סיפורי סינדרלה הופכים כל ענף ספורט למיוחדים ומרגשים. זכייתה של יוון ביורו 2004 או "הנס על הקרח" של נבחרת ההוקי האמריקאית ב-1980 נחקקו לא רק בספרי ההיסטוריה, אלא אף בזיכרונם של צופים ואנשי מקצוע רבים מסביב לגלובוס. אבל עם כל האהבה לרומנטיקה, דומיננטיות ספורטיבית נוטה להיות נפוצה יותר.
העשור וחצי האחרונים של טניס הגברים התאפיין בדומיננטיות בולטת במיוחד. רוג'ר פדרר, רפאל נדאל, נובאק דג'וקוביץ' ואנדי מארי חלקו ביניהם את מרבית התארים היוקרתיים ביותר שיש לענף להציע, בין אם מדובר על טורנירי הגרנד סלאם, המאסטרס ובין אם מדובר על מטרות זניחות לכאורה כמו מדליה אולימפית. שליטה זו הגיעה להיקף כה משמעותי עד כי המקום הראשון בדירוג העולמי מוחזק על ידי מי מהם כבר למעלה מ-803 שבועות ברצף. מבלי להיכנס לשאלה האם מקומו של מארי שקול לזה של עמיתיו למועדון האקסקלוסיבי, ההנחה כי חבורה זו ממשיכה להתקיים כמשוכה העיקרית של דור ההווה והעתיד של הספורט הלבן עדיין עומדת בעינה.
טורניר ווימבלדון הוא הדוגמה המייצגת ביותר לשליטה המוחלטת של אוליגרכיית הטניס הנוכחית. בעוד שחומות ביצוריהם נפרצו כבר במלבורן, פריס וניו יורק, לונדון עדיין נותרה כמאחז האיתן ביותר. למעשה, האדם האחרון שהניח את ידיו על הגביע האייקוני אשר מוענק לזוכה המאושר היה לא אחר מלייטון יואיט אי שם בשנת 2002. גם פציעות מצערות, מזג אוויר מתעתע או אף טורניר משוגע כדוגמת הטורניר בשנת 2013 לא קטע את הרצף המרשים.
העובדות היבשות מעלות את התהייה מדוע, שהרי הוכח שכל אחד בנפרד פגיע. פדרר מעד בעבר מול צונגה ואנדרסון, דג'וקוביץ' נכנע לסם קוורי לאחר ירידת המתח המובנת של השלמת ה"נובאק סלאם" ב-2016 ואילו נדאל היה קורבן סדרתי ליריבים שהפגינו את יכולת חייהם באותו יום נתון כמו לוקאס רוסול, סטיב דארסי ודסטין בראון. הסיבה הראשונה נעוצה בעצם כוחה של הסטטיסטיקה. הפתעה מתוחמת תמיד אפשרית בכל מפגש ספורטיבי והרביעייה המופלאה הזו על שלל כישוריה היא עדיין אנושית בסופו של דבר. יחד עם זאת, המסגרת של טורניר בן שבועיים בשילוב עם שבעה מפגשים של פורמט הטוב מחמש מערכות מצמצמים את סיכויי ההצלחה של טועני הכתר. גם אם מטבע הדברים ישנו רק זוכה אחד בשוך התחרות, שרשרת הפתעות כנגד שלושה וארבעה מהם היא בגדר סבירות נמוכה.
הסיבה השנייה מהותית יותר ונוגעת לעצם ייחודיותו של ווימבלדון מיתר טורנירי הסלאם: משטח הדשא. חשוב להזכיר - לא כך היה הדבר היסטורית. משחקים על דשא התקיימו באוסטרליה עד שנת 1988 ובארצות הברית עד שנת 1974. שיקולי תחזוקה מלווים בשינויים פנימיים בתוך עולם הטניס כגון שיפור טכנולוגיית המחבטים, כניסת שידורי הטלוויזיה והאטת המגרשים דחקו יותר ויותר את הנתח של הדשא בקרב שאר המשטחים עליהם משוחק הספורט בעשורים האחרונים. לשם השוואה, בעוד שטורנירי ATP לחובבי החימר מציעים את אירוחם מפברואר עד אמצע יולי, המגוון המוצע על דשא הוא מוגבל בהרבה ודחוס בעיקרו לחודש וחצי מרוכזים, בעיקר בבריטניה ובארצות הברית. הדרת הדשא מתחילה עוד בשלבים מוקדמים יותר. עקב היעדר כדאיות כלכלית ומקצועית, לצד היתרונות הגלומים בפיתוח שחקני טניס על משטחי החימר, דוגלות אקדמיות טניס רבות לדבוק בברירות המחדל השגרתיות.
הפערים ביסודות מתנקזים לתוצאות בחלון הראווה של ווימבלדון. חלון ההזדמנויות הצר לרכישת זמן מגרש חשוב לניסיון ולמקצי שיפורים מוביל לכך שהיתרון הרב של הביג 4 נותר בלתי מעורער. שפע ההזדמנויות על המשטח האדום מאפשר את צמיחתם של "מומחי חימר" באופן שלא בא לביטוי דומה על הדשא, פרט למקרים בודדים מאוד. "סוסים שחורים" מן הדרג השני והשלישי, כגון מילוש ראוניץ', תומאס ברדיץ' ומארין צ'יליץ', דהרו בתוך ההגרלה של הטורניר במהלך השנים האחרונות, אך למרות מירב עמלם, הם לא הצליחו לנער את אחיזת הברזל של שליטי ווימבלדון.
הטורניר שבפתח יאפשר לצופיו לבחון שוב את איתנות שלטונם של פדרר, דג'וקוביץ', נדאל ומארי לנגד האתגר של דור היורשים הפוטנציאלי. למרות הסטטיסטיקה המרתיעה ערב המשחקים, חובבי ההפתעות יוכלו למצוא מקום לאופטימיות. ראשית, מארי לא יקח חלק במשחקי היחידים עקב ההחלמה ההדרגתית מן פציעת המותן שאיימה לסיים את הקריירה שלו. שנית, סטפנוס ציציפאס ודומיניק תים הולכים ומתגבשים כשחקנים שלמים שמסוגלים לאתגר גם את הטובים ביותר על כל המשטחים. המבקרים השמרנים יטענו מנגד כי דג'וקוביץ', נדאל ופדרר ינחתו בלונדון עם מצב רוח מצוין לאור ההצלחות המרשימות שלהם עד כה העונה. קבלות העבר שלהם יחד עם ביטחון עצמי גבוה הוא שילוב מסוכן עבור כל מי שינסה לעמוד מולם מהצד השני של הרשת. האמרה הידועה מסבירה שכל רצף נועד להיעצר בנקודה מסוימת. ווימבלדון 2019 לא מסתמן כנקודת ציון שכזו.
* אליאור אלבחרי הוא חבר בפורום הטניס בפייסבוק, המקום לדיוני טניס מקצועיים ברשת