בגיל 30 מיקי סירושטיין קיבל את המתנה הכי יפה בקריירת הכדורגל שלו: האפשרות לחוות את חו"ל וגם להשתדרג משמעותית ברמת השכר. אחרי שבבית"ר ירושלים הוא נלחם על פרמיות ונקודות כדי להתקרב ל-100 אלף דולר לעונה, בתאילנד הוא מרוויח 300 אלף דולר. בדרך הוא גם נהנה מהיכרות עם תרבות אחרת והפך לכדורגלן הישראלי הראשון בתאילנד.
סירושטיין תמיד רצה לעשות את המעבר מעבר לים, אבל גם אשתו הופתעה מהיעד. "תמיד דיברנו על האפשרות שאקבל הצעה וניסע, אבל דיברנו בעיקר על אירופה. בוא נגיד שתאילנד לא הייתה על הפרק וזה הפתיע גם אותה. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לבדוק על תאילנד בכלל ובנגקוק בפרט ואיך אפשר להסתדר שם. אבל היה ברור שהכל בסדר, היא תמיד איתי, יודעת שזה למען המשפחה והעתיד שלנו".
בימים אלה סירושטיין מטפל בפרוצדורות ההישארות שלו בתאילנד בעונה הבאה: "בדיוק הייתי צריך לטפל באישור עבודה והוויזה שאני מקבל לשנה הקרובה. כאן הם דורשים הוכחה שאני אכן משחק בסופאן בורי ושלחו נציג משטרה שהגיע עם ב.מ.וו משטרתית והצטלם איתי לתמונות על המגרש, מחוץ לאצטדיון וליד הרכב. זה האישור שלהם לכך שאני באמת שחקן כדורגל מקצוען. זה היה מצחיק, אבל גם נחמד, זאת מבחינתם ההוכחה שהבקשה לא פייק".
איך היה להעביר את החגים בבנגקוק?
"ראש השנה ויום כיפור היו מיוחדים. בבית חב"ד כאן מטפלים בהכל, לוקחים מלון גדול שנמצא 100 מטר מהבית שלי ודואגים לקבץ את כולם יחד, אם זה בארוחת חג או בבית הכנסת ביום כיפור. בכיפור היו מאות אנשים בבית כנסת, אתה מסתכל על זה ומבין כמה אנחנו עם מיוחד. היהודים כאן מחוברים, עוזרים אחד לשני, מנסים לסייע, אנחנו עם כמה זוגות של חברים יהודים בבניין שלנו, כאלה שבאו לעבוד כאן במקצועות טכנולוגיים בעיקר. יש פה הרבה מאוד ישראלים".
איך הרגשת הביטחון?
"האבטחה ברמה גבוהה. אפילו בגן של הילד שלי יש שומר של השגרירות ועוד חייל מקומי. גם בכיפור במלון היה מחסום בכניסה, שומרים וחיילים, לא לוקחים סיכון. האמת, אחרי שיצא כיפור ואתה פתאום נכנס לאינטרנט וקורא על הפיגוע ליד בית הכנסת בגרמניה זה מפחיד. בכל זאת, קהילה יהודית בעולם, אתה מגיע עם המשפחה שלך ועם ילדים קטנים, עובר לך הכל בראש. מצד אחד הסכנה שתמיד קיימת וצריך תמיד להיות זהירים ומנגד אתה מבין כמה אנחנו חזקים כעם בכל פינה בעולם. צריך לראות את ההתארגנות של בית חב"ד כאן כדי להבין מה זה, עוזרים לך בכל הרמות".
עם מזג האויר החם והלח שם הם לא יכולים לעזור יותר מדי
"בתקופת הגשמים כמו עכשיו יש 35 מעלות שזה סביר, נעים יחסית אם אתה לא חשוף. תראה, אני לא הגעתי עכשיו מהקוטב, הגעתי מישראל מהחום והלחות ככה שאני די רגיל לזה. זה יותר קשה לזרים ואנשי מקצוע שבאים ממדינות קרות, הסרבים סובלים כאן".
בחרת לגור בבנגקוק למרות שסופאן בורי רחוקה ממנה
"יש לי שעה וחצי נסיעה לכל כיוון אבל אני לא מתלונן. הרבה שחקנים מהקבוצה גרים בבנגקוק, שם המרכז ושם הרבה יותר נעים לחיות ולהתנהל, גם כיהודי עם כל התמיכה שיש פה. אגב, יש לי גם בית בסופאן בורי ואני נשאר שם מדי פעם או מגיע עם המשפחה לכמה ימים, כך שאין בעיה".
את הפקקים של בנגקוק הכרת?
"מה זה הכרתי? אם אתה לא לומד היטב את השעות - מתי אסור להיות בכביש אתה משלם ביוקר. יצאה לי סיטואציה שאני חצי שעה ברחוב שלי בפקק, או חצי שעה בהמתנה בכניסה לקניון או לבניין. זה מטורף, והקטע הוא שאף אחד לא צופר, פקק של חצי שעה ברחוב שלך ואין צפירה אחת. אני כבר מאבד סבלנות ומת לצפור אבל זאת תרבות אחרת. האמת שפרט לנסיעה לאימון וחזרה, עדיף תחבורה ציבורית כי היא מאוד נוחה ומסודרת, מה גם שבאופן כללי מבחינת שירות הרמה כאן מדהימה. התרבות כאן היא עולם אחר, השירות לצרכן הוא ברמה שלא נתקלים בה בארץ".
ואיך הכדורגל?
"הרמה טובה. סופאן בורי כרגע בתחתית, אנחנו נקודה מהקו האדום ויש לנו עוד שני משחקים בהם אנחנו מקווים להבטיח הישארות. יש לי חוזה לעוד עונה כאן, אבל תקעתי יתד בתאילנד, מעריכים אותי כאן ואני מקווה להישאר כאן בשנים הבאות. כמות הזרים כאן מורכבת - כל קבוצה יכולה לרשום שלושה זרים מרחבי העולם, עוד שניים מאסיה בלבד ואחד עם דרכון יפני או קוריאני, לא זוכר בדיוק. בסך הכל שלושה לא אסייתים ושלושה אסייתים. צריך לשמור על היכולת והעליונות שלך כזר כי הרבה רוצים להגיע לכאן.
"שחקנים מהארץ וכאלה שמשחקים בחו"ל כל הזמן מתקשרים ושואלים איך זה כאן, ואם שווה לכוון לשחק כאן. יש שחקנים בישראל שבקושי גומרים את החודש ורוצים להשתדרג כלכלית. מה לעשות, עם כל הרעש אצלנו, אם אתה לא בטופ של השחקנים שזה 20-30 שחקנים, כל השאר נלחמים כדי לגמור את החודש, רבים כל שנה על שכר ועל פרמיות ובאמת כולם בסך הכל רק רוצים לפרנס משפחות".
בגיל 30 זכית במעבר הזה
חד משמעית, לא מובן מאליו. זה לא סוד שעברתי גם בגלל הקטע הכלכלי, זה שדרוג עצום, אבל עשיתי את זה קודם כל בשביל השינוי, האתגר, החוויה. הכל בארץ קיצוני ולחוץ ופה זה ההיפך, הרבה יותר רגוע ושפוי. אתה יודע מה התרבות כאן? שאתה מסיים משחק אתה ניגש קודם כל לקהל של היריבה שימחאו לך כפיים ורק אחרי זה לקהל שלך. יש לפני כל משחק המנון והמקומיים קדים קידה למלך, זה סגנון אחר לגמרי, יש תקופה בחיים שזה עושה לך רק טוב".
יודעים משהו על ישראל והכדורגל הישראלי?
"את המדינה מכירים בגדול, על הכדורגל לא שמעו ולא מתעניינים. רק שחקנים שהגיעו מסין מכירים את ערן זהבי ודיברו איתי עליו, מעבר לזה לא יודעים כלום. יש כאן כמה זרים ששיחקו בישראל כמו דוד רוצ'לה שהיה בהפועל תל אביב אבל עד עכשיו לא נתקלתי בהם".
סיפרת שאבא שלך גר באוסטרליה, זה די קרוב
"כן, הוא כבר הגיע אליי והיה אצלי שבוע. עכשיו הוא קרוב אלי ונוכל להתראות הרבה - אנחנו משלימים פערים. הוא הגיע לכאן עם הנבחרות הצעירות של אוסטרליה, שם הוא מנהל מקצועי. הגיעה גם המשפחה מהארץ - בכל זאת תאילנד, כולם רוצים לבקר וכולם נהנים כאן".
מה אתה חושב על בית"ר ירושלים העונה?
"עם הזמן באמת נדע. היא יותר טובה מאשר בשנה שעברה, הביאה כמה שחקנים שישדרגו אותה. אני רואה כמעט כל משחק, שמחתי שהם ניצחו את המשחק האחרון וחזרו לחיים. חסר בקבוצה איזון אבל עדיין, יש שחקנים טובים שיכולים להרים אותה. מיכאל אוחנה זאת האבידה הכי גדולה, הוא באמת שחקן שעושה את ההבדל, זאת לא אותה קבוצה איתו ובלעדיו. השנה הליגה שוויונית יותר והפערים קטנים, כך שכל קבוצה שתהיה מספיק רצינית וממושמעת יכולה לעשות עונה יפה".