האם ליאונל מסי לוזר? מראדונה, פירלו ויוהאן קרויף כמשל

בדקה ה-92 יצאה ארגנטינה להתקפה מתפרצת. ליאו מסי קיבל את הכדור במרכז המגרש, עבר שני שחקנים במבצע אופייני, משך אליו את כל ההגנה הצ'יליאנית שעוד נותרה לפניו ושלח מסירה פנומנלית לאסקיאל לאבצי. חלוץ פריז סן ז'רמן היה חופשי ומאושר משמאל. לו כדור הרוחב שלו היה טוב יותר, גונסאלו היגואין היה מבקיע את שער הניצחון, אלביסלסטה היו שוברים בצורת בת 22 שנה וחוגגים עם גביע, ומסי היה מוכתר לווינר האולטימטיבי של השנה, עם ארבעה תארים חשובים תוך חודשיים. כולם היו מהללים אותו ורק אותו. המהלך היה מוכתר כהברקה גאונית של מסי.

האם זו אשמתו של כוכב ברצלונה שלאבצי התרשל ובזבז את הצ'אנס שלו? ברור שלא. את הפנדל שלו בדו קרב הוא הבקיע בקור רוח, תוך שהוא מכניע את קלאודיו בראבו אשר מכיר אותו מצוין מהאימונים בבירת קטאלוניה. האם זו אשמתו שהיגואין הטיס את הכדור שלו לשמיים ואבר באנגה בעט חלש? ברור שלא. ובכל זאת, בעוד צ'ילה צוהלת עם התואר הראשון בתולדותיה, מסי מוגדר כלוזר האולטימטיבי של הנבחרת. הוא לא כבש במשחק פלייאוף במדי ארגנטינה מאז 2007, ועדיין אין לו אף זכיה כשהוא לובש את חולצת תכלת-לבן. האחריות מונחת הישר על כתפיו. אומרים שהוא לא מסוגל.

אז איפה האמת, בעצם? המונחים "ווינר" ו"לוזר" שכיחים מאוד בשיח הספורטיבי. כולם משתמשים בהם על בסיס יומי, אבל האם מישהו יכול להגדיר אותם באופן חד משמעי? כי הרי ברור כשמש שאין שחקן שתמיד מגיע לשיאו ברגע החשוב מכולם, ואין קבוצה שתמיד מנצחת את כל היריבות בקרב על התואר, למעט סיון ששומרת על 100 אחוזי הצלחה ב-13 משחקי גמר הגביע השווייצרי.

קחו, למשל, את אנדראה פירלו שהזיל דמעה אחרי שיובנטוס הפסידה לברצלונה בגמר ליגת האלופות. זה אותו פירלו שלא בא לידי ביטוי בגמר יורו 2012 וראה את איטליה מובסת 4:0 על ידי ספרד. זה אותו פירלו שהיה על המגרש בלילה ההיסטורי במאי 2005 באיסטנבול כאשר מילאן איבדה יתרון 0:3 על ליברפול במחצית והפסידה בפנדלים. יז'י דודק הדף אז את הבעיטה שלו בדו קרב, אגב – אבל האם מישהו זוכר את זה? האם יש אדם אחד ביקום כולו שיהיה מוכן לכנות את פירלו לוזר? אין. לא יכול להיות. בתודעה הקולקטיבית פירלו יישאר לנצח ווינר.

גם דייגו מראדונה זכור כווינר. זה אולי יפתיע אתכם, אבל גם דייגיטו מעולם לא זכה בקופה אמריקה. ב-1987, כאשר אירחה אלופת העולם את הטורניר, היא הפסידה בחצי הגמר 1:0 לאורוגוואי לעיני 75 אלף צופים המומים במונומנטל בבואנוס איירס. כעבור שנתיים כבשה החבורה של מראדונה, תאמינו או לא, שני שערים בשבעה משחקים בקופה שנערך בברזיל. דווקא כאשר המספר 10 היה על גבו של דייגו סימאונה, ב-1991 וב-1993, הניפה ארגנטינה את שני התארים האחרונים שלה.

דייגו קנה את עולמו במונדיאל 1986, אבל האם כל יתר הכישלונות מתבטלים אל מול הטורניר המדהים ההוא? בראייה ההיסטורית התשובה לכך ברורה וחד משמעית – כן. ההצגה האדירה במקסיקו, גם אם הוכתמה על ידי יד האלוהים, הופכת את מראדונה לווינר בתודעה. מצד שני, אם זה המצב, אפשר היה לצפות שיוהאן קרויף, אשר הפסיד למערב גרמניה בגמר המיתולוגי ב-1974 ולאחר מכן ויתר על השתתפות בטורניר ב-1978, ייחשב ללוזר מבחינת נבחרת הולנד. המציאות הפוכה. יהיה קשה למצוא מישהו שיגדיר את נבחרת טוטאל פוטבול של רינוס מיכלס כלוזרית. נהוג לומר שהיא היתה חסרת מזל, שהיה זה חלום גדול של חובבי הכדורגל הטהור שלא התגשם. הגרמנים של שנות ה-70', אגב, זכורים כווינרים, גם אם אנטונין פאננקה עשה מהם צחוק כעבור שנתיים בגמר אליפות אירופה.

מעניין שגם קבוצות מפסידות יכולות להיתפס כווינריות. דוגמא בולטת מהעונה החולפת היא פארמה, שסיימה במקום האחרון באיטליה, אך שחקניה זכו לשבחים אדירים על הנכונות להילחם בכל שבוע על אף המצב הכלכלי והניהולי הבלתי אפשרי אליו נקלע מועדונם. המאמן רוברטו דונאדוני, שהתעקש לא לנטוש את הספינה הטובעת וסיים את העונה עם ראש מורם על הספסל, היה ווינר גדול הרבה יותר בהשוואה לאותו דונאדוני שהפסיד בפנדלים ברבע גמר יורו 2008 לספרד שהמשיכה לזכיה בתואר. אז הוא עזב את תפקידו בסקואדרה אזורה כמעט בבושת פנים.

אם כך, התפיסה של "ווינר" ו"לוזר" לא בהכרח תלויה בתוצאות הסופיות על המגרש. פעמים רבות יותר זהו עניין של גישה – לא אחרי הקרב, אלא בעיקר לפניו ובמהלכו. ווינר הוא ספורטאי שמאמין בכוחותיו להתגבר על כל המכשולים ולצאת עם ידו על העליונה, וזאת מבלי לזלזל ביריב. קבוצה ווינרית בטוחה בעצמה בכל מצב, לא מאבדת עשתונות ונלחמת עד הסוף, גם אם הסוף הוא מר. לעומת זאת, קבוצה לוזרית יכולה אולי להרגיש פייבוריטית, אך לא תשדר לעולם ביטחון עצמי. אפשר לראות זה בעיניים של השחקנים עוד לפני שריקת הפתיחה.

אפשר לנסח את השאלה כך – מה מנחה אותך לפני המשחק, הרצון לנצח או הפחד להפסיד?

במבחן ספציפי זה, היתה אתמול צ'ילה אלופה ראויה יותר מארגנטינה, וקביעה זו לא היתה משתנה לו ארגנטינה היתה מנצחת. המארחת שידרה ווינריות במהלך ההכנות לגמר, והמאמן חורחה סמפאולי הצהיר שלא ישנה את השיטה ההתקפית שלו. הוא הוכיח זאת כאשר פורסמו ההרכבים וגילינו את ג'אן בוסיור, שחקן בעל נטיות התקפיות מובהקות מאוד, באגף השמאלי, בו היה צורך להתמודד מול מסי במשך דקות לא מבוטלות. השחקנים עלו למגרש ללא חשש. הם השתוקקו לעשות היסטוריה וברכיהם לא רעדו.

מנגד, שפת הגוף של שחקני ארגנטינה ושל מאמנם שידרה פעמים רבות פחד להיכשל ולאכזב. הם נלחמו לא פחות מהצ'יליאנים, נתנו את נשמתם, וחאבייר מסצ'ראנו התגלה בפעם המי-יודע-כמה כמנהיג מלידה. ואולם, טאטה מרטינו לא הלך עד הסוף עם ההימור על חאבייר פסטורה והחליף אותו בדקה ה-81 בצעד שלא בישר טובות. בשלב מסוים, היה ברור שארגנטינה תשמח ללכת לפנדלים, בעוד צ'ילה ניסתה להכריע את המשחק קודם לכן.

ואז הגיעה הדקה ה-92. הנה שאלה לאוהדי ארגנטינה שביניכם: האם ציפיתם שהמהלך שיזם מסי יסתיים ברשת? או אולי ציפיתם להחמצה? כי זה כל ההבדל. לאוהדים יש תחושת בטן טובה לגמרי הגישה המנטלית של השחקנים על הדשא. כאשר קיבל לאבצי את הכדור, אפשר היה להרגיש את כל 22 שנות הבצורת על כתפיו. הוא כל כך רצה לסיים אותן, אבל דאג עוד יותר שיוגדר כלוזר. והוא יצא לוזר. הוא והיגואין, שהחמיץ שער קל בתחילת גמר המונדיאל מול גרמניה לפני שנתיים, וכעת בעט את אחד הפנדלים הגרועים ביותר בתולדות הנבחרת.

ארגנטינה לא תמיד ניצחה בשנות ה-90', אבל אז, כאשר כונתה גרמניה של דרום אמריקה, היתה סביבה הילה של ווינריות. זה מה שהשחקנים הרגישו עמוק בפנים. ההרגשה הזו אבדה ואיננה עוד, ועל סמך הטורנירים האחרונים אפשר להגדיר את ארגנטינה כלוזרית. יום יבוא, והמצב ישתנה. היא לא תהיה לוזרית לתמיד. השאלה הגדולה היא אם השינוי יתחולל עוד בתקופתו של מסי.

באשר לפרעוש עצמו, כל אחד רשאי להחזיק בדעתו. בשביל זה יש טוקבקים.