אחד החששות הגדולים שלי זה להיות עד ראייה לפשע ולהידרש לצייר קלסתרון. אין לי שום יכולת לתאר בני אדם. מבחינתי כולכם דומים. פרצוף, עיניים, אף, ההבדלים זניחים. וגם אם לא, אין לי שום יכולת להבחין בהם, בטח שלא להגדיר אותם. חמור יהיה הדבר - אם אדרש לתאר בני אדם מלאום אחר. "ספר לי מה ראית אדוני", יאמר לי השוטר, ואענה לו בקצרה: "הוא היה פיליפיני". "תוכל לפרט קצת יותר?", הוא יחקור, ושוב אגיד: "נמוך, עיניים מלוכסנות, שיער שחור חלק קצר. מצטער, זה כל מה שיש לי".
זה לא עניין גזעני. לא מהתנשאות. אותו דבר לגבי שבדים, איראנים, סודנים. זה בסדר, גם אני דומה לכולם סביבי. רזה, שחום, לא מגולח, אף בולט, שום דבר מיוחד. מסתובב ברחוב, בוחן את העוברים והשבים, כולם דומים לי, כולנו נראים אותו דבר. בעבר זה היה חמור יותר, כשהיה לי שיער ארוך וקוקו. הרי ידוע - כל השחומים עם קוקו ומשקפיים, אדם אחד הם. לא היה יום שבו לא ניגש אליי מישהו ואמר לי כמה אני דומה למכר שלו. "אני מניח שיש לו קוקו ומשקפיים", הייתי אומר, מהנהן בהשלמה ובייאוש, וגורם גם לו להבין עד כמה גם הדמיון שלו מוגבל.
בכל הנוגע לכדורגלני ליגת העל, תסכימו איתי שיש להם מראה גנרי. גובה 1.80 מ', 75 ק"ג, שחומים, שיער קצר, רזים, חטובים, זיפים, מכנסיים קצרים מעל לברך, סניקרס, חולצה אופנתית. אין פה כוונה להעליב, אבל מי שלא מעריץ מושבע של ליגת העל מתקשה להבדיל ביניהם. מכירים את השמות, לא מזהים אף אחד. גם אם שי קונסטנטין יעמוד סנטימטר לפניהם בתור לארומה, הם לא יידעו שזה הוא. הם קראו בבוקר שכדורגלן בני יהודה עבר לבית"ר, אפילו התעניינו מאוד במידע, אבל הפרצופים, מי מסוגל להבחין בין הפרצופים.
בינתיים בבית ברקע מופיעה על המסך אליפות אפריקה. למה המקלט בכלל דלוק? בגלל החוק הלא כתוב: אם יש שידור ישיר של משחק כדורגל, רואים אותו. גם אם בערוצים האחרים יש משחק טוב יותר, עתיר כוכבים, שתוצאתו אינה ידועה לי, שנגמר רק לפני שעה - עדיין הולכים על השידור החי. זה משהו בלתי נשלט. כדורגל בשידור חי מנצח כל דבר. או לפחות נבחן כאופציה ראשונה.
הבעיה: זה חוף השנהב נגד נמיביה. בחיאת רבאק. גם אם שחקני שתי הנבחרות היו מתערבבים או מחליפים חולצות לא הייתי שם לב. אין לי שום קשר רגשי לאף אחת מהמדינות. שום היכרות עם הכדורגל המקומי, אולי פה ושם איזה שם מוכר, זיכרון מעומעם משחקן עבר. ולא, מצטער, לא מבדיל בין השחקנים. כולם כהי עור, מיוזעים, בחולצה ירוקה.
מנסה לצפות, ולא מצליח. נזכר בטקסטים שקראתי ב"שם המשחק" על הרומנטיקה של הטורניר, בניסיון למצוא השראה. העורך דאז אורי שרצקי היה מעריץ גדול של האליפות. היה מתאר באהבה את הקרבות בין הפילים לאריות, מתפייט על הריחות הייחודיים מחוץ לאצטדיון בקהיר, מתענג על צלילי הוובוזלה, מסביר בכתבות שלמות למה השוערים שם מתעקשים לשחק במכנסיים ארוכים, למה הכדורגל באפריקה זה הדבר האמיתי. מנסה לצפות, ולא מצליח.
הקופה אמריקה זה סיפור אחר לגמרי. בכל משחק, הכל עולה מהטיול לדרום אמריקה. החוויות מבוגוטה והבחור שהסניף לידי במשחק של סנטה פה. הדייגים הרזים והקשוחים מברזיל שמקפיצים על החוף. האיש שרצה לשדוד ממני את הנעליים באמצע היציע במשחק של ראסינג בבואנוס איירס, והאוהדים שהגנו עליי. הרמה מאכזבת, מצב הדשא מביך, אבל אלו נבחרות שאני עוקב אחריהן כל חיי.
ההפתעה הגיעה מכיוון יורו הצעירות. אירופה. כל משחק שנתקלתי בו היה נפלא. קצב אדיר, שחקנים מוכשרים, ושאף אחד לא יגיד לי שלמישהו מהם יש פחות תשוקה מלדרום אמריקאים או לאפריקאים. האצטדיונים יפים, מוארים. יש תחושה שכל אחד שנוגע בכדור מטפל בו במיומנות ובאהבה לא פחותה משל אלו ביבשות האחרות, ה"אקזוטיות". כולם רצים מהר אבל בחוכמה. טקטיים במידה הנכונה. יותר מזה, אין את התחושה ש"המשחק נהרס", שהוא "איבד את התמימות" כמו שקורה לפעמים בצפייה בכדורגל אפריקאי או דרום אמריקאי, אלא להפך, שזה רק משתבח. גם שם לא מכיר את רוב השחקנים, גם שם לא מבדיל ביניהם, מה שנשאר זה רק הכדורגל.