פספסנו אותך: ברק משה

רגע לפני החלפת הקידומת לעשור הנוכחי, כשברק משה היה בן 18, רבים ראו בו את שחקן העתיד של בית"ר ירושלים. היו לא מעט "שחקני עתיד" בעשור הנוכחי, אבל משה היה קפטן נבחרת הנוער של ישראל עם שחקנים כמו ניר ביטון, בן ביטון, סינטיהו סלליך וחאתם עבד אלחמיד. כמו שקורה לא אחת, איפשהו בדרך הדברים התפקששו. במקום להוביל את בית"ר, בגיל 28 משה חי היום בלוס אנג'לס ולומד לתואר שני בדרך לחיים חדשים. הכדורגל המקצועני הוא כבר מזמן היסטוריה עבורו.

אז מה בכל זאת מבדיל בין משה לשחקנים אחרים שהקריירה שלהם התמסמסה? הסיבה שבגינה פרש. בניגוד להרבה שחקנים שהם לא מספיק מקצוענים או מחוייבים, משה עזב את הכדורגל כי לא נהנה מהאווירה כאן. ברגעים לא מעטים אפילו סבל. זה התחיל כבר כשהיה בצה"ל והשירות הסתבך לו.

"הייתי קפטן נבחרת הנוער", הוא מספר, "אבל בגלל תקלה טכנית ברישום לא קיבלתי ספורטאי מצטיין. הציבו אותי בבסיס קל"ב אבל כזה שאי אפשר להגיע אליו עם רכב, יש הסעות הלוך בבוקר וחזור בערב. לא יכולתי לצאת לאימונים ומשחקים. זה היה סיוט, זה עצר לי את כל הקריירה. הייתי שנה בבלאגן עם הצבא עד שהשתחררתי מצה"ל. ישבתי גם חודשיים בכלא 6 ועוד כמה שבועות בבסיס בענתות. פשוט סבלתי כי נלחמתי לצאת לאימונים. זה לא רק המרחק מכדורגל, זה הסבל הנפשי, ההתמודדות מול מפקדים שדופקים לך על הדלת ומחפשים אותך. לא היה באמת מי שיעזור לי באותה תקופה. זה כבר הגיע למצב שהייתי צריך להגיד שאני אפגע בעצמי כדי שיתייחסו לבעיות שלי. ההורים שלי, שמאוד פטריוטים, ראו לאיזה מצב הגעתי ואפילו הם הציעו להשתחרר מהצבא".

וכשחזרת לכדורגל אחרי השחרור מצה"ל מה הפריע לך?

"הכול בא ביחד. בוא נגיד שלא בדיוק התאמתי לאנרגיות שיש בחדר ההלבשה בכדורגל הישראלי. גם היה קשה לי עם כל הרכילות, פותחים עליך כל כך הרבה עיניים ולא מפרגנים, כל אחד רוצה לאכול את השני ואין ריספקט בין אנשים. יש גם את הגישה המקצועית בארץ - אף אחד לא הסתכל ברמת המקרו ולטווח הארוך, לא מייצרים אסטרטגיה, כל הזמן חרב על הצוואר ואווירה לא נעימה. הכול פשוט קיצוני ואתה נזרק לנקודות שמוציאות אותך מבאלאנס. הנפש שלך לא נהנית ואתה מבין שזה לא בשבילך".

למשה היו רגעים יפים בבית"ר. בתחילת התקופה של אלי טביב הוא היה שחקן הרכב. אלי כהן "השריף" וגם אלי כהן הרמת גני אחריו מאוד האמינו בו, הוא פתח באופן קבוע בתחילת עונת 2014\2013, קיבל מחמאות אחרי משחק הניצחון של בית"ר 0:1 על הפועל תל אביב בטדי, המשחק הראשון בו האצטדיון היה מלא עד אפס מקום. ועדיין, אי אפשר היה שלא לראות שהוא לא באמת נהנה. מי שהכיר אותו לא הופתע מכך שהעדיף לוותר. הוא עבר להפועל ירושלים עד שב-2015 החליט על המעבר לארצות הברית.


אלי כהן ה"שריף" הגדיר את משה פעם כקשר העתיד של בית"ר. באיזשהו שלב נוצר נתק בין השניים והיום משה מגלה: "זה אולי מסביר יותר מהכל את הקיצוניות ומה שעוברים בארץ. הגעתי לאחד האימונים והוא קורא לי לחדר, מישהו מכל הרכלנים סיפר לו איזה שקר והוא בא ואומר לי שהוא יודע שביליתי אתמול עד מאוחר והוא גם יודע איפה. אני יושב מולו בהלם ואומר לו שזה לא נכון, לא יצאתי מהבית, ראיתי משחק של מכבי חיפה נגד הפועל תל אביב והלכתי לישון. הוא לא העניש אותי נקודתית, אבל מאותו רגע פחות או יותר מחק אותי. מי שרצה להזיק השיג את שלו, וזה בדיוק מה שלא יכולתי להתמודד איתו - לא בודקים, לא מוכיחים, מישהו זרק מלה ואני כבר אשם. נפשית, קשה מאוד להתמודד עם דברים כאלה".

היו רגעים שבהם נהנית בכדורגל?

"עד גיל נוער חייכתי, הכל היה אמיתי, תמים ונאיבי, לא הייתה את כל השליליות שמלווה אותך בבוגרים. גם בבוגרים היו תקופות שבהן היה לי טוב עם האנשים סביבי, אז נהניתי וגם הפגנתי יכולת ראויה. אבל שוב, ברמה הכללית לא היה לי טוב עם הכדורגל בישראל ולכן העדפתי לוותר, לנסוע לארצות הברית למכללה, ללמוד, לשחק ולפתוח דף חדש בחיים.

משה כבר 4 שנים בארצות הברית ולא מתכוון לחזור בקרוב: "באתי לכאן כדי ללמוד ולהתקדם. שיחקתי שלוש שנים במכללת מרימאונט בקליפורניה אחרי שקיבלתי מלגה. בשנה הנוכחית אני לא משחק מפני שקיבלתי אשרה רק לשלוש שנים ממנהלת הליגה. אבל בגלל שהייתי שחקן מפתח, האוניברסיטה החליטה להציב אותי בעמדת העוזר המאמן ובאותה שנה הגענו לגמר הקונפרנס של קליפורניה. החזון הוא להמשיך לקריירה של אימון כדורגל בארה"ב. אני עכשיו מסיים את התואר במנהל עסקים ומתחיל תואר שני בשיווק וחיזוי עסקי, מקווה בעוד שנה להשתלב כבר בשוק האמריקאי. בינתיים אני לומד ועובד, מסייע כאן בארגון אירועים ליהודים, מתעסק בעיקר בשיווק וסושיאל".

משה עושה היום מה שהוא אוהב: "אני גר בלוס אנגל'ס קרוב לחוף, קם כל בוקר והולך לגלוש לפני הכול. אם אני צריך לסכם את זה, אני יכול להגיד לך שגלישה היא הספורט שהכי נהניתי ממנו בחיים, הרבה יותר מהכדורגל - זה רק אתה לבד עם הטבע, אין מי שילכלך, אין מי שירכל ואין מי שיילך למאמן ויספר סיפורים. הכי נקי בעולם".