מרסלו, מגנה ברזילאי של ריאל מדריד, פרסם היום (חמישי) ב"theplayerstribune" וידוי מרגש על התחושות שלו בתור שחקן הבלאנקוס שמתכונן לגמר ליגת האלופות מול ליברפול, וחשף את הלחץ הגדול וסערת הרגשות.
"לא יכולתי לנשום. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. זה היה בחדר ההלבשה ממש לפני גמר ליגת האלופות מול ליברפול ב-2018. הרגשתי כאילו משהו תקוע לי בחזה. לחץ עצום. אתם מכירים את ההרגשה? אני לא מדבר על לחץ. לחץ זה נורמלי בכדורגל. זה היה משהו שונה. אני אומר לך אחי, הרגשתי שאני נחנק.
"הכל החל בלילה שלפני. לא הצלחתי לאכול. לא הצלחתי לישון. חשבת רק על המשחק. זה מצחיק, כי אשתו קלאריס משתגעת כשאני כוסס ציפורניים, ולפני כמה שנים היא הצליחה לגמול אותי מזה. אבל בבוקר של הגמר התעוררתי, והציפורניים שלי נעלמו.
"קצת לחץ זה נורמלי בכדורגל. לא אכפת לי מי אתה, אם אתה לא מתרגש לפני שאתה עולה לגמר, אתה לא בנאדם אמיתי. לא אכפת לי מי אתה. אתה פשוט מנסה לא לחרבן במכנסיים. זאת האמת, אחי!
"מבחינתי הלחץ לפני הגמר מול ליברפול היה הכי גדול. אולי אנשים יגידו שזה מוזר. כבר זכינו בשני גביעים רצופים, כולם ציפו שליברפול תנצח. אז מה הבעיה? ובכן, כשיש לך הזדמנות לעשות היסטוריה, אתה מרגיש את המשקל. אבל משום מה, הפעם ממש הרגשתי את זה. מעולם לא הייתי בכזה לחץ לפני משחק, כך שלא ידעתי מה קורה. חשבתי לפנות לרופא הקבוצה, אבל חששתי שהוא לא ייתן לי לשחק. והייתי חייב לשחק. 100 אחוז. הייתי חייב להוכיח לעצמי משהו.
"כמה ימים לפני הגמר שחקן עבר של ריאל מדריד אמר עליי משהו בטלוויזיה שנשאר איתי. הוא נשאל מה דעתו על הגמר, ואמר: 'אני חושב שמרסלו צריך לקנות פוסטר של מוחמד סלאח, לתלות אותו על הקיר, ולהתפלל". אחרי 12 שנים ושלושה גביעי אירופה, הוא ככה זלזל בי בטלוויזיה. המטרה של הביקורת הזאת היה לדכדך אותי, אבל היא נתנה לי מוטיבציה. רציתי לעשות היסטוריה. רציתי שילדים קטנים בברזיל יסתכלו עליי כמו שאני הסתכלתי על רוברטו קרלוס. רציתי שירצו לגדל שיער בגלל מרסלו, מבינים?
"אז ישבתי בחדר ההלבשה, מתקשה לנשום, וחשבתי לעצמי - כמה ילדים בעולם משחקים כדורגל? כמה מהם חולמים לשחק בגמר ליגת האלופות? מיליונים. מיליונים. מיליונים. אז תרגיע את עצמך. קשור שרוכים, אחי.
"ידעתי שאם אצליח לעלות על המגרש, אני אהיה בסדר. מבחינתי, על המגרש כלום לא יכול לקרות לך. אולי גדלת בבלגן, הכל יכול להשתגע סביבך, אבל כשהכדור לרגליך, אתה מפסיק לחשוב. הכל שקט, רגוע. כשעליתי לדשא עדיין התקשיתי לנשום. חשבתי לעצמי - 'אם אני צריך למות כאו הערב, אז פאק איט. אני אמות.
"אולי זה נשמע משוגע לאנשים, אבל צריך להבין את המשמעות של הרגע הזה עבורי. כשגדלתי... ריאל מדריד? ליגת האלופות? בולשיט! סיפור אגדה! זה לא אמיתי! בקהאם, זידאן, רוברטו קרלוס, מבחינתי החבר'ה האלה היו אמיתיים כמו באטמן. אי אפשר לפגוש אותם באמת. אי אפשר ללחוץ יד לגיבור קומיקס, נכון? החבר'ה האלה הולכים על אוויר. הם מרחפים מעל הדשא. וזה לא השתנה. היום זה אותו דבר לילדים.
"סיפור אמיתי: יש איזה ילד שעובד אצלי בגינה במדריד. יום אחד רוברטו קרלוס בא לבקר אותי, היינו בחוץ והילד נכנס. הוא קפא. הוא היה פסל. אמרתי, 'זה רוברטו קרלוס'. הילד בהה בו... ואמר: 'לא! זה לא. זה לא יכול להיות'. רוברטו אמר, 'זה אני'. הילד היה צריך לגעת בו כדי להבין שזה אמיתי.
"אני אומר לכם, בפעם הראשונה ששיחקתי במדי ריאל מדריד בליגת האלופות, שמעתי את ההמנון ואמרתי לעצמי, 'אלוהים, אני במשחק וידאו! המצלמה עומדת לעבור על הפרצוף של, אז אל תצחק!'. זו הייתה המציאות, מבינים?
"תקשיבו, לפני כמה שנים נסעתי לברזיל לראות את המשפחה שלי, ולקחתי את אחד הכדורים מגמר ליגת האלופות למשחק חובבנים של חבר שלי. החבר'ה שלי שיחקו בו, השתעשעו, ואז אמרתי - 'זה כדור אמיתי מגמר הצ'מפיונס, כן?'. כולם עצרו. הם הסתכלו על הכדור כאילו זה אבן מהירח. הם צעקו 'בולשיט!'. ואלה אנשים מבוגרים, שפתאום התנהגו כמו ילדים. הם לא האמינו שזה הדבר האמיתי. הם לא רצו לגעת בזה. כאילו זה קדוש.
"אתם מבינים עכשיו? למרסליניו הקטן מריו, לקבל הזדמנות לזכות בפעם השלישית ברציפות בליגת האלופות? בחייכם. זה לחץ, לחץ, לחץ. הרגשתי את זה בעצמות, אחי. אני לא פוחד להגיד את האמת. כשעלינו לחימום לא הצלחתי להרגיע את עצמי. אבל כשעמדנו עם ההרכב, ראיתי את הכדור הקדוש, והכל השתנה. האבן מהירח. הלחץ נעלם. הייתי שליו. היה רק את הכדור. אני לא זוכר הרבה מהמשחק, רק שני דברים בצורה מוחשית.
"20 דקות לסיום, כשהיינו ביתרון 1:2, הלכתי לכדור קרן וחשבתי לעצמי, 'פוסטר של סלאח, אה? תודה אחי, תודה על המוטיבציה'. עוד אני זוכר כשביתרון 1:3, כמה דקות לסוף, הלכתי להוציא כדור חוץ, פתאום זה הכה בי שאנחנו הולכים לזכות, היה לי רגע לחשוב, ובכיתי. למרר בבכי. על המגרש. מעולם לא קרה לי דבר כזה. אחרי משחק? כן. עם הגביע? כן. אבל מעולם לא בזמן משחק. לקח לי כמה שניות עד שחזרתי לעצמי, הכדור חזר ופתאום קלטתי - 'שיט, אני חייב לחזור לשמור על השחקן שלי!'".
עוד סיפר מרסלו: "לפני גמר הצ'מפיונס ב-2017 מול יובנטוס, ראינו סרט בהכנה לקראת המשחק, ישבנו החבר'ה ליד השולחן - אני, קאסמירו, דנילו וכריסטאנו. דממה מוחלטת. אף אחד לא אומר כלום. כולם פשוט בהו בארוחה שלהם. אפשר היה לשמוע את הקיבות שלנו עושות קולות. אף אחד לא מוציא מילה, היה ממש מתח.
"ואז רונאלדו אמר, 'חבר'ה, יש לי שאלה. זה רק אני שמרגיש את הלחץ של המשחק בבטן?'. וכולנו ענינו בבת אחת - 'גם אני אחי! גם אני!'. כי אף אחד לא רוצה להודות בזה. אבל אם הבנאדם הזה מרגיש את זה, אז אנחנו בסדר. כריסטיאנו הוא קרח. מכונה. ואפילו הוא מחרבן במכנסיים! זה שבר את כל המתח. רק הוא יכול היה לעשות את זה. הוא צעק למלצר - 'תביא לפה בבקשה מים מוגזים. אנחנו חיבים עזרה כדי להוריד קצת את האוכל'. מאותו הרגע כולנו צחקנו.
"אלה סיפורים שאספר לנכדים שלי. כשאספר להם ששיחקתי על המגרש לצד רונאלדו ומסי, הם בטח יגידו - סבא, אתה רוצה להגיד לנו ששיחקת מול שחקנים שכבשו 50 גולים בעונה? אתה משקר. אתה סנילי. צריך לקחת את סבא לרופא'".