1.
בירידה מהפרקט, אמש (רביעי) ובכל ערב אחר מאז נפתחה אליפות אירופה, עברו שחקני נבחרת העתודה על פני השורה הראשונה ביציע והחליקו ידיים עם האוהדים הצעירים, שלמעשה אינם רחוקים מגילם. דני אבדיה טיפס על המושבים המקופלים שמאחורי הסל כדי להריץ צחוקים עם כמה מחבריו; ים מדר העניק סלפי למי שרק רצה - ורבים רצו; והאחרים נטלו על עצמם את מלאכת השיווק וביקשו שוב ושוב: "בואו גם מחר".
והם יבואו. פ', חבר שוחר כדורסל, מיהר מיד בסיום הניצחון על מונטנגרו להיכנס לאתר משרד הכרטיסים כדי להבטיח את מקומו הערב ב-20:30 ברבע הגמר. אפשרות הרכישה נחסמה בפניו, ולרגע הוא תהה אם המכירה לאירוע עדיין לא נפתחה; כעבור דקות ספורות הבין שהכרטיסים כבר אזלו. קדחת העתודה בשיאה, ואפילו בליטא - המדינה היחידה באירופה שהכדורסל הוא הענף הפופולרי ביותר בה - דיווחו באתרים השונים על התופעה הנדירה: היורובאסקט עד גיל 20 נערך לעיני יציעים מלאים לחלוטין.
עוד בנושא:
הישראלים, כמו ישראלים, אוהבים לרכב על הצלחות, וכאלה סופקו בשני העשורים האחרונים בעיקר על ידי העתודה. מדליות הכסף ב-2000, ב-2004 וב-2017, והזכייה ההיסטורית ב-2018, הפכו את הנבחרת הזו למי שעונה על קלישאת "הקבוצה של המדינה", שממגנטת אליה קהלים נרחבים, זוכה לפרגון מקיר לקיר ועדיין לא נסדקת בגלל הציניות שמחכה מעבר לפינה, עם העלייה לבוגרים.
ספק אם יש מדינה נוספת (חוץ מליטא, כאמור), שבה מתייחסים ברצינות כל כך תהומית לאליפות אירופה לנבחרות צעירות. האם מדובר בתופעה שלילית? לא בטוח. מותר ליהנות מרגעים יפים ודי נדירים, גם אם אין בהם משמעות מרחיקת לכת לעתיד הענף; וגם אם השחקנים הללו יופיעו הערב בפעם האחרונה בחייהם ברבע הגמר של אליפות אירופית כלשהי.
2.
נבחרת העתודה הישראלית התברגה אמש בפעם השלישית ברציפות בין שמונה הגדולות, דבר שלא קרה לה קודם לכן. אין כאן בשורה על אימפריה שמאיימת להשתלט על היבשת, אבל גם אי אפשר לומר כבר שמדובר בהבלחה מקרית או בסתם שנתון מוצלח. בוודאי לא ביום שבו סרביה פוגשת את יוון במוקד משחקי ההישרדות בדרג א', וכל מה שנשאר מההופעה האיטלקית בטורניר הוא מחיאות הכפיים הקצובות של הקהל בשיר "סולדי" בפסקי הזמן.
בשנה שעברה, לפני שהתקבלה ההחלטה להגיש מועמדות לאירוח הטורניר, הדי תבוסותיה של הנבחרת הבוגרת ביורובאסקט בתל אביב עוד היו בווליום גבוה. התמונה העגומה שהוצגה כאן בשבוע שעבר, על כל הישראליות שהתקשו לעמוד בלחץ וכשלו דווקא בבית, הטרידה רבים מקברניטי איגוד הכדורסל. אבל נבחרתו של אריאל בית הלחמי, גם אם לא תזכה בתואר נוסף, ואולי אפילו לא תגיע לחצי הגמר, עמדה במעמסה הנפשית.
הבהלה לכרטיסים, הסיקור החיובי, העניין הציבורי והכדורסל השמח והמנצח מהווים תיקון למה שקרה כאן ב-2017. אז, על אף האירוע העוצמתי והארגון המרשים, יצאו חובבי הענף מיד אליהו בתחושה של ריקנות, תסכול, וכן, אכזבה וכישלון. הפעם כבר קרה ההפך. נבחרת העתודה כבשה את הלבבות. וזה שווה הכל.
האם ההצלחה בטורניר תציף מחדש את הטיעונים הקלישאתיים בנוגע למעמד השחקן הישראלי? בוודאי. האם היא תסייע להם בקידום הקריירה בטווח המיידי? בוודאי שלא. מייקל בריסקר (19 נקודות בגמר אליפות אירופה אשתקד), גיל בני (14) ומירון רוינה (14 נקודות ו-14 ריבאונדים) אפילו לא תירגמו את ההצלחה כדי להשיג חוזה בליגה הבכירה בעונה החולפת; כך צפוי להיות גורלו של יאיר קרביץ הנפלא, שיעבור למכבי רעננה מהלאומית על אף שהוא הטייפקאסט של הכדורסלן המקומי והלוחמני - זה שמסוגל לעלות בסערה מהספסל לדקות מוגבלות, ולהדביק את כל הקבוצה ברוח ובאנרגיות, מגובות בניצוצות של כדורסל איכותי.
3.
בשל ההייפ מסביב והביקוש לכרטיסים, שקל איגוד הכדורסל להעביר את שני ערבי ההכרעה (בשבת וביום ראשון) ליד אליהו, אם ישראל תעפיל לחצי הגמר. מבחינה ארגונית, מדובר בצעד מתבקש שהיה מנפק לא מעט הכנסות. מבחינה מקצועית, יתרון הביתיות מהדרייב אין היה נעלם.
הלוא זה חלק מהקסם של העתודה, מודל 2019. בניגוד לרוב משחקי הנבחרות בענפים השונים, שמלווים מדי פעם בקריאות "ישראל מלחמה" ותו לא, נוצר הפעם גוש מעודד של תלמידי ישיבה תיכונית מגבעת שמואל, שהתחברו לנבחרת דרך שכנם המאמן בית הלחמי ואנשי האיגוד ציקון וחנן הירשוביץ; ביד אליהו, הבינו באיגוד, העידוד היה נבלע והאווירה המנומנמת הייתה עלולה לשוב. זה, לבסוף, היה השיקול המכריע - ועל אף הסכמת פיב"א למהלך, המהלך ירד מסדר היום: לפני שעה קלה נפל הפור. גמר אליפות אירופה ייערך ביום ראשון בדרייב אין, עם ישראל או בלעדיה.
כך או כך, בדרך לפיינל פור מחכה מכשול אחד. והוא מדבר ליטאית שוטפת. השנתון הנוכחי של העתודה חווה על בשרו את איכותם של היריבים כבר בגיל הקדטים. הוא פגש אותם באליפות אירופה בקובנה ב-2015 והובס 96:70, כששבעה מהשחקנים המנצחים מאז יהיו גם הערב בתל אביב. ומי היו בישראל? עמית זיס, תומר פורת וקרביץ שיחקו הכי הרבה בהפסד ההוא, ותומר לוינסון קלע יותר מכל אחד אחר.
יש גם כאלה שלא נטלו חלק בטראומה. לדוגמה, אבדיה. למשל, מדר.