הרי האנדי: בחזרה למסע שעבר אנדי מארי בדרך לזכייה בווימבלדון

בווידאו: אנדי מארי מודה שהוא עשוי לפרוש בקרוב

לספורטאים שמנסים לשבור שיא עתיק יומין יש מערכת יחסים מורכבת עם מחזיק השיא. מצד אחד, מדובר במקור השראה ובגיבור אישי. מצד שני חייב להיות משהו קצת מעצבן בעובדה שהשיא נקבע שנים רבות קודם לכן, לעתים כמעט במקרה, על ידי סתם בן אנוש, ברוב המקרים חובבן ולא ספורטאי מקצועני ובתנאי אימון נחותים מאלה שעומדים לרשותם. כך ודאי חשו קארל לואיס ובוב פאוול, כשניסו לשבור את שיאו העולמי (שעד היום הוא השיא האולימפי!) של בוב בימון בקפיצה לרוחק או של אצניות ישראל כלפי שיאיה הבלתי מושגים של אסתר רוט שחמורוב.

גם מחזיקי השיא מצידם, למרות שבפומבי טוענים שיהיה זה אך טבעי אם שיאם יישבר לבסוף, מקווים מן הסתם בסתר ליבם שהשיא לא יישבר בימיהם. רוד לייבר למשל מקפיד להגיע לכל גמר גרנד סלאם בשנים האחרונות וחיוכו החביב לא מטעה איש לחשוב שהוא לא נמצא שם כדי לוודא מקרוב שאיש לא ישחזר את השיג השיא העתיק שלו, זכייה (כפולה) בגרנד סלאם הקלנדרי (זכייה בארבעת המייג'ורים באותה שנה קלנדרית), הוא הוא ה'גרנד סלאם' המקורי.

במקרה של אנדי מארי, הדמות המיתולוגית שהטילה צל מעיק על הקריירה שלו הייתה טניסאי עבר בריטי בשם פרד פרי. פרי כבר לא היה בחיים כדי להיות נוכח בנסיונותיו של מארי לשחזר את הישגיו, אבל דמותו הייתה נוכחת מאוד במסעו של מארי לכיבוש ווימבלדון, עד שמארי בעצמו הודה לא פעם שהוא כבר לא יכול יותר לשאת את אזכור שמו. העובדה שהסקוטי וטניסאים בריטים רבים לפניו חסו בצילו של פרי נבעה מהעובדה שעד להגעתו של מארי לזירה, הוא היה הבריטי האחרון שזכה בתואר יחידים, גברים, בגרנד סלאם באופן כללי ובווימבלדון באופן ספציפי. זה קרה ב-1936, יותר מחמישים שנה לפני שמארי נולד. מאז לא רק שאף בריטי גבר לא זכה בטורניר סלאם, בווימבלדון לא נרשמה אפילו הגעה לגמר. אצל הנשים המצב היה מעט יותר טוב, אבל גם אצלן מאז זכייתה של וירג'יניה וייד בווימבלדון ב-1977 אף אישה לא הגיעה לגמר סלאם.

האומה הבריטית היא אומה ספורטיבית גאה שהטניס קרוב ללבה באופן מיוחד. מבחינת הבריטים הטניס, כמו הכדורגל, הוא המצאה בריטית והעובדה שהצרפתים טוענים שהם בכלל המציאו אותו לא עושה עליהם שום רושם. מה שלא יהיה המשחק שהצרפתים המציאו, אין מחלוקת שהבריטים הם אלה שהמציאו את טניס הדשא (קצת לאחר שהמציאו את הדשא עצמו), וכמובן שאת ווימבלדון, תחרות הטניס העתיקה בעולם. עוד בסוף המאה התשע עשרה כבר התארכו טורי הממתינים ברחובות המובילים לאול אינגלנד קלאב בציפייה לפתיחת המשחקים. כאז כן היום ממשיך המועדון להתעקש על הפורמט המסורתי שכולל את הלבוש הכל לבן, הכרטיסים שרובם מחולק בהגרלה לציבור הרחב והתור המסורתי.

יש שרואים בכך מסורת חיננית ויש שטוענים לארכאיות, אבל איש לא יכול להתכחש לכך שגם לאחר יותר מ-140 שנה, זו עדיין תחרות הטניס היוקרתית בעולם. אלא שעל גאוות אירוח הטורניר העיקה שנים רבות העדר של גיבור מקומי. כמה זמן אפשר עוד להמשיך להתגעגע לפרד פרי ולהביט בעיניים כלות מהרויאל בוקס על טניסאי ארצות נידחות מגיעים וקוטפים את הגביע שנה אחר שנה. מילא ארצות הברית או אוסטרליה. אבל שבדיה? שוויצריה? ממתי בכלל עוסקים שם בספורט שלא קשור לשלג?

אנדי מארי, הג'ינג'י המדובלל מדנבליין, סומן כבר מנעוריו כמי שאמור להיות הגיבור שיגאל את האומה הבריטית מעשרות שנים של אכזבות מקומיות. העובדה שבטניס, כמו במקצועות האולימפיים ולהבדיל מכדורגל, לבריטניה יש נבחרת מאוחדת, הקלה על הלונדונאים ושאר האנגלים לאמץ את הסקוטי כאחד משלהם. ההתחלה נראיתה מבטיחה. קריירת נוער מזהירה תורגמה לזכייה בתארי ATP ומאסטרס. מארי השיג ניצחונות מרשימים על שלושת הגדולים והגיע עד המקום השלישי בעולם. הוא גם העפיל לשלוש גמרי גרנד סלאם ונראה היה שהזכייה בסלאם בכלל ובווימבלדון בפרט היא רק עניין של זמן והסרט ההוליוודי בדרך.

אלא שכמו שיודע כל תסריטאי מתחיל, גיבורים הוליוודים לעולם לא מתקדמים להם כך סתם מפסגה לפסגה. בשלב כלשהו בסרט, קצת לפני ההצלחה הגדולה, חייב לבוא משבר, נקודת שפל, תהום של אכזבה וייאוש שנראה שאין ממנה כל תקווה. רק אז, כנגד כל הסיכויים, הגיבור יצליח להתאושש באופן הבלתי צפוי ביותר בדרך אל התהילה.

במקרה של מארי נקודות השפל הייתה ללא ספק גמר ווימבלדון 2012. כשהגיע לשם גובה הציפיות הרקיע שחקים. יריבו אמנם היה רוג'ר פדרר, השליט הבלתי מעורער של ווימבלדון במשך שנים רבות, אבל הוא כבר היה בן 31 ובשעתו, כמה משעשע להזכר בכך היום, זה נראה גיל מופלג למדי שמסמן את סוף הקריירה. חלפו שנתיים וחצי מאז זכייתו הקודמת של פדרר בתואר גרנד סלאם והוא נראה פגיע מתמיד. אם לא די בכך, זו היה הקיץ של אולימפיאדת לונדון 2012, בריטניה הייתה באופוריה והכל נראה מוכן להכתרתו של מלך חדש ומקומי גם בווימבלדון. אלא שכגודל הציפיות שלפני כך גודל הדיכאון שאחרי. מארי אמנם פתח טוב והצליח לקחת את המערכה הראשונה, היחידה שלו עד אז בגמר סלאם, אבל משם משחקו הידרדר, הוא התקשה להתמודד עם הלחץ ופדרר זכה בשלוש המערכות הבאות ובתואר ללא מאמץ מיוחד. מארי נראה פשוט גמור. הוא השלים גמר סלאם רביעי בקריירה ללא אף זכייה, דמעות שטפו את עיניו בנאום ההפסד והוא הודה לימים שספק רציני קינן בו אז ביחס לשאלה האם יש לו את היכולות הפיזיות ובעיקר המנטליות לעשות את מה שנדרש כדי להשיג תואר גרנד סלאם בעידן הנוכחי. כך חשו גם רבים מאוהדיו.

אבל המפנה הגיע, באופן מפתיע למדי, ממש באותה זירת פשע, חודש בלבד לאחר מכן. תחרות הטניס של המשחקים האולימפיים ב2012 התקיימה אף היא בווימבלדון (אם כי באווירה רשמית הרבה פחות, בבגדים צבעוניים ועם מוסיקת פופ עליזה בהפסקות שבין המשחקונים, רחמנא ליצלן). מארי ניצל את העובדה שתשומת ליבה של הממלכה הייתה נתונה לענפים אחרים ולגיבורים אחרים ולהפתעת רבים הוא זכה במדליית הזהב כשבדרך אל התואר הוא מביס את נובאק ג'וקוביץ' ואת פדרר בלי לשמוט מולם מערכה. האם מדובר בהישג מקרי שהתרחש רק בשל העובדה שאור הזרקורים המקומי לא כוון אליו, או בתחילתו של שינוי אמיתי?

התשובה הגיעה כמה שבועות אחר כך בגמר אליפות ארצות הברית בו התמודד מארי מול דג'וקוביץ'. מארי ניצל את מזג האוויר הסוער בניו יורק ואת הצטיינותו הידועה בתנאי רוח וניצח בשתי המערכות הראשונות הצמודות. נובאק חזר כמו שרק הוא יודע, לקח את שתי המערכות הבאות ומארי נראה כמי שנמצא בדרך לטרגדיית סלאם נוספתה. אבל שיחה מפורסמת עם עצמו מול המראה בהפסקת השירותים שלפני המערכה החמישית, בה הודיע לעצמו שהוא לא חוזר מהמגרש בלי ניצחון, עשתה את שלה. הוא חזר נחוש מתמיד למערכה החמישית שם לקח סוף סוף את הסלאם הראשון שלו והראשון של גבר בריטי מאז 1936.

הקוף הוסר מהגב, אבל חלקית בלבד. עכשיו כשהצליח לדלג סוף סוף מעל משוכת הסלאם הראשון, היה יכול להתמקד בהולי גרייל - הגביע הקדוש של ווימבלדון. התחרות של ווימבלדון 2013 התבררה כהזדמנות אטרקטיבית במיוחד. פדרר ונדאל עפו בסיבובים הראשונים ומארי, שעוד הספיק לצאת מפיגור 2:0 מערכות ברבע הגמר מול פרנדדו ורדסקו הגיע לגמר שוב מול ג'וקוביץ', עמוס בביטחון לאחר שכזכור אותו ניצח על אותו משטח באולימפיאדה שנה קודם לכן. מארי הגיע מפוקס, ניצל את החולשה המפתיעה של הסרבי ולקח בקלות יחסית את שתי המערכות הראשונות. הוא שבר גם במערכה השלישית ובמצב של 4:5 הגיש למשחק. המשחקון בו הגיש למשחק נמשך לנצח. הוא כבר הוביל 0:40, כלומר יצר לעצמו שלוש נקודות אליפות אבל לא הצליח לקחת אף אחת מהן. נובאק חזר והשווה ומארי נאלץ להגן על שלוש נקודות שבירה. הבריטים המיואשים כבר ראו בעיני רוחם את נובאק שובר וחוזר כל הדרך לניצחון במערכה ובעוד שתיים אחריה, אבל בנקודת המשחק הרביעית נובאק חבט כדור פשוט יחסית לרשת והאומה הבריטית שחררה אנחת רווחה קולקטיבית. תם עידן פרד פרי.

מאז מארי הגיע להישגים רבים. הוא הצליח להביא פחות או יותר לבדו את בריטניה לזכייה בגביע דיויס בשנת 2015, גם היא הזכייה הראשונה מאז ימי פרד פרי, וב-2016, שנת הפלאות השנייה שלו, הוא הצליח לזכות שוב בווימבלדון, בזהב אולימפי שני בריו ואף העפיל למקום הראשון בעולם. למרבה הצער, העומס של אותה שנה נתן את אותותיו והוביל לפציעה מתמשכת במפרק האגן. כשהודיע מוקדם יותר השנה באליפות אוסטרליה שאינו יכול להמשיך לשחק יותר בשל הפציעה, הבטיח בקול רועד שינסה לעשות את הכל כדי להגיע בכל זאת לשחק את משחקו האחרון בווימבלדון.

מאז דברים השתנו מעט, הוא עבר ניתוח מוצלח, כלל הנראה, שמאפשר לו לראשונה זה זמן רב לשחק ללא כאבים, ולווימבלדון הוא יגיע דווקא כדי להתחרות בטורניר הזוגות במסגרת תהליך השיקום שלו, כשהיעד הוא לשוב בשנה הבאה כדי להתחרות בטורניר היחידים. הסיכוי לכך הוא עדיין קלוש, אבל מקומו בהיסטוריה הבריטית מובטח. אוהדי שאר העולם יכולים להתווכח עד קץ כל הזמנים מי הוא הגדול אי פעם - פדרר, נדאל או נובאק, אבל לגבי גדול הבריטים בעידן הפתוח יש רק תשובה אחת.

* גיא שפר הוא חבר בפורום הטניס בפייסבוק, המקום לדיוני טניס מקצועיים ברשת