החורים של הרצוג: הקמפיין האיום של נבחרת ישראל מבחינה הגנתית

השלב הראשון הוא להבין כמה המצב גרוע ולהודות: יש בעיה.

ובכן, אחרי שבעה משחקים, נבחרת ישראל ספגה בקמפיין הזה 14 שערים. עזבו את זה שזה גרוע ביחס לאחרות - מקום 41 במוקדמות בספיגות למשחק, אחרי לוקסמבורג וכמו אנדורה, למשל - זה גרוע ביחס לעצמנו. כדי למצוא קמפיין בו ספגנו יותר גולים בשבעת המשחקים הראשונים צריך לחזור אחורה עד מוקדמות מונדיאל 1994 - התמים, הנוסטלגי, הראשון שלנו אחרי השיבה לאירופה. 26 שנים עברו מאז וההגנה שלנו לא נראתה רע יותר מאשר איך שהיא נראית עכשיו. באופן אירוני, את הגולים הראשונים אז ספגנו מרגלו האימתנית של אנדי הרצוג. חמישייה מאוסטריה, רביעייה מצרפת, חמישייה משבדיה - כולן פירקו אותנו (חוץ מצרפת, בצרפת, כמובן) אבל אז לפחות היינו דרג 6. בהגרלה הנוכחית היינו בדרג השלישי. זה לא היה אמור להיות ככה. אז כן, יש בעיה.

אוקיי, אז הבנו, הודינו. דיברנו על המה והכמה. עכשיו בוא נדבר על האיך. הרי אם יש פשלה אחת גדולה בקדנציה הזו של הרצוג, היא בהגנה. הוא קיבל דור בעייתי מאוד של בלמים, אבל היה צריך להוציא איתם יותר. איכשהו. כי את הגולים שספגה הנבחרת אפשר לחלק לשניים. יש את הטעויות האישיות הגדולות - בן הרוש בכיסוי בלם יריב ברחבה באוסטריה, כיאל בין הרגליים בסלובניה, הרוש מוסר למיליק בפולין, הפאול של דגני מול צפון מקדוניה. לצערנו, מאלה לא ייגמלו בחורינו. כשאתה מזמן את ייני או דגני אתה יודע מה היתרונות ומה החסרונות, כנ"ל כשאתה מכניס למגרש את בן הרוש.

אבל הפנצ'ר של הרצוג עד כה הוא בסוג השני של הספיגות - תיאום הגנתי נטו. לקחת שלושה בלמים ולהפוך אותם לגוף אחד. או לפחות לנצל את העובדה שיש שלושה ולא שניים, ולחסום את האמצע. לא סתם הרצוג העיר באסיפה שלשום לעמידה של הבלמים. "מרכז ההגנה אמור להיות מקום שאי אפשר לעבור דרכו", אמר המאמן במהלך תדריך וידאו.

לא צריך להיות מאמן כדורגל כדי להזדעזע מהגולים שהנבחרת ספגה בקמפיין הזה.

למשל, השער הראשון, מול סלובניה בבית: כדור הורחק מעבר לחצי לעבר הרחבה הישראלית, קיפץ בין ייני לבין בן הרוש, ייני לא השתלט, כאילו חיכה שהשוער הרוש ייצא, הרוש לא יצא, שפוראר אמר תודה, השתחל בין ייני לבין הרוש והכניס לשוער בין הרגליים.

או השער הראשון מול אוסטריה בבית. זוכרים "מקום שאי אפשר לעבור בו"? הנה ארנאוטוביץ', הר בגובה 1.92 מטר בחופשה הכול כלול ברחבה הישראלית. הוא כל כך לבד, שהוא הספיק אפילו להתלונן על כך! ייני יוצא לעבר זול, והכדור עובר בין רגליו. הבלמים שלנו יוצרים משולש של כבוד מסביב למרקו, כל הדרך לרשת של הרוש.

כן, גם השער הראשון בפולין היה כזה. כדור חוץ קצת קשוח של דסה, איבוד יותר קשוח של ייני במרכז המגרש, ואז הקלאסיקה: ייני יוצא גבוה מדי ומתחיל שיעור גיאומטריה - שתי מסירות בין-שניים עוקבות (!), האחת בין ביטון לייני, השנייה בין ביטון לטהא. וואלק תודה רבה, אמר פיונטק, פיו פיו.

ומה נגיד על זה? לפי התמונה קשה להאמין שמצב כזה נגמר באחד על אחד סלובני, אבל טהא לא המשיך עם ורביץ', איליצ'יץ' כנראה ראה את זה, החדיר, ורביץ' הקפיץ מול מרציאנו.

דוגמה טרייה. ישראל מובילה באוסטריה 0:1, רק לרדת למחצית ככה, אבל לא. התקפה לא מתפרצת של האוסטרים נראית כמו מגה מתפרצת וההגנה הישראלית קורסת - אלחמיד יוצא גבוה אבל השאר לא, שלושה שומרים על שחקן אחד ומשאירים מיס-מצ' חולני בדמות טואטחה נגד העולם. המגן גם נשאר מאחור ולא יוצר מלכודת אופסייד, 1:1.

כל חמש הדוגמאות הללו צריכות להציק להרצוג יותר מכל איבוד דרמטי של כיאל או שמירה לקויה של בן הרוש. כי אלו דברים שגם אם קשה, צריך לדעת לאמן, לנהל. שימו לב שכמעט כל השערים שחטפה הנבחרת נראים אותו הדבר, יפים, קבוצתיים מאוד, הפוכים מ"זהבי לוקח כדור ויורה מ-25 מטר".

להרצוג יש כמה נסיבות מקלות: הוא מעודד התקפה, מבקש מכל השחקנים לעלות למעלה, וזה לפעמים יוצר חורים - כמו למשל אלחמיד שלא הספיק לחזור בגול השני בסלובניה; שנית, זה באמת דור מגה בעייתי, ולראיה מתוך שבעה בלמים שניסה הרצוג בקמפיין הזה - רק טהא וטיבי בלמים קלאסיים. השאר הוסבו. ועדיין, את ההגנה מישהו צריך לנהל - בטח בשיטת שלושה בלמים, ולפי דיבורים עם אנשי נבחרת, לא נראה שיש מישהו שעושה את זה. או לפחות אין הגדרה. מי מפקד החוליה בשטח? טהא? אלחמיד? טיבי?

להיות בלם זה מקצוע, זה לא רק מוטיבציה וזה בטח לא רק ממדי גוף. את זה כבר למדנו על בשרנו. צריך לשמור על ריכוז מקסימלי, עמידה נכונה, ואת זה כבר ראינו שאין לנו יותר מדי אנשים שיודעים לעשות. תראו את דגני בגול השלישי של סלובניה - הוא שומר אוויר, הוא בכלל לא מסתכל על ורביץ' המשתחל. או בן הרוש בשני של אוסטריה - בלם יריב מספיק להקפיץ ולכבוש. או בגול של מקדוניה הצפונית, בעבירה של דגני ובהגבהה. כפי שאמר לי שוער פעם, בישראל יותר מדי מסתכלים על הכדור ולא על השחקן.

וכך אנחנו כבר על 14 ספיגות ושוב - זה לא העיתוי שבעייתי, זו המהות. כמובן שלא רק הבלמים אשמים בספיגות וכמובן שמרכז הגנה מבורזל יותר היה מונע אקשן שלילי ליד הרחבה שלנו. ועדיין, יש פה יותר מדי מקרים קלאסיים של נבחרת בועטת בעצמה. תיאום. ריכוז. הגנה קבוצתית. צריך היה לראות את נבחרת טורקיה אתמול בצרפת כדי להבין - במצב של 1:1 היה ברור "גול אנחנו לא חוטפים". ונכון שבהגנה שלהם משחקים חבר'ה מיובנטוס ומלסטר, ועדיין, הם שיחקו בצרפת נגד אלופת העולם. אנחנו גרמנו לסלובניה להיראות כמו בלגיה וספגנו חמישה שערים מאוסטריה בלי אלאבה וכשארנאוטוביץ' לא הכי רוצה. ואת כל הקמפיין המחורר הזה עשינו עם תצוגה לא הגיונית של זהבי ושני שוערים שבאמת נתנו משחקים טובים מאוד, להוציא אחד של הרוש, בפולין, וגם המשחק הזה היה גמור עוד לפני שהחל לטעות. לא חראם?

בהנחה שאל הפלייאוף נשתחל, ותודה לליגת האומות, הרצוג צריך לנצל את 270 הדקות הבאות לנסות למצוא את ההגנה המתאימה שתייצג אותנו בצמד המשחקים הקריטיים במרץ, וכן, גם הלאה. מאז שהגיע הוא ניסה כבר שבע ורסיות שונות, אף אחת מהן לא באמת עבדה. היחיד ששרד את כל הקמפיין הזה הוא טהא. הוא יצטרך להחליט עם מי הוא הולך ומי שרף את הצ'אנסים, ובעיקר לנסות להחדיר בחבר'ה תיאום בסיסי. בניגוד לליגת העל, כשטועים באירופה לא מצטערים - פשוט מוציאים כדור מהרשת. למזלם של הבחורים, הערב אנחנו נגד לטביה, הנבחרת היחידה מולה לא ספגנו. נבחרת שכבשה רק שער אחד בקמפיין הזה. או בקיצור - יריבת האימון המושלמת.


orenjos@walla.co.il