מותו של חלום: הטרגדיה של הגאון הנורבגי ארילד ברג

בווידאו: מסע"ת הפרישה של פרננדו טורס

"אתה סובל מכפל נשמות", אמרה המכשפה, "נשמה של איש מת איבדה את דרכה ונכנסה לגופך. זו הסיבה לכך שאתה כל הזמן עייף - הגוף צריך להזין באנרגיה שתי נשמות, וזה קשה. תמורת תשלום, אוכל להסיר את הנשמה שלו, והכל יסתדר". ארילד ברג צחק בתגובה ואמר: "דווקא את הנשמה שלו את רוצה להסיר?! תסירי את שלי. מאסתי בה מזמן".

כן, הוא עדיין שמר על חוש הומור נהדר. ברג הבין שמנסים לרמות אותו, ומצא את הזווית המשעשעת של ההצעה, אך עצם העובדה שהלך לביקור מסוג זה הדגישה את עוצמת המצוקה שלו. כי הרי הוא בדק כבר הכל. במשך יותר מעשור חיפש הכדורגלן הנורבגי המוכשר ביותר בדורו את האיש שיצליח לרפא אותו, או לפחות לאבחן את מחלתו כראוי - ולא מצא. הבעיות החלו כבר ב-1997, וגופו הפסיק להקשיב לו בשנת 2000, כאשר היה רק בן 25. ברג היה עייף ומותש תמידית, התקשה לבצע פעולות יומיומיות פשוטות, ואף אחד לא הצליח להבין מה עבר עליו. יותר ממאה מומחים מתחומי רפואה מגוונים, מגרמניה ועד ארצות הברית - ניסו להושיע, אך לשווא. הטיפולים השונים רק פגעו בבחור הצעיר. הוא איבד את התקווה וניסה לאתר אותה מחדש במקומות הזויים לחלוטין, כמו אצל מכשפות.

האוהדים בנורבגיה השלימו בהדרגה עם המצב, גם אם זה לא היה קל, כי ברג היה התקווה הגדולה של הכדורגל הלאומי, בפער ניכר. לשם התחלה, הוא נצר לשושלת מפוארת. אביו, הראלד ברג, הוא הכוכב הבולט בתולדות החלק הצפוני של נורבגיה, גיבור הזכיה ההיסטורית של בודו גלימט בגביע ב-1975 ופורץ דרך באירופה אחרי שנים מוצלחות לצידו של דיק אדבוקאט בדן האג ההולנדית. שני הבנים הראשונים שלו, אוריאן ורונאר, צמחו אף הם לקשרים מצוינים בקנה מידה הנורבגי, ועברו בגיל צעיר מבודו גלימט לרוזנבורג.

ואולם, האח הצעיר במשפחה היה זה שקיבל את רוב השבחים. ארילד היה, לדעת אלה שזכו לראות אותו בפעולה, סוג של שילוב בין הראלד, אוריאן ורונאר. הוא ריכז את התכונות החזקות של כולם. היה לו הכל - שליטה נדירה בכדור, ראיית משחק, יכולת מסירה פנומנלית, מנהיגות על המגרש. הוא ראה את המהלכים לפני כולם. לא מפתיע, אם כך, שהוא ערך את הופעת הבכורה במדי בודו גלימט כבר בהיותו בן 17 עם משקפיים עגולים משעשעים, וכל המועדונים הגדולים במדינה עמדו בתור כדי להחתימו. מאמני הנבחרות הצעירות התקשרו אליו על בסיס שבועי. וברג? הוא בעיקר רצה קצת שקט, ואחרי שתי עונות מצוינות, כאשר הצעד הבא למעלה נראה בלתי נמנע, הוא עשה משהו חריג לגמרי. הוא פרש בגיל 20.

"לא נגעתי בכדור במשך שנה", הוא סיפר בדיעבד. בשנה הזו הוא התעסק בכל ענף ספורט פרט לכדורגל - טניס, צלילה, סקי. האוהדים נותרו המומים לחלוטין. האליל המקומי בחר לזרוק את הקריירה ואת העושר לפח, ללא סיבה נראית לעין. אלא שאז, בתחילת 1997, הכריז ברג שהוא חוזר כי נמאס לו להפסיד בטניס, והוא רוצה לטעום שוב גם ניצחונות. האח רונאר קיבל את תפקיד הסוכן המאולתר, ונאלץ להתמודד עם שיחות טלפון מהמנהלים של האלופה רוזנבורג, וולרנגה, בראן, ויקינג, סטאבק, והרשימה עוד ארוכה. גם בודו גלימט הביתית היתה, כמובן, חזק בתמונה. מי נבחר? היריבה העירונית הקטנה מתחתית הליגה השלישית, העונה לשם גביר בודו. הפרשנים נותרו שוב עם פה פעור. משהו כאן היה אבסורדי.

אבל אפילו בליגה השלישית הצליח ברג לעשות כותרות. הסקאוטים נהרו כדי לראות אותו בפעולה והתמוגגו. במשחקי הגביע, היתה זו חגיגה אמיתית. אחרי שנה כזו, הצליחה בודו גלימט לשכנע אותו לשוב לשורותיה, אך לא ידעה שהיא מקבלת אדם עם בעיות רפואיות חשוכות מרפא. ברג הפגין בדרך כלל יכולת עילאית על הדשא, אך שמחת החיים היתה ממנו והלאה. למעשה, הוא בדרך כלל ישן. עייפות השתלטה עליו, המבט בעיניים היה כבוי. הוא לא ענה לנסיונות המאמן הלאומי לזמן אותו לנבחרת. הוא לא התעניין בכלום. הוא גווע.

בנוסף, התלוו גם בעיות רפואיות אחרות. ברג היה מצונן באופן קבוע, סבל מאלגריות מגוונות, ובשלב מסוים היה מסוגל לאכול פירות בלבד. כך החל המסע המפרך בין הרופאים השונים, והמסקנות היו בדרך כלל סותרות. בשלב מסוים אפילו האמינו אנשי המקצוע כי ברג סובל מהרעלת כספית, למרות שאיש לא הסביר כיצד והיכן יכול היה להיחשף לחומר. הוא קיבל טיפולים באנטיביוטיקה אשר החלישו את גופו עוד יותר. בתום עונת 2000, הוא עזב את בודו גלימט על מנת להתרכז בריפוי, אך ללא הצלחה. הנסיון לחזור למגרש בוצע ב-2002, כאשר חתם בלין אוסלו, קבוצת עבר נוספת של אביו, אך היהלום הנוצץ לא שיחק במדיה אפילו דקה. ב-2004 עוד ריאיינו אותו על קאמבק אפשרי. גם ב-2006. אך ככל שחלף הזמן הבינו כולם, למעט ברג עצמו, שזה גמור. המחלה המסתורית חיסלה את הקריירה שלו.

התעלומה נפתרה ב-2009, כאשר פגש ברג במקרה רופא מקומי דווקא בעיר הולדתו בודו. ארנה סטנסטרום סיפר לו מיד: "גם אני סבלתי מהמחלה הזו. קוראים לזה תסמונת התשישות הכרונית. אוכל להחזיר אותך לפסים תוך זמן קצר". הקשר התקשה להאמין. "המחלה הזו תוקפת את הגוף שנמצא בלחץ גדול מדי. אתה נוסע מסביב לעולם כדי להחלים ממנה ולחזור לשחק כדורגל, אבל דווקא הכדורגל הוא הסיבה למחלה", הכריז הרופא. וכך התקבלה ההחלטה - אין יותר כדורגל. בכלל.

תקראו על המונח "תסמונת התשישות הכרונית" ברחבי הרשת. הוא חדש יחסית בעולם הרפואה, המידע עליו מועט יחסית, יש המון שמות שונים לתופעה, הסיבות להתפרצות הבעיה כה מגוונות עד שבתקציר בוויקיפדיה כתוב שהדבר "אינו ידוע". עם זאת, ככל הנראה קיימת הסכמה כי הסיבה עלולה להיות פסיכולוגית נטו. לחץ נפשי עשוי להוביל לקריסה פיזית, ובמקרים כאלה רק הטיפול בסוגיה הנפשית צפוי להביא לריפוי פיזיולוגי. לברג לא היה מושג על כך לפני שפגש את סטרנסטרום, ולקח לו מספר חודשים כדי לוותר סופית על החלום, אבל מצבו השתפר פלאים כאשר שמע לעצותיו של איש המקצוע.

במשפחה שחיה ונושמת כדורגל, המשימה היתה קשה במיוחד, אבל ברג לקח אותה ברצינות גמורה. הוא הפסיק לצפות בכדורגל, הפסיק לדבר על כדורגל, לא קרא דבר על כדורגל ומחק את כל החברים מעולם הכדורגל מהרשתות החברתיות שלו. זו היתה התנזרות טוטלית, והיא הצליחה. המשחק שגרם לו אושר, המקצוע בו הצטיין יותר מכולם, הוא זה שהרס את חייו. רק כאשר השאיר את הכדורגל מאחור, חזר ברג לחיות שוב כמו אדם רגיל. הכל התחבר לו אז - הפרישה הזמנית בגיל 20, הסירוב העיקש לזימונים מהנבחרת. הוא ידע את האמת מזמן, אבל פחד להודות בה. "זה היה נס. אנשים לא האמינו למראה עיניהם, אבל השינוי בי היה מהיר מאוד", הוא סיפר, ומאז שם למטרה לקדם את המודעות לתסמונת התשישות הכרונית ברחבי נורבגיה. הוא הגדיר את עצמו כמומחה מספר שתיים למחלה, אחרי סטנסטרום.

אתמול כתב העיתונאי אנגל ברנטסן: "עבור ארילד ברג, הכישרון הנדיר הפך לקללה. כולנו משתוקקים להיות מוכשרים, אך לא לכולם זה מועיל. אחיו הגדולים הצליחו להתמודד איתן, אבל ארילד היה הרבה יותר מוכשר. הוא כבש שערים מיוחדים, ביצע פעולות גאוניות. הוא שמע אנשים אומרים שהוא יהיה הכי טוב בעולם. לפעמים, קל יותר להיות ממוצע, כי אז אתה לא צריך להתמודד עם עומס הציפיות של העולם, וחשוב מכך - עומס הציפיות של עצמך". הוא כתב זאת כי שלשום שם ארילד ברג קץ לחייו בגיל 43. על אף שהשתקם נפשית ופיזית לפני 10 שנים, הוא נקלע בהמשך למצוקה חדשה, והסוף של הסיפור העצוב הזה טרגי עוד יותר.

משחק החוץ של בודו גלימט מול ויקינג נפתח אתמול בדקת מחיאות כפיים לזכרו של האליל. אחיינו פטריק ברג, בנו של אוריאן ודור שלישי לשושלת, היה על המגרש. הוא בחר לעלות לדשא למרות הטרגדיה ולהקדיש את התוצאה לזכרו של הדוד. הוא אף השיג אותה - בודו גלימט ניצחה 3:4. במחזור הקרוב, במפגש הביתי מול אוד, מתוכנן אירוע גדול הרבה יותר על מנת לכבד את האיש שהיה אמור - בעולם מקביל - לפאר את הכדורגל הנורבגי ולהפוך לאחד השחקנים הנערצים בדורו. הפוטנציאל היה שם, אך לא כולם זוכים לממש אותו, וזה רק מעצים עבורם את עוצמת הדרמה.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק