כאשר מתבוננים לאחור על הקריירה של אוליבר קאן, מדהים למדי להיזכר כמה פעמים הוא היה בצד הלא נכון של אירועים היסטוריים, ועבר חוויות אשר ניתן להגדירן כהשפלה פומבית.
לשם התחלה, השער האישי המפורסם ביותר בתולדות בונדסליגה הובקע מולו. ג'יי-ג'יי אוקוצ'ה הניגרי עשה באוגוסט 1993 צחוק מכל הגנת קרלסרואה, ובעיקר מהשוער הבלונדיני. התחבולן הניגרי של פרנקפורט קיבל את הכדור ברחבה, קירקס את כולם, הלך שמאלה, ואז ימינה, ואז שוב שמאלה, ואז שוב ימינה, ואז שוב שמאלה, ואז הכניע את קאן האומלל בבעיטה חדה לפינה. זו היתה התעללות במלוא מובן המילה.
קאן היה בצד המפסיד בגמר ליגת האלופות המיתולוגי ב-1999 בקאמפ נואו. באיירן מינכן היתה אמורה לנצח את מנצ'סטר יונייטד, שלטה ללא עוררין במתרחש, הובילה 0:1 בזמן פציעות, ועל הספסל כבר החלו ההכנות לחגיגה הגדולה - אבל אז הגיעו שני כדורי הקרן של דייויד בקהאם, והשערים של טדי שרינגהאם ושל אולה-גונאר סולשיאר. הקאמבק הכי דרמטי אי פעם הושג על חשבונו של השוער שלא הצליח להושיע, וקאן נשכב על הדשא עם מבט של ריקנות בעיניים, המום ומובס.
הוא היה גם הגיבור הטרגי האולטימטיבי במונדיאל 2002. עוד לפני הגמר, הוכרז קאן כשוער הראשון בתולדות גביע העולם שזכה בתואר השחקן המצטיין של הטורניר. הוא סחב נבחרת אפרורית למדי על גבו, ספג פעם אחת בלבד בשישה משחקים, והיה אמור להיות העוגן גם מול ההתקפה האימתנית של ברזיל ביוקוהאמה. והוא עשה הכל נכון, עד ששמט בעיטה פשוטה ושגרתית של ריבאלדו הישר לרגליו של רונאלדו.
את הטראומה הזו קיווה הענק הבלונדיני לתקן במונדיאל הביתי בחלוף ארבע שנים, אך במקום זאת צפה בו מהספסל. המאמן יורגן קלינסמן בחר להפוך את החודשים הארוכים לפני הטורניר למלחמת שוערים מורטת עצבים ומתישה בין קאן ליינס למאן, ולבסוף העדיף להעניק את האפודה הראשונה דווקא לנציג ארסנל. היו שטענו כי הכל נקבע זמן רב מראש, והסאגה רק נועדה על מנת לרכך את ההד התקשורתי. כך או כך, הפסיד קאן בקרב שנפכה עליו, ואחד החלומות הגדולים בחייו נגוז.
לא מסוגל לספוג אפילו מילד
בקיצור, היו לא מעט רגעים שהיו עלולים להסתיים בשברון לב אמיתי. אם לא מכירים את העלילה כולה ונחשפים לפרקים אלה בלבד, יהיה קל להדביק לקאן את תווית הלוזר. ואולם, ברור שדבר לא יכול להיות רחוק יותר מהמציאות. כיצד מגדירים ווינר? כפי שתוכלו לקרוא כאן, כדאי לזקק את הדיון לשאלה אחת פשוטה - האם הרצון לנצח חזק יותר מהפחד להפסיד? בסוגיה ספציפית זו אין, לא היו ולא יהיו לקאן מתחרים. הוא הווינר האולטימטיבי. רצונו לנצח היה עצום. הוא היה מטורף ומפלצתי. הוא היה כמעט חולני, וזו ממש לא הגזמה.
מספיקה דוגמא אחת כדי להבין זאת. פעם נערך בגרמניה אירוע צדקה, במסגרתו בעטו ילדים קטנים, בני שמונה ותשע, פנדלים לשערו של קאן. המארגנים, ששאפו בעיקר לשעשע את הקהל ששילם עבור הכרטיסים, הודיעו כי על כל כדור ברשת ייתרם סכום נכבד למטרות ראויות, בין היתר לסיוע לבתי חולים. רוצים לנחש כמה פנדלים הובקעו מול השוער? אפס עגול. קאן לא היה מסוגל להיכנע ולספוג בשום סיטואציה ובשום תנאי. זה היה חזק ממנו. הוא עצר את כל הכדורים שהילדים גילגלו לעברו.
במשפחתו של קאן הכירו את התכונה הזו מאז החל ללכת. "אם אמרנו לו שמשהו בלתי ניתן לביצוע, הוא היה חייב לנסות לעשות את זה", סיפור אביו רולף, שהיה בעצמו קשר לא רע בקרלסרואה בשנות ה-60', עד שפציעה חיסלה את הקריירה שלו. אז אוליבר רצה תחילה ללכת בדרכו, אבל יום אחד הביא לו סבו חולצה של ספ מאייר, השוער האגדי של באיירן מינכן והנבחרת. זה היה הרגע ששינה את הכל - קאן נכנס אל בין הקורות, החליט שהוא יהיה השוער הכי טוב שיש, ודבר לא עצר את נסיקתו, על אף שהקשיים היו רבים.
אנחנו מכירים אותו כאתלט גבוה עם מבנה גוף חסון במיוחד, אך זה לא תמיד היה המצב. בנעוריו הגדירו אותו מאמנים כבחור נמוך וחלש מדי, וכאשר היה בן 16 אף הוחלט בקרלסרואה לא לקחת אותו לטורניר חשוב ולנפות אותו. "ההשפלה הזו רק הוסיפה לי מוטיבציה", הוא סיפר לימים, והלך מיד לחדר הכושר. ההשקעה המופלאה שלו באימונים לא ידעה גבול. אחיו הבכור אקסל לא עמד בקצב והעדיף לעזוב את הקבוצה כי מאס בהשוואות לאוליבר. כך הם נפגשו פעם כיריבים במסגרת הליגה לנוער, והקשר יצא עם ידו על העליונה - הוא בישל שלושה שערים שהובקעו לרשת האח הצעיר. העלבון היה צורם מדי, ואוליבר לא דיבר עם אקסל במשך שבועות. אם אתה מנצח אותו, תהיה בטוח שהעונש יהיה הולם.
המתחרה פחד שיחוסל
המתחים במשפחה התפוגגו בסופו של דבר, אבל בשוערים אחרים של קרסלרואה ראה קאן אויבים. כאשר הגיע לגיל 18, המתחרה המרכזי שלו על המקום בסגל הבכיר היה שטפן וימר המבוגר ממנו בשנתיים, בנו של מאמן השוערים רודי וימר - השוער הגדול ביותר בתולדות המועדון ואליל האוהדים. על הנייר, האתגר היה כביר, אבל קאן התגבר גם על נפוטיזם אפשרי. "הרצון שלי היה חזק יותר משלו, והמאמן ויני שפר ראה זאת", הוא ניתח בדיעבד. שטפן וימר נאלץ לעזוב ונעלם מהרדאר, קאן התפנה למשימה הבאה - להדיח את אלכסנדר פאמולה הפופולרי מההרכב.
ההתמדה היתה שם המשחק, והסבלנות היתה אינסופית. את הבכורה בבונדסליגה ערך קאן בנובמבר 1987 כאשר פאדולה היה פצוע וספג רביעיה בתבוסה 4:0 בקלן. גם במשחקו השני הוא הפסיד, ואז חזר השוער הראשון לכשירות - וקאן המתין עוד שלוש שנים תמימות לצ'אנס האמיתי. שלוש שנים, במהלכן הכריח פעמים רבות את איש המשחק להדליק את הזרקורים באיצטדיון רק בשבילו. רצונו להעיף את פאמולה לכל הרוחות היה כה עז שהשוער הוותיק סירב לישון עם יורשו הפוטנציאלי באותו חדר לקראת משחקי החוץ. "אני מפחד שהוא יחנוק אותי בלילה עם כרית", הוא אמר - ולא צחק. בנובמבר 1990, ניצח קאן בלי לרצוח. פאדולה ספג שני שערים שטותיים בבוכום, הוחלף במחצית ולא חזר עוד. בגיל 21, הפך סוף כל סוף קאן לשוער הראשון.
היה זה עיתוי מצוין לפרוץ, כי שפר בנה בקרסלרואה סגל אטרקטיבי ששיחק כדורגל הרפתקני ותוסס. התוצאה - שואו תמידי לקהל והרבה מאוד עבודה לשוער. לפיכך, קיבל קאן חשיפה תקשורתית לא מבוטלת בשורות אנדרדוג מצליח שזכה לאהדה רבה מצד הקהל הנייטרלי. מעמדו הלך והתשדרג, ועונת 1993/94 - אשר החלה עם השער ההוא של אוקוצ'ה - המשיכה עם דהירה לחצי גמר גביע אופ"א והסתיימה במכירה לבאיירן מינכן תמורת סכום שיא בגבוה 4.6 מיליון מארקים.
עוד לפני המעבר לבוואריה, היתה הנסיעה למונדיאל 94' בארצות הברית כגיבוי לבודו אילגנר ואנדראס קופקה. "סיכוייו של השוער השלישי לשחק קלושים, והם בדרך כלל קצת פחות מעורבים רגשית. לא קאן. הוא התאמן כמו מטורף ועבד קשה יותר מכל השחקנים האחרים", סיפר בדיעבד קופקה. עם הגישה הזו הגיע אוליבר למינכן, ולכן עתידו המזהיר לא הוטל בספק. זה היה ההימור הכי בטוח מבחינת ספינת הדגל של הכדורגל הגרמני. אינסטינקטים נדירים, שליטה אבסולוטית בכדורי גובה, אומץ בקפיצה לרגלי החלוצים, יכולת לסגור לחלוטין את זווית הבעיטה באמצעות גופו הרחב - לקאן היו כל התכונות כדי להפוך לשוער הטוב בתבל. ואולם, חשובה אפילו יותר היתה הווינריות הפנומנלית שלו.
ניער את הרצוג, נשך את הרליך
החיים בבאיירן לא תמיד פשוטים. לא לחינם היא מכונה בלעג פ.צ הוליווד, ואת הכביסה המלוכלכת נהוג לתלות שם לראווה לרווחת הצהובונים. קאן מעולם לא לקח צד בסכסוכים, גם הקשים ביותר כמו הדם הרע בין קלינסמן ללותאר מתיאוס. רק שלושה דברים עיניינו אותו - לנצח, לנצח ולנצח. לשם כך, הוא היה מוכן לעשות הכל, ואף אחד לא היה חסין. אם סבר שחבריו לקבוצה זקוקים לזריקת מוטיבציה, הוא לא היסס לגעור בהם, לצרוח עליהם, ואף להשתמש בכוח פיזי. אנדי הרצוג לא ישכח לעולם כיצד ניער אותו השוער אחרי שביצע טעות בהגנה.
ואם קאן לא ריחם על שחקני קבוצתו, מה אפשר להגיד על היריבים? התפרצויות הזעם שלו הפכו למראה שגרתי, והשוער היה משוכנע כי זריעת פחד חיונית להשגת תוצאות. חלוץ לברקוזן תומאס ברדאריץ' טען פעם כי חשש לחייו כאשר קאן כמעט חנק אותו. במפגש מפורסם מאוד מול בורוסיה דורטמונד ב-1999, כאשר באיירן נקלעה לפיגור 2:0 מוקדם, קאן "איבד את זה" לגמרי, ככל הנראה בכוונה תחילה. הוא נשך את הייקו הרליך, הפגין קפיצת קונג-פו לעברו של סטפן שפויזה, שידר אלימות של ממש, והצליח לשנות את המומנטום ב-180 מעלות. התוצאה - 2:2, וקאן אף הדף פנדל כדי לשמור על הנקודה.
הפסדים רק חיזקו אותו. קאן טען שהקאמבק ההיסטורי של השדים האדומים בגמר ליגת האלופות הפך את באיירן למכונה מלוכדת עוד יותר והכניס אותה למוטיבציה גבוהה מתמיד - עד הזכיה ב-2001. גם אז זה הלך קשה בגמר מול ולנסיה, והוא הלך לפנדלים, אבל קאן הדף שלוש בעיטות מהנקודה הלבנה כדי להביא את הגביע - כי כניעה נוספת פשוט לא באה בחשבון מבחינתו. המומנטום בהחלט היה לצד האדומים. ארבעה ימים קודם לכן, הם זכו באליפות הכי דרמטית, בזכות שער של פטריק אנדרסון בדקה האחרונה של זמן פציעות במחזור הנעילה. כאשר נשרק אז הכדור החופשי מתוך הרחבה בהמבורג, התנדב קאן לגשת אליו. "אני רוצה לבעוט", הוא אמר. חבריו הזיזו אותו הצידה ופינו את הבמה לבלם השבדי שהתמחה במצבים מסוג זה, אבל לשוער זה לא הפריע. הוא יצא לחגיגות מטורפות ליד דגל הקרן, תלש אותו ממקומו ונופף בו.
את המחזה הזה אי אפשר לשכוח, והוא מסמל עבור רבים את הרוח של קאן בבאיירן. היכולת העילאית עם מספר הצלות מרהיבות אסטרונומי מחד, וההתנהלות הפראית מאידך הפכו אותו לדמות קאלט. אוהדי הבווארים היו מוכנים לנשק את האדמה עליה דרך. כל היתר תיעבו אותו למרות ההערכה לכישוריו. כי את באיירן אפשר רק לאהוב או לשנוא - ויש לה שונאים רבים. אז גם לקאן היו שונאים רבים מאוד. בתוכניות הבידור נהגו לעשות ממנו צחוק. אוהדי היריבות קיללו אותו וזרקו לעברו בננות. פעם אחת אפילו פגע בראשו כדור גולף. והמלעיזים נהנו לראות את מפלותיו כאשר התרחשו. גרמנים לא מעטים שמחו לאידו כאשר הנבחרת הלאומית התרסקה בתבוסה 5:1 באיצטדיון האולימפי במינכן מול אנגליה במוקדמות המונדיאל בספטמבר 2001.
איחד את העם מאחוריו
מי היה מאמין שכל האומה תהיה מאוחדת מאחוריו בחלוף פחות משנה? המנהיגות והכושר של קאן ביפן ובדרום קוריאה הכניסו אותו ללב הקונצנזוס הלאומי ושינו לחלוטין את תדמיתו. כאשר ביצע את השגיאה הגורלית בגמר, הגרמנים ממש לא לעגו לו - הם ריחמו עליו והזדהו איתו. למעשה, ההשמטה הזו הפכה אותו לאדם אהוב יותר, כי הוא התגלה כאנושי. עם שובה של הנבחרת למולדת, התקבל השוער בתשואות בכל מקום אליו הגיע, והיה צריך לשפשף את העיניים כדי להבין שזו המציאות החדשה. המציאות הקבועה. גם ב-2006, במאבק האיתנים מול למאן, היו רוב האוהדים בעד קאן, וחשו כי קופח. הוא היה הגיבור הלאומי גם על הספסל, במיוחד אחרי שעודד והדריך את למאן לקראת דו קרב הפנדלים מול ארגנטינה ברבע הגמר. לשם שינוי, לא השתוקק קאן לאכול את השוער המתחרה.
האהבה הזו אפילו קצת הפריעה, כי קאן תיעל את השנאה כלפיו להעלאת מוטיבציה. יתרה מזו - הוא נהנה אפילו לחשוש. "המרחק בין פיאסקו מוחלט להצלחה מסחררת קטן מאוד אצל שוערים. בעבר זה הכניס אותי לחדרה, אבל למדתי לנצל זאת לטובתי. אני אוהב את הפחד הזה. הוא גורם לי להיכנס לריכוז מקסימלי. אני זקוק לו", הוא אמר. וזו אולי ההגדרה הכי טובה של ווינריות. הרצון לנצח כה חזק שהפחד להפסיד הופך לחלק ממנו ומעצים אותו.
ויש גם תארים, כמובן. קאן תלה את הנעליים ב-2008 כאלוף גרמניה בפעם השמינית, אחרי שהניף אץ הגביע הגרמני בפעם השישית. לזכיה בליגת האלופות יש להוסיף את גביע אופ"א ב-1996. יש לו מדליית זהב באליפות אירופה ב-1996, גם אם הוא צפה בו מהספסל. שבע פעמים הוא נבחר לשוער המצטיין בבונדסליגה, ארבע פעמים ברציפות הוכתר לשוער הטוב באירופה. הוא היה כדורגלן השנה בגרמניה ב-2000 וב-2001. הוא היה אגדה, ונשאר אגדה גם אחרי פרישתו - כי אין עוד שחקנים כמוהו. היום חוגג אוליבר קאן יום הולדת 50. מזל טוב!
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
