בן של מלך

החיים לצד לברון ג'יימס הם רכבת הרים. לרוב מדובר בברכה, אבל לפעמים זו חתיכת קללה.

"הוא מקבל את כל הקרדיט ואפס אשמה, וזה לא כיף לאנשים. הם לא אוהבים להיות חלק מהעולם הזה", אמר רק אמש (חמישי) דייויד גריפין, אחד שהתחרש עד כדי כך מרעשי הרקע כג'נרל מנג'ר קליבלנד, עד שהחליט להתנתק לחלוטין מה-NBA כדי לקבל בחזרה שקט.

כמה שלברון גדול - פיזית, מנטלית, מקצועית - ככה גדול הצל שהוא מטיל. תשאלו כל מי שדרכו הצטלבה עם קינג ג'יימס לאורך הקריירה. יהיה זה חבר לקבוצה, מאמן, מנהל, אפילו אוהד - ואף לא אחד יתכחש לכך שמדובר בחוויה אינטנסיבית מהסוג שיכול להרים אותך לגבהים חדשים, אבל גם להעיק עד כדי מחנק.

עכשיו נסו להיכנס לראש של נער בן 14 שנושא את שמו של לברון ועוד סוחב על גבו את המשאלה האחרונה שלו ב-NBA.

אם הצל מכביד כל כך גם על מי שנמנה על המעגל השלישי או הרביעי, נשאר רק לדמיין כמה משקל סוחב קרוב עם קשר דם.

תחזיק מעמד, ברוני. הרי אין לך באמת ברירה אחרת.

לברון ג'יימס ג'וניור ידוע בפי כל כ"ברוני", גרסא נערית ל"ברון", הכינוי הידוע בפי כל של אבא. אפילו הכינוי נצמד למקור, אבל בגיל 14, עם 188 ס"מ, הוא כבר מספיק זקוף קומה כדי למרוד קצת בתכתיבים המשפחתיים. גופייה מספר 0 שבחר לעצמו, למשל, היא הומאז' לשחקן ה-NBA האהוב עליו, ראסל ווסטברוק; הוא גם מצהיר בלי להניד עפעף שהמודל לחיקוי שלו בליגה הוא לא אבא לברון, אלא סטף קרי; אבל גם הניסיונות המועטים לבדל את עצמו לא מוצלחים במיוחד. לא עם ייחוס משפחתי כזה, לא עם שם כזה.

"אני עדיין מתחרט על שקראתי לו על שמי", סיפר לברון סיניור בשנה שעברה, כשרכבת ההייפ סביב ברוני כבר יצאה וכל משחק שלו, זניח ככל שיהיה, לווה ביותר מדי פלאשים של מצלמות. "גדלתי ללא אבא, ותמיד אמרתי לעצמי שכאשהיה יהיה לי ילד משל עצמי, אקרא לו על שמי ואהיה הכי צמוד אליו שרק אפשר".

לברון מקיים את השבועה מדי יום ביומו, עוקב אחרי ברוני משחק-משחק, כמעט אימון-אימון, גם במחיר של ביקורת ציבורית. השבוע נשמעה ביקורת בדיוק מהסוג הזה, אחרי התלהבות-יתר ביציעים שלקחה את כל הפוקוס מהבן.

"אני יושב שם, צופה במשחקים, ומרגיש את הידיים מתחילות להזיע, את הלב מתחיל להלום בחוזקה, ואומר לעצמי 'מה קורה לי'? ילדים בני 10 משחקים כדורסל, וזה מה שאתה מרגיש?", סיפר ג'יימס במונולוג מעולם המושגים של יעקב בוזגלו. "במשחקים הראשונים של ברוני ישבתי, אחר כך התחלתי לעמוד, לאט לאט הגעתי לעמוד לידו על הספסל, ונקודת השפל הגיעה כשהתחלתי להתווכח עם אמא של אחד השחקנים היריבים. אני מעורב, לפעמים יותר מדי מעורב".

ברוני שונה מלברון מהותית בסגנון המשחק, העמדה והמבנה הפיזי - האחד פורוורד שבנוי כמו טנק מרכבה ודור ההמשך גארד כחוש שעד לפני כמה חודשים בקושי הטביע - אבל יש דברים שעוברים בירושה גם כשהמטען הגנטי לא זהה. את החיבה המיוחדת לקבוצות על, כך נראה, הוא כבר חולק את אביו: בעונה הקרובה ישחק בתיכון עם זאיר ווייד (כן, יש קשר משפחתי) ועם שני פרוספקטים בכירים נוספים, אר ג'יי בוסטון (השוטינג הגארד השני הכי טוב לגילו בארצות הברית) וזייאיר וויליאמס, עוד מגויס טופ 10;

ויש גם את הפריבילגיות שמגיעות עם אילן היוחסין: הסנדק כריס פול וחבר המשפחה מייק מילר מרבים להתייצב למשחקים שלו, למשל, ותשומת הלב התקשורתית החלה כבר בגיל 10, פחות או יותר באותו זמן שבו מכללות בכירות בארצות הברית כבר החלו להתעניין בו.

אם לברון הוא "המלך", ברוני הוא ללא צל של ספק בן של מלך, לטוב ולרע. החלק הרע: הוא נועד להמשיך את שרשרת המלוכה ולא באמת יכול לסטות מהדרך. כשהביע התעניינות בפוטבול או הוקי קרח, ההורים אסרו והרעיון נגנז. אחר כך כבר הגיעה הפלומבה - הצהרה של אבא שיפרוש (בשאיפה) אחרי שישתף פעולה עם ברוני ב-NBA, מה שיקרה לכל המוקדם ב-2023.

בדרך לשם ברוני צריך לעבור בישול ארוך בסיר לחץ. לאבא לברון אמנם יש חלום, אבל לבן יש עוד דרך ארוכה לעבור כדי לוודא שהוא לא ייגנז. על אף הגיל הצעיר מדי שמקשה על כושר החיזוי של הסקאוטים, ההערכות הראשוניות הן שברוני אפילו לא מדורג בין 25 השחקנים הטובים בארצות הברית לגילו.

"אם הוא היה גדל במיזורי והיו קוראים לו ברוני סמית' ולא ברוני ג'יימס, הוא לא היה על הרדאר של אף אחד", טענו בפני "יאהו" סקאוטים מבית שמאי.

על פי אנליסט ESPN פול ביאנקרדי, שמשתייך יותר לבית הלל, "ברוני בכל מקרה נראה כמו פרוספקט ששווה מקום בדיוויז'ן 1 במכללות", והרחרוח הראשוני של קנטאקי ודיוק מהקרם-דה-לה-קרם של הדיוויזיה מאשרר זאת.

הפרופיל הכדורסלני שלנו שונה לחלוטין, כאמור. כלי הנשק ההתקפי העיקרי שלו לעת עתה הוא הקליעה מבחוץ, תחום שאף פעם לא היה כוס התה של הסיניור. הוא משחק כרכז לכל דבר ועניין, נחשב למנהל משחק איכותי, אבל בכל מקרה רחוק שנות אור מהדומיננטיות הפיזית שאביו מתהדר בה מאז ומעולם.

כך או כך, יידרש תרחיש יוצא דופן כדי שיעמוד יום אחד בפני עצמו. הוא עשוי למצוא לא מעט מקורות הזדהות בדרך בהתחשב באפשרות שה-NBA תתמלא בשנים הקרובות בבנים-של: זאיר ווייד שישחק איתו, שאריף אוניל, אלן אייברסון השני, דניס רודמן ג'וניור, רון ארטסט ג'וניור, ג'יידן הארדווי - כולם נחשבים לפוטנציאל NBA.

קרוב לוודאי שאף אחד מהם לא יתקרב לרמת הבאזז שיוצר ברוני ג'יימס, בצדק או שלא בצדק. המשא על הכתפיים שלו רק יילך ויגדל עם השנים. בשעת צרה יוכל להתייעץ עם שחקן אחר שסחב ציפיות עצומות על הכתפיים כמעט מגיל בר מצווה.

במשך שנים דיבר לברון על "הרוח" שהוא רודף אחריה, ולא היה כל צורך להסביר במי מדובר. עכשיו הגיע תורו של ברוני לרדוף אחרי רוח אחרת. כמו אבא, גם במקרה שלו אין כל צורך להסביר במי מדובר.