המעבר של אדן הזאר לריאל מדריד היה עובדה מוגמרת במשך שבועות ארוכים. השאלה לא הייתה אם ולא כמה - אלא מתי. לפיכך, מה שהעסיק באותה תקופה את העיתונות בספרד ואפילו באנגליה, הוא לא הכסף הגדול שתקבל צ'לסי על הכוכב הבלגי או האם בכלל הוא מתאים לבאלנקוס מבחינה מקצועית. כולם תהו איזה מספר יתנוסס על גבו. על פניו בעולם שבו הכדורגל הפך להיות ביזנס לכל דבר והכנסות ממכירת חולצות הן דבר סופר לגיטימי, השאלה הזו אכן טריוויאלית. אלא שהבחירה במספר 7 מסמלת בדיוק את הסיטואציה המורכבת שהמתינה לבלגי במדריד.
קלאסיקו ועוד: יש מועדים למשחקי הענק בליגה הספרדית
כשרונאלדו פוגש את אתלטיקו מדריד: טייק 2
פותחים את 2020 עם ביקור ענק של כריסטיאנו ברומא
עוד לפני הצגתו בברנבאו, להזאר היה ברור מה הוא לא רוצה. הוא הבין מהר מאוד שלא ממש כדאי להיות מוכתר רשמית כיורש הרשמי של כריסטיאנו רונאלדו, שכן הכתרה שכזו תביא עמה גל מפלצתי של ציפיות. מכיוון שהמספר 10 שרצה כבר היה תפוס על ידי לוקה מודריץ', השמועות סיפרו כי אהבתו לכדורסל תביא לו את המספר 23. אלא שאז, על פי דיווחים, הנהלת הבלאנקוס הכריחה אותו ללבוש את החולצה ששמורה לכוכבים במדריד. שנה וחצי אחרי עזיבת CR7, ריאל הכתירה רשמית יורש לסופרסטאר הפורטוגלי. בלי לחשוב יותר מדי על ההשלכות.
הזאר, זינדין זידאן ואפילו חלק מהאוהדים ניסו למנוע את הסיטואציה. זידאן מעריץ גדול של הזאר, אבל מבחינתו הבלגי היה אמור לבוא כחלק מהגלאקטיקוס הדור הבא. כלומר, לצד עוד כוכב גדול או אפילו שניים. זידאן, אחד שמבין מצוין את המשמעות של הגעה למדריד על תקן כוכב, לא קיבל את מה שרצה אלא את רק את הכוכב שהיה הכי קל לצרף. גם הוא בוודאי יודע שהזאר שונה מרונאלדו בסגנון המשחק, במנהיגות ובעיקר באופי. גם הוא לא רצה לזרוק עליו סיטואציה שיהיה לו קשה להתמודד איתה. השוואה לא הוגנת.
הבלגי שיחק עד עכשיו בשני משחקי ליגה, 120 דקות בסך הכל, ועוד 70 בתבוסה בפריס בליגת האלופות. זה הספיק לתקשורת במדריד כדי להפנות אליו חצים. היסטורית, מעולם לא היה קל לשחקן שהגיע מחוץ לספרד על תקן כוכב להשתלט על ריאל מדריד ולזכות באהבת הקהל והתקשורת שמעדיפים את המקומיים. זידאן עשה את זה. רונאלדו עשה את זה. רבים אחרים נכשלו. על היכולת של הזאר אין ויכוח, אך אם יצליח לצלוח את אימפריית הלחץ הלבנה ולהנהיג את ריאל אחרי עונת כישלון עם קוף ענק על גבו העונה לשם רונאלדו, זו כבר שאלה אחרת. הדרבי של מדריד בשבת יכול להיות נקודת מפנה מבחינתו.
ריאל מדריד הגדולה שלקחה שלוש פעמים ברציפות ליגת האלופות מתה סופית מתישהו בקיץ שעבר. המעבר של רונאלדו ליובנטוס הביא לוואקום רציני וחזרתו של זיזו לקווים בברנבאו סימנה יותר מכל שהקיץ ריאל תעשה מתיחת פנים חדשה, בדיוק כפי שדרש הצרפתי לפני שהתפטר מהמועדון. זידאן חלם על טריו חדש שמורכב מניימאר או קיליאן אמבפה יחד עם פול פוגבה ואת הזאר לקינוח. המטרה הייתה להעניק לריאל פנים חדשות. החלומות התנפצו מהר מאוד. אחרי סאגה ממושכת ואפילו מביכה עם גארת' בייל, הוולשי נשאר במועדון. פוגבה רצה, אבל לא הגיע. אמבפה לא היה על המדף וניימאר היה די ברור לגבי היעד המועדף עליו. עם הזאר לא היו בעיות. ריאל קיבלה גלאקטיקו ביחיד ולא גלאקטיקוס.
הזאר חטף מהשנייה הראשונה. כבר במסע המשחקים בארה"ב וקנדה, נטען שהגיע עם שבעה ק"ג עודפים ומאז הנרטיב הזה רודף אותו. ברשתות החברתיות האוהדים נכנסו בבלגי "השמן". אחר כך הגיעו תוצאות רעות במשחקי ההכנה ופציעה שמנעה ממנו לפתוח את העונה. הבכורה בליגה הגיעה המחצית השנייה המזעזעת ב-2:3 על לבאנטה. במדריד עשו שיפוט מהיר. מבחינת הפרשנים, בינתיים זה לא זה. "הגיע הזמן שיעלה רמה", נכתב ב"אס", אחרי הבכורה בהרכב בניצחון בסביליה. מבינים? הציפייה הדי לא הגיונית, צריך להגיד בכנות, היא לראות מנהיג מהשנייה הראשונה. לראות רונאלדו.
המצב של הזאר הפך מורכב יותר בשל העובדה שבסגל נותר בייל. די מדהים שהוולשי פותח עונה שביעית במדריד. מעטים האנשים שקשורים במועדון ועדיין יכולים לראות את בייל לובש לבן. בייל כזכור בא לריאל להשלים טריו. מאז, זרקו עליו כל משבר. הוא ספג קריאות בוז, נכתבו עליו טורים מלגלגים ונטען שהוא לא מחובר. כשריאל הצליחה, זה היה בזכות כריסטיאנו. כשנכשלה, בייל הועמד על המוקד. שנים אחרי, מבייל אין ציפיות וזה לא משנה מה ייתן או לא ייתן על המגרש. הוא על תקן מנודה שמקבל דקות. הזאר נזרק לסיטואציה בה מצפים ממנו להיות הכוכב היחיד שירים את העגלה המקרטעת אחרי שנה קשה, להוביל אותה בחזרה לטופ ולזכייה בתארים. הכל עליו.
בייל הוא אחד מרשימה של לא מעט שחקנים שהגיעו לריאל על תקן כוכבים עולמיים והתרסקו במועדון או לכל הפחות לא הצליחו להפוך לשחקנים מובילים לאורך זמן. זה נכון במיוחד לגבי שחקנים שהגיעו מהפרמיירליג. אולי קל מדי לזרוק עליהם אחריות. לפעמים נראה שמבחינת התקשורת במדריד, צריך להיות סבלניים כלפי צעירים ושחקנים מקומיים, אבל כוכבים צריכים להצליח מיד. ז'וזה מוריניו, שנושף בעורפו של זידאן בכל פעם שהקבוצה מפסידה ולאו דווקא תמיד ידע מערכת יחסים מוצלחת עם הבלגי בצ'לסי, מבין את המצב: "האם יש לו את הכישרון לשחק בריאל? כן. האם יש לו את האישיות ללבוש את החולצה הסופר כבדה מול האוהדים בברנבאו? יש לו את האישיות".
על הנייר, הזאר אמור לדעת להתמודד עם ציפיות. לילד הפלא שגדל בליל ניבאו שיגיע לגדולות, שיוביל את הנבחרת. הוא לא אכזב. הוא זכה באליפות צרפת, פעמיים באליפות אנגליה (שתי עונות בהן נבחר גם לשחקן העונה) ועוד פעמיים בליגה האירופית. הוא אפילו הוביל את בלגיה למקום השלישי במונדיאל, אבל תמיד שמע שמה שהוא עושה לא מספיק. העניין המקצועי, שוב, הוא לא השאלה פה, אלה עניין האישיות והמנהיגות.
מאוריציו סארי, מאמנו של הזאר בעונה שעברה, התייחס לפני כמה חודשים לעניין זה בדיוק. "הוא לא מנהיג", אמר האיטלקי באחד ממסיבות העיתונאים. "כרגע הוא אינדיבידואל הרבה יותר ממנהיג. הוא יכול לנצח משחק בשתי דקות ואפילו לפעמים בדקה אחת, הוא שחקן ענק, הוא אחד השחקנים הטובים בעולם, אבל לא מנהיג". זו כנראה המנטרה הקבועה בנוגע להזאר. גם בבלגיה נהגו לומר עליו שאינו מגיע לטורנירים גדולים, לא מוביל את הנבחרת ומתחבא מאחורי שחקנים אחרים. במילים אחרות, לכל אורך הקריירה שלו הזאר היה צריך להתמודד עם אנשים שלעולם לא יסתפקו במה שהוא נותן וידרשו עוד.
כעת, הבעיה של הבלגי היא לא רק שריאל צריכה סופרסטאר ענק בחלק הקדמי, אלא מישהו שיעשה את ההבדל כשהמצב קשה. כזה שהקבוצה תהיה שלו, אחד כמו רונאלדו. כל דבר אחר כנראה ייחשב לכישלון. במדריד רוצים לראות את הזאר מוביל, מאיים ומביא מספרים כל משחק. עכשיו מעבר למספרים המפלצתיים שסיפק רונאלדו מדי שנה, ההבדל ביניהם הוא שהפורטוגלי יכול לבד. הזאר לא. גם בצ'לסי שהוא היה הכוכב הגדול שלה, אף פעם לא הרגיש כי הקבוצה היא שלו. היו תמיד סביבו שחקני שהנהיגו את הקבוצה והוא היה למעשה הדובדבן שבקצפת.
בנבחרת בלגיה לקח כמה שנים להבין את זה. מארק וילמוטס החליט בזמנו להעניק להזאר את סרט הקפטן ביורו 2016 כדי להכריח אותו לקחת יותר במשחקים חשובים. "אני לא אחד שנושא נאומים בחדר ההלבשה", העיד על עצמו, "אנסה להוביל על המגרש, לדרוש את הכדור ולעשות ההבדל". יש שיגידו כי המהלך הביא בסופו של דבר לשינוי אצל הזאר, אבל גם בדור הזהב חסר התארים של הבלגים עדיין לא ברור מי הכוכב הגדול שם באמת. הזאר הבקיע בסך הכל שער אחד בשלב הבתים ביורו 2016, שניים בשלב הבתים במונדיאל ועוד אחד במשחק על המקום השלישי. את השערים החשובים הבקיעו רומלו לוקאקו וקווין דה בריינה.
עם כל מה שעבר הבלגי בקריירה עד היום, שום דבר לא הכין אותו לסיר הלחץ של הריאל. רק לפני שבוע אחד המאמנים המוערכים והמאותרים, זידאן, כמעט מצא את עצמו מחוץ למועדון. ככה זה כשאין מקום לטעויות, שאסור להפסיד בשום משחק. זה אולי ההבדל המרכזי בין הפרמיירליג ללה ליגה - התגובה המיידית למעידה בודדת. לפיכך, זר במדריד צריך את היכולת לספוג ולהכיל.
בעונה האחרונה של מוריניו בצ'לסי, כשהכל התרסק לאט לאט, הזאר ספג האשמות מצד התקשורת, ירידות על היכולת שלו ברשתות החברתיות, פציעות ומה לא. הוא נסגר ולא כבש שער במשך שנה. בעונה לאחר מכן תחת אנטוניו קונטה, הבלגי כבר הצעיד את הבלוז לאליפות נוספות. מה גרם לשינוי הקיצוני? "לא חושב שהייתי במצב ברוח רע, אבל זה ישב לי בראש. הכל הלך לי טוב ופתאום לא. זו הפעם הראשונה שזה קרה לי, אבל זה היה צריך לקרות לי באיזשהו שלב. אני אדם ולא מכונה". אם ייכנס שוב למרה שחורה, ספק אם למישהו במדריד תהיה את הסבלנות לחכות ולראות האם ייצא מזה.
כדי להבין כמה רונאלדו היה למעשה ריאל מדריד, אפשר לחזור למפגש לפני שבוע של יובה מול אתלטיקו ולשנאה של הקולצ'ונרוס לפורטוגלי האגדי. אם הזאר רוצה אפילו את חצי המלכות, המקום להתחיל בו זה הדרבי. הכל התרסק לריאל מהר מדי בשנה שעברה. העונה, ריאל לא מבריקה, אבל מובילה את הטבלה כי למעשה כולן מקרטעות. ואם יש דבר אחד שאוהבים במדריד יותר מלחפש יורשים ולהתעמר בזרים, זה לזכות בתארים. החודש הקרוב שייפתח בדרבי ויסתיים בקלאסיקו יהיה מאוד משמעותי להמשך חייו של הבלגי במדריד. שער בשבת, ואף אחד כבר לא יקרא לו שמן. או יהפוך אותו לבייל החדש.