרקויות המנטאליות בפולין ובאוסטריה וחוסר המחץ בבית מול צפון מקדוניה? אם התוצאות בשני המשחקים הקרובים יתיישרו עם המציאות שראינו עד כה, ישראל תסיים במקום החמישי בבית, משהו שלא קרה באף טורניר מוקדמות מאז 1996. לזה אין משמעות?
כנראה שלא. ארבעה משחקים הם אלה שיכריעו - השניים שניצחנו (סקוטלנד ואלבניה) והשניים שאנחנו צריכים לנצח. תאהבו את זה או לא, 4 הוא מספר הקסם, ממש אותו מספר שהביא את הנבחרת שלנו למונדיאל 1970, כשעברה במפגש כפול את ניו זילנד ואוסטרליה ותו לא. זהו המדד שלנו עכשיו, כל השאר לא ממש משנה.
אל תפספס
הדיון במידת ההצלחה, וכתוצאה מכך בהמשך העסקתו של הרצוג בנבחרת, צפוי לצוף שוב בחודשים הקרובים, במיוחד במקרה של כישלון. אף אחד כרגע לא יודע לספק את התשובה. לטעמי, בהנחה שירצה בכך יש שתי סיבות להאריך את כהונת הרצוג: האחת, משום שכל מאמן נבחרת, ובמיוחד מאמן זר, צריך לקבל שתי קדנציות כדי להציג חזון אמיתי. השנייה, מכיוון שבהיעדר ניתוח חד משמעי על יכולות האימון של הרצוג, צריך להסתכל על האופי שלו ומה שהוא מקרין לשחקנים. הם אוהבים אותו, רוצים לשחק בשבילו. זו אהדה אמיתית, לא פרגון מהשפה אל החוץ. בנסיבות כאלה, יש לתת לו ליהנות מהספק.
ועדיין, הכול יכול להתהפך, לשני הכיוונים. התבזויות מול פולין וצפון מקדוניה לצד הדחה בפלייאוף ההעפלה יגררו ביקורות קשות, בעוד ניצחון מפתיע בסקוטלנד, איסלנד או ווילס (ויש עוד כמה אפשרויות, השם ישמור) יהפכו את הרצוג ליקיר האומה. בכל הבליל הזה יש רק דבר אחד בטוח: חוסר האמון ימשיך לאפוף את מאמן הנבחרת והשחקנים שלו עד לרגע האחרון. את זה, מוכרחים לציין, הם הרוויחו ביושר.