"לפני עשר שנים לא הייתי מאמין שבגיל 28 אני אגור בניו יורק, אחזור בתשובה, אהיה בנקאי, והקשר שלי לכדורסל יסתכם בעבודה כעוזר מאמן בישיבה יוניברסיטי", מודה דניאל תמיר. "אם היית אומר לי את זה בגיל 18, הייתי צוחק לך בפנים ואומר לך תתקדם".
בשלהי העשור הקודם נחשב דניאל תמיר, אחיו הצעיר של עמית תמיר, לתקווה הגדולה של הכדורסל הישראלי. כיאה לשחקן בגובה 208 ס"מ, הציפיות ממנו הרקיעו שחקים. "הוא בדרך הנכונה", החמיא דני פרנקו, שכמאמן הקפיץ אותו לנבחרת הנוער כשהיה בן 17. "עוד לא אימנתי מישהו בגודל שלו ועם הכישרון שלו", הצטרף דניאל ששר, מאמנו במחלקת הנוער של הפועל ירושלים.
גם דניאל עצמו לא חשש להציב רף גבוה: "אני רוצה להיות טוב יותר מאחי", אמר ב-2008, ו"אם אעבוד קשה, אוכל להגיע ל-NBA", הוסיף ב-2010. המילים לא נאמרו לתוך חלל ריק, ו"באמת כל המאמצים הפיזיים והכוחות המנטליים שלי הופנו לשם", הוא מעיד היום.
אלא שהמציאות טפחה על פניו בכל פעם מחדש. אין כמעט שריר, רצועה או גיד בגופו שמהם לא בקעו כאבים במהלך קריירת הכדורסל הקצרה שלו. "את הניתוח הראשון עברתי בסוף כיתה י"א במפרק הירך, וזה כבר החל לפגוע לי בתנועה. הגעתי לנבחרת העתודה שנה לפני הגיל המיועד, אבל סבלתי משתי פריצות דיסק, וגם בשנה השנייה הייתי פצוע. בכל פעם מחדש הייתי נלחם, מתאושש, מרגיש שאני בשל ומתאים לרמות הגבוהות, ואז נפצע שוב".
תמיר, בוגר כל הנבחרות הצעירות, נע ונד בין לא מעט קבוצות בניסיון למצוא את מקומו בענף. הוא שיחק בליגה הלאומית במדי לב השרון, יבנה, קצרין ורמלה, וב-2013 נכלל בקו הקדמי של ירושלים. כשהיה בן 23 בלבד יצא לחו"ל בפעם הראשונה, ושיחק באלופת הונגריה לשעבר ZTE. "גם שם נפצעתי, קרעתי את השריר הארבע ראשי ועברתי ניתוח, אבל זו הייתה העונה הכי טובה שחוויתי".
בקיץ 2015, כשמאחוריו נדודים שמספיקים לקריירה שלמה, חזר ארצה וחתם בעירוני נהריה. זו הייתה עונתו האחרונה בקריירה, וגם "הקשה מכולן", כהגדרתו. "כל פעם נפגעתי במקום אחר. הייתי מסיים אימונים עם שש ואפילו שמונה שקיות קרח בגוף. הסתכלתי על עצמי ואמרתי: 'אם זה המצב שלי בגיל 24, משהו כאן לא נכון. לא בשביל זה עבדתי כל כך קשה".
"בכל פעם הייתי נלחם, מתאושש ואז נפצע שוב"
את הסל האחרון בקריירה קלע במשחק ליגה מול מכבי אשדוד, ותלה את הנעליים מעט אחרי שמלאו לו 25. "בקיץ טסתי לארה"ב, הרצתי מחנות אימון לילדים עם שותפים ישראלים, ונרשמתי לתואר במינהל עסקים ושוק ההון באוניברסיטה בניו יורק. לא חשבתי שייצא מזה משהו, ובינתיים היו לי שיחות עם מכבי חיפה וגלבוע/גליל, אבל כשהתקבלתי ללימודים, הבנתי שזה מה שאני צריך לעשות. ההחלטה לא הייתה קשה. ארזתי שתי מזוודות, ופשוט התקשרתי לסוכן שלי אביעד גרוניך ואמרתי לו שאני פורש מכדורסל. הוא היה בהלם, לא הבין מאיפה זה בא לו".
זה, כאמור, היה רק תחילת השינוי בחייו של תמיר. הוא התמסד בניו יורק, הכיר את קיילה והתחתן איתה, ולפני שלושה חודשים נולד להם בנם הבכור, אשר גבריאל, "שכבר היום גובהו 65 ס"מ, ומסתמן שהוא יהיה מאוד גבוה".
תמיר עובד בסניף בנק הפועלים במידטאון מנהטן, ועובד גם בקבוצת הכדורסל של ישיבה יוניברסיטי, שריכזה לא מעט תשומת לב תקשורתית בארה"ב כשזכתה בשנה שעברה באליפות האזורית.
'אם זה המצב בגיל 24, משהו כאן לא נכון. לא בשביל זה עבדתי קשה"
ויש עוד שינוי שחל בו: הכיפה שהוא חובש. "בארץ רואים רק את הצדדים השליליים בציבור הדתי-חרדי, את אלה שלא משלמים מיסים ולא הולכים לצבא, ויש הרבה אנטגוניזם כלפיהם. אבל כשהגעתי לניו יורק, בפעם הראשונה קיבלתי תשובות אמיתיות לשאלות שהיו לי בענייני אמונה. זה לא היה שחור לבן או 'ככה זה' כמו בישראל. גיליתי את המסורת, ראיתי דברים יפים, נתקלתי בקהילה מחבקת, וככל שלמדתי כך התחברתי, ובחרתי לחיות באופן הזה. מבחינתי אני עדיין בתהליך החזרה בתשובה. זה תהליך שלא נגמר. אנחנו לא חרדים, הייתי אומר שאנחנו טיפה יותר ממסורתיים. אני חובש כיפה, מניח תפילין, שומר שבת וכשרות".
- איך המשפחה בישראל הגיבה לשינוי שחל בך?
"בהתחלה הם חשבו שהשתגעתי או שמישהו משפיע עליי, אבל קיימנו הרבה שיחות, והם ראו שהתשובה שלי באה ממקום אמיתי והגיוני, אז הם קיבלו את זה ותמכו בי. בכל פעם שאני מגיע ארצה, הם מתאימים את עצמם עבורי, וגם אני לא מקפיד איתם ומציק, אלא זוכר מאיפה באתי".
"הם ראו שהתשובה שלי באה ממקום אמיתי והגיוני"
תמיר מקווה לחזור בעתיד לישראל, "אבל אנחנו מנסים קודם כל לבסס את עצמנו כאן מבחינה כלכלית". הוא עדיין עוקב אחרי הכדורסל בארץ, ונהנה במיוחד מהתפתחותו של רכז הפועל תל אביב ונבחרת העתודה, ים מדר. "כיף לראות את השחקנים שאימנתי בעבר נותנים בראש. אני זוכר את ים מגיל 14 בבית דגן, כשדיברנו על זה שהוא צריך ללכת להפועל וקישרנו אותו למאמן עופר רון". אבל הקבוצה שהוא אוהד הייתה ונותרה הפועל ירושלים, "וזה לעולם לא ישתנה".
- יוצא לך לחשוב לפעמים על קריירת הכדורסל שהתפספסה? זה נותר פצע פתוח בתוכך?
"למדתי שיש בחיים יותר מכדורסל. אני באמת אומר תודה על כל רגע ששיחקתי, על האנשים שהכרתי. הכדורסל ממשיך לפתוח לי דלתות, ואני תמיד נזכר בו בצורה חיובית וכחוויה יפה. זה לא פצע פתוח, ואוי לי אם זה היה ככה".
