בווידאו: התגובות מהמשחק האחרון של מכבי תל אביב
מהמעט שאני מכיר את אלירן עטר ויכול לדמיין מה עובר לו בראש (מעולם לא שוחחתי איתו אישית, כל ההתרשמות שלי ממנו מבוססת על שעות ארוכות של התבוננות מתוחה ודרוכה בו ובמעשיו), מבחינתו מי שאשם בכל המצב במכבי תל אביב הוא ולאדן איביץ'. מבחינת עטר תמיד הבעיות הן לא אצלו, תמיד מקשים עליו, תמיד מגבילים אותו, לא מבינים אותו. תמיד הוא במרכז, חושב על עצמו, רואה את עצמו, דואג לעצמו, מודאג מעצמו, ואם מדיחים אותו מהסגל הוא בוודאי רואה את זה כהשפלה ופגיעה בכבודו, ולא כמהלך שנועד לנער אותו או לעורר את הקבוצה. מבחינתו הוא נפגע, הוא פגוע, פגעו בו. אלירן עטר הוא מה שקרוי "בחור רגיש".
לעטר, כך נראה, לא כל כך נוח עם הרגישות הזאת והוא מעדיף להסתיר אותה. להיחשף כמה שפחות. לכן הוא בקושי מתראיין (קשה לשחזר בראש איך נשמע הצליל של הקול שלו), לכן הוא תמיד שם יד על הפה כדי שחס וחלילה לא נבין מה הוא אומר ונגלה מה עובר לו בראש ועד כמה הוא נסער או מקלל או מרכל או כל דבר אנושי אחר. לכן הוא תמיד מנסה לעצור את הרגשות שלו, עד שהכל מתפרץ והוא מגיב בזעם, ועל אף שהיד שלו על הפה אפשר ממש להרגיש את הסערה הפנימית רק דרך העיניים ושפת הגוף.
עטר הוא מאלה שמרגישים שרק בודדים מבינים אותם ורק בודדים יכולים לחדור את העור העבה שהוא נאלץ לפתח בשביל לשרוד. הוא מאלה שנוהגים להגיד "מי שמכיר אותי יודע בדיוק מי אני", והמשמעות היא בדרך כלל "נשמה טובה", מישהו שמתחת לחספוס מסתיר איש רגיש ופגיע, שעבר חיים לא קלים ולא פשוטים (האם יש מישהו בעולם שלא מרגיש שהוא פגיע במיוחד ועבר חיים לא קלים?).
אל תפספס
הרגישות הזאת שלו ייצרה חיבור מיוחד עם אוהדי מכבי תל אביב. יש משהו ממכר בהתעסקות כזו, יש תחושת סיפוק מאוד מיוחדת כאשר הוא מצליח לפרוח דווקא אצלך, תחת הכנפיים שלך. עם השנים אתה לומד את הצרכים של הבן המועדף והקשה להשגה, ולכן עוטף אותו באהבה ומציף אותו ביחס חם, בידיעה ובהבנה עד כמה הוא זקוק להם כדי לפרוח, שחס וחלילה לרגע לא ירגיש זנוח או לא אהוב מספיק ואז ייקלע למרה שחורה ותאבד לו ברגע חדוות החיים. ואכן, אוהדי מכבי תל אביב תמיד ידעו למלא לעטר הדלי ולספק את צרכיו, והוא מצדו גמל להם עם שערים והוקרת תודה. התחושה שלא הצליח במקומות אחרים ודווקא כן במכבי תל אביב רק הגבירה את התלות ההדדית והעניקה לשני הצדדים תחושה של אהבת אמת, ואכן כיום הוא אחד השחקנים הכי אהובים בקרב אוהדי מכבי תל אביב, היחיד שמתקרב לעוצמות של מיכה וייני המכביסטים.
אבל להתמודדות עם הבן המועדף יש גם מחיר. זה לא קל. מתישהו זה מתחיל להתיש. מכיוון שאחת לכמה חודשים מגיעים המשבר או הנפילה או התזכורת לעד כמה החבר הוא רגיש ובעייתי, שוב האוהדים נדרשים לגייס עוצמות נפש ולהיזכר שעטר זקוק ליחס שונה, שצריך להעניק לו את הביטחון, הרי הוא לא שחקן רגיל שאפשר להדיח מהסגל או להחליף אותו במחצית או להכניס אותו לכמה דקות, הרי עטר עלול להיעלב ולהיפגע, ואז להתכנס בעצמו, להתייאש, לאבד את החיוך, ואף לא רוצה שזה יקרה. הבעיה היא שהמאמן הוא לא אוהד. יש לו שיקולים אחרים, ענייניים, מקצועיים. הוא לא אמור לספוג תנועות ידיים, פרצוף מתוסכל ונוכחות על הדשא. הבעיה של עטר היא שיש רגעים שבהם קשה לגלות סבלנות והבנה מיוחדת, וצריך לדרוש.
וכמובן שעטר הוא כל כך רגיש, שהוא לא יכול להחזיק את זה או להסתיר את זה או לשמור את זה לעצמו. אם תשאלו אותו הרי ש"אני מעולם לא אמרתי מילה, ממני לא שמעתם כלום", אבל כאמור אצל עטר הכל חשוף, לטוב ולרע, אפשר להרגיש את התסכול שלו, עד כמה הוא חסר שקט, אפשר לראות את המבטים שלו, איך הוא נמנע מקשר עין עם איביץ' וחומק מלחיצת היד עמו. מדי פעם גם ניתן לשמוע את מקורביו של עטר מביעים זעם מרומז. ספק אם בימים אלה, סוכנו אבי נמני הוא האדם הנכון ללמד אותו איך להוריד ראש ולקבל את מרותו של המאמן ולהתרכז אך ורק בעבודה קשה (ולא בשום דבר אחר) כדי לחזור למוטב.
סביר להניח שמבחינת עטר המאמן כפוי טובה, הוא לא יודע לכבד. ומאחר שעטר כל כך מכונס בעצמו, השאלה שעוברת לו בראש היא "למה דווקא אני?". הרי כל הקבוצה מאכזבת, המון שחקנים רחוקים מהכושר שהפגינו בשנה שעברה, גם צ'יקו ובלקמן לא פוגעים, אז למה שוב נטפלים אליו? ובכן, זאת בדיוק השאלה שעטר צריך לשאול את עצמו. זה הדבר שראוי שיברר - למה דווקא הוא. למה ג'ורדי קרויף שש לשחרר אותו אחרי עונת האליפות הראשונה, על אף שהיה אחד המצטיינים, ולמה אחר כך אותו קרויף לא שש להחזיר אותו. למה ההתעסקות עמו נוטה לפעמים להיות מתישה. למה תמיד הזרקור עליו, למה כל כך טבעי לפתח כלפיו אנטגוניזם. מה יש בו שלפעמים אפשר ממש להשתגע ממנו, לטוב ולרע.