מה מקור ההתנפלות על עומרי בן הרוש? כמה סיבות. לפני הכל, יש את ההיכרות המוקדמת עם השחקן, שהובילה לחשש שיעשה טעות מכריעה, שאכן קרתה, ולכן יוצרת תסכול גדול ומועקה בקרב האוהד, שהוא למעשה כמו אדם שמביט מהצד בתאונה ולא יכול לעשות כלום: הוא צועק מהבית או מהיציע ולא שומעים אותו, הלא הוא ידע שזה יקרה, כל ה"אסון" הזה יכול היה להימנע אילו רק היו מקשיבים לו, אבל זה קרה בכל זאת, בן הרוש נכנס ושגה, וכל שנותר זה להתייסר ולהתרגז, לכווץ שפתיים ולמרוט שיערות, ולרוץ לכתוב טוקבק נבזי.
במקביל, יש את הדמות הספורטיבית של בן הרוש, שמייצרת איזשהו אנטגוניזם, ודווקא בגלל הפוטנציאל שלו. הלא בן הרוש הוא חסון ופיזי, בנוי היטב, כדורגלן בעל מימדי גוף "אירופאיים", מעוררי קנאה, כאלו שמיטב בנינו יכלו רק לפנטז עליהם, אבל נדמה שהוא מקבל את הכל בביטול. יש משהו נונשלנטי בהתנהלות שלו על המגרש, אולי זו הבעת פנים שמשדרת אפאטיות, כאילו הוא אף פעם לא מבין מה רוצים ממנו, ולמעשה גם ה"טעות" שלו במשחק הנבחרת האחרון היא לא משהו שהוא עשה, אלא משהו שהוא לא עשה.
כן, מה שמתסכל במיוחד בבן הרוש זו תחושת הבזבוז, כי אחת לכמה משחקים הוא כן מזכיר את הפוטנציאל שלו, כן מראה למה כל כך הרבה מאמנים הביעו בו אמון לאורך הקריירה שלו, כי כשהוא במיטבו הוא חזק ומהיר ונחוש, עם ניתור ותזמון ומשחק ראש מצוין, כשהוא במיטבו הוא דוהר לאורך הקו בצעדים גדולים ובביטחון עם הכדור וממחיש כמה מעט מגנים היו פה ברמה הזאת - וקשה שלא לתהות למה זה קורה לעתים כל כך נדירות, למה רוב הזמן הוא רחוק משיאו, למה למה ולמה, ושוב אותו תסכול, אותו כעס, שבלהט הרגע הופך לזעם, ומשם לטוקבק נבזי.
ואולי זו פשוט הדמות הכוללת שלו, שמאפשרת את ההתנפלות הזאת. כי בן הרוש הוא לא דברן גדול, אין לו נוכחות או כריזמה מיוחדת, הוא לא שרן ייני או ביברס נאתכו שנהנים מיחס מועדף שלפעמים אפשר לשכוח מה מקורו, הוא לא שחקן קדמי שיכול לחפות על הכל עם שער או בישול, הוא לא מרבה להתראיין או להפגין נוכחות, ולמען האמת הרבה פעמים הוא נראה אטום, כאילו דברים לא נוגעים לו, ולכן קל להיטפל דווקא אליו.
אבל כל אלה הן סיבות נסיבתיות. תירוצים מקלים, זמניים. ברור שלא הוא הבעיה. ברור שאם לא בן הרוש, מישהו אחר היה שוגה. הפסדנו איתו, ובלעדיו. הפסדנו תמיד, מאז ומעולם. כפי שהמשחק מול אוסטריה התנהל, היינו סופגים כך או כך. זה לא ששלטנו במשחק, הראינו עליונות בשדה, ומר בן הרוש נכנס ושינה את האיזון עם שגיאה יוצאת דופן. זה לא שהוא החליף את רוברטו קרלוס, והפך לחוליה החלשה בשרשרת. זו לא שגיאה אחת, במזיד, שקלקלה משחק גדול וקמפיין מושלם. אז למה, למה ההתנפלות הזאת על בן הרוש?
רק דעו לכם שמדובר בתקופה רגישה עבורי, ובתור אבא לילדה קטנה וזאטוטה שזה עתה נכנסה לכיתה א', בימים אלה אני עוקב בחרדה ובבעתה אחרי הנטייה האנושית להיטפל לחלש. מביט מהצד בדינמיקה בכיתה, בהשתוללות בחצר בית הספר, ובוחן בכאב את חוסר הרגישות וחוסר ההתחשבות בבני האדם. כמובן שמדובר בילדים, במודל קיצוני למבחן, הרי גם הטובים והעדינים והרגישים שבהם עדיין אינם בשלים ומתקשים להראות חמלה בג'ונגל הפרוע הזה, ועדיין, ניכר היטב איך כל אחד לעצמו, או במילים אחרות, חארות קטנים. מנוולים ונבזיים.
התכונות המרושעות באות לידי ביטוי במיוחד בספורט, שהוא מסעיר ואמוציונלי ולא צפוי ולכן סוחט תגובות קיצוניות, אבל בכדורגל זה חמור שבעתיים, לנוכח הקודים האלימים של המשחק. האל"ף-בי"ת של המשחק זה לא סתם לחגוג את מפלתם של המפסידים, אלא בדרך גם לשנוא ולקלל ולגדף, וכך כשמישהו שוגה התגובה המיידית היא לתקוף אותו ולהתנפל ולהשמיץ, גם אם מדובר באוהדים ש"בחיים האמיתיים" כן נוטים להפגין רגישות והזדהות עם החלש. במיוחד כשמדובר בשחקן כמו בן הרוש, שלפעמים חוסנו הפיזי ואופיו הספורטיבי מייצרים תחושה של אדם שקשה לגעת בו. הנה הוא טועה, והנה כולם מרשים לעצמם להתעמר בו, להקניט אותו, ולפני כולם, באמצע הכיתה, להפנות כלפיו אצבע מאשימה כמו נלסון מ"הסימפסונס" ולצעוק לעברו "חה!".
האלמנט התרבותי מכריע. בארה"ב יש תרבות חזקה מאוד של ווינרים ולוזרים והתנשאות כוחנית על החלש והשונה, וכך האוהדים בבוסטון התעללו בשחקן הרד סוקס ביל באקנר בגלל טעות אחת כואבת, מיררו את חייו והפכו אותם לסיוט. באנגליה הנבזיות מקורה מהצהובונים, שהתעללו בגארת' סאות'גייט וסטוארט פירס שהחטיאו פנדלים מכריעים ועשו זאת רק ממניעים ציניים מרושעים וכדי לייצר עניין ולהגדיל את המכירות. בישראל, כך נדמה, זה שילוב של ברבריות, חוסר רגישות, חוסר הבנה וקטנות נפש. בן הרוש יכול להתנחם בעובדה שאותם אוהדים קטלו את הגדולים מכולם, לגלגו על לברון ג'יימס וסופן קרי, ישבו בבית הקטן שלהם וכינו את ליאו מסי "לוזר" אחרי שהפסיד בגמר המונדיאל. אבל את האבא המודאג זה לא מעניין. הוא לא שש להתחשב בנסיבות המקלות, לא מעוניין להבין את המניעים של האוהדים המתעללים, כל מה שהוא מבקש זה קצת רחמים.