אם יש פצע שעדיין לא הגליד בוועד האולימפי ובאיגוד השחייה הוא המקרה של ענת זימין. היום קוראים לה ענת בנפשי, בת 26 וחובקת שלושה ילדים, אבל עבור ראשי הספורט האולימפי בישראל - ענת זימין היא אולי הפספוס הכי גדול בעשור האחרון בענף השחייה. בת 12 בלבד הייתה כשהיממה את בכירי איגוד השחייה עם התוצאות שלה בבריכות הקצרות והארוכות.
"בגיל בת מצווה שחיתי מרחק של שתי שניות בלבד מקריטריון אולימפי", נזכרה השבוע זימין כחלק מפרויקט הנעלמים של וואלה! ספורט. "מה אלה שתי שניות עבור ילדה בת 12? ייעדו אותי לאולימפיאדת לונדון ב-2012. דיברו מסביב על זה שאני פוטנציאל לגמרים ואף מעבר לכך. היה באז ענק סביבי, אבל איתו הגיע גם לחץ גדול מאוד. לחץ שילדה כנראה לא יכולה לעמוד בו".
איפה זה הלך ודעך?
"בגיל 16 או 17 כבר הרגשתי שאני לא מתמודדת עם הכישלון. לא ידעתי איך להתמודד עם הפסד. המשבר היה מנטלי. ניסיתי להיאחז בזה, אבל כשהגיע זמן הצבא אפילו לא ניסיתי להילחם על מעמד של ספורטאית מצטיינת. ויתרתי ופרשתי. הלכתי לעשות שירות צבאי רגיל ובכך למעשה נגמר החלום שלי ושל כל מי שהיה מסביבי".
מה שבר אותך?
"היה לחץ גדול מאוד מהסביבה ואני כנראה הייתי צעירה מדי ולא יכולתי לעמוד בזה. הספורט הישראלי איבד אותי ברמה המנטלית, כי לא ידעו לאחוז בי נכון. ההורים שלי עשו לי אלבומים כבר כנערה מכל מה שכתבו עלי בעיתונים. החזקתי ב-120 שיאים ישראלים לגילאים צעירים - בעיקר בפרפר ובמעורב אישי אבל גם בעוד סגנונות. זה לא היה נכון לעשות כזה רעש סביב נערה כל כך צעירה".
זה המסר?
"השחייה הישראלית משתפרת כל הזמן. יש תוצאות, אבל הכי חשוב לשמור על הספורטאי בקטע המנטלי כי הנפילות הן קשות. אם אתה לא מצליח לקום מהנפילה זה לא משנה באיזה כושר תהיה, אתה לא תצליח להתרומם".
מי קיבל את ההחלטה לפרוש?
"אני בשיתוף עם ההורים. לא יכולתי כבר להתמודד עם זה ששחייניות שהיו פחות מוכשרות ממני התחילו לעקוף אותי. לא ידעתי להתמודד עם הירידות. לא הצלחתי לחזור לתוצאות שעשיתי בגיל 12. אתה קולט שבגיל 12 שחיתי יותר מהר מאשר בגיל 17? וזה רק בגלל קטע מנטלי. הייתי בשפל של השפל והרמתי ידיים. ראיתי שאני לא מצליחה להשתקם מזה. אחרי הנפילה לא הצלחתי להתרומם והכל היה בראש. לא שום דבר מקצועי או פיזיולוגי. האימונים היו טובים. התוצאות באימון היו טובות אבל אז הגיעה התחרות והלחץ היה מטורף ובמקום לשבור שיא, הייתי נכשלת".
"אם הייתי יכולה לחזור לאחור", היא ממשיכה. "הייתי חוזרת לווינגייט לפסיכולוג שעבד איתי והייתי מסבירה לו מה הוא היה צריך לומר לי אז כדי לעזור לי. כוח היה לי, רצון היה לי, גובה היה לי, כישרון היה לי. רק ראש חזק לא היה לי. הייתי ילדה שרצתה רק לשחות. לא עניין אותי כלום. לא חברים, לא ימי הולדת. רק לשחות. ובכל זאת לא הצלחתי להפוך לשחיינית בוגרים אולימפית מצטיינת כמו שאמרו שאהיה".
הפסקת לשחות לגמרי?
"אני שוחה גם היום ועושה תוצאות מעולות בעולם המים אצל אורי סלע, אבל לא בשביל תחרויות. אני עושה את זה בשביל הכיף שלי כי בסופו של דבר הכל קרה לטובה. אם הייתי ספורטאית אולימפית בגיל 26, לא הייתי היום נשואה עם שלושה ילדים".
את לא מצטערת?
"עד היום אני רוצה להיות ספורטאית אולימפית. גם היום, כל כך הרבה שנים אחרי, אני לא מאמינה שאני קמה בבוקר ואין לי שלושה אימונים. מבחינתי זו אכזבה וכישלון. לא האמנתי עד שכבר לא היתה לי ברירה. זה צובט לי בלב עד היום ובגלל זה חזרתי לשחות, אבל רק בשביל ההנאה שלי. כשיש לך ילדים ואחד עם חום והשני עם חוג, אתה לא יכול לחזור לספורט תחרותי. נכון שיש שחיינים בגיל 40, אבל זו לא אני".
ההורים לקחו את זה קשה?
"זה קשה עד היום. גם היום הם לא מתאוששים מזה. עד היום אמא שלי מספרת לילדים שלי כמה אמא שלהם היתה אלופה כילדה. זה יושב להם וזה כואב. אבל בסוף הכל לטובה כי הם זכו לשלושה נכדים נפלאים כבר בגיל כזה צעיר. אני המשכתי את החיים, אבל הזיכרונות קיימים ואני יודעת שהייתי יכולה להיות שם במקומות הכי גבוהים באולימפיאדה, אבל זה כבר לא יקרה".