1. הכדורסל האירופי התפאר והתהדר לאורך השנים בכוכבי על נוצצים שהגיעו אליו מארה"ב. בוב מקאדו היה ה-GOAT הראשון, אחריו בא דומיניק ווילקינס והטביע את חותמו בזמן קצר, ואת דרכם המשיך בגאון אנתוני פארקר. אבל הזר האמריקאי המעוטר ביותר בתולדות היבשת הוא האנטיתזה המוחלטת לסטארים האטרקטיביים ההם.
רשימת שיאני הזכיות ביורוליג לדורותיה, שבראשה ניצב עד היום דינו מנגין האגדי, כוללת איטלקים, ספרדים, יווני, ליטאי וכמה מתאזרחים. יש בה רק זר אחד - קייל היינס. הקפטן האמריקאי הראשון בתולדות צסק"א מוסקבה הניף אמש (ראשון) את הגביע הרביעי בקריירה שלו ועשה היסטוריה. סנטר בגובה 1.98 מ', מגדולי השומרים שנראו במחוזותינו, שמתרחק תמיד מאור הזרקורים, אבל דואג להיות תמיד בזמן ובמקום שזקוקים לו.
עוד בנושא
צסק"א ניצחה 83:91 את אנדולו אפס וזכתה ביורוליג בפעם השמינית
קלייברן נבחר ל-MVP, איטודיס בכה והילל את היינס: "הוא הלב שלי"
ג'ורדי ברתומאו: "יותר קבוצות צריכות להתנהל כמו מכבי תל אביב"
לא סתם דימיטריס איטודיס חיבק את היינס בדמעות והרעיף עליו מחמאות, בדומה לסטנדינג אוביישן שפיני גרשון ערך לפארקר לפני שדרכיהם נפרדו ב-2006 בפראג. "קייל הוא אגדה חיה, ואני לא יכול להביע במילים כמה אני אסיר תודה כלפיו על מה שהוא עשה כדי לחבר את הקבוצה", אמר היווני לאחר שסחב אותו לעמדת הראיונות. "לכל השחקנים מגיע קרדיט, אבל הוא עומד לפני היתר".
אתמול שיסה איטודיס את היינס בטיבור פלייס. לכאורה, מדובר במצ'אפ שולי ולא קריטי, שמלכתחילה נועד להתנהל במשך זמן קצוב מאוד על המגרש. אבל לאחר שבריאנט דאנסטון (בעצמו גירסה לא רעה של היינס) הסתבך בעבירות, הפך הקרב הזה לקריטי והוכרע בנוקאאוט. תשע דקות בילו השניים על הפרקט זה מול זה, ובמהלכן ניצחה צסק"א 8:27. גיים, סט אנד מץ', היינס.
2. ואם היינס הוא האנטיתזה לכוכבים האמריקאים ההיסטוריים, אז צסק"א הפכה העונה לאנטיתזה של עצמה: בחודשים האחרונים זו כבר לא הייתה הקבוצה הדורסנית, שמפגינה עליונות מוחלטת לאורך כל העונה, ואז קורסת ברגע האמת. הפעם, המכונה הרוסית המשומנת נראתה פגיעה, לא מלוטשת ולעיתים גם לא מחוברת. היא ספגה הפסדים מיותרים, נקלעה לאי אלו משברים, ובסוף - לא רק שהתגברה עליהם, אלא גם הייתה בשיאה בדיוק כשהכסף הונח על השולחן.
צסק"א היא הנפגעת העיקרית משיטת ההכרעות הנהוגה ביורוליג, שנותרה זכר יחיד ואחרון למפעל הגביע שהייתה בעבר הלא רחוק. לפני 15 שנים בדיוק, בעונת 2004/05, היא הפכה לשליטה ביורוליג: 0:14 בשלב המוקדם, 1:5 בטופ 16, 0:2 בסדרת רבע הגמר - והפסד ביתי בפיינל פור לבאסקוניה.
באותה עונה הוצמדה לה (בצדק לאותם ימים) תווית הלוזרית, והנה המסע שעברה מאז: הרוסים סיימו 20 שלבי בתים במקום הראשון, ארבעה במקום השני, אחד במקום השלישי ורק פעם אחת הודחו, ואף שהם עומדים על 16 פיינל פורים ב-17 שנים, התווית המעליבה לא הוסרה לאור ההפסדים החוזרים ונשנים במאני טיים.
אז הנה אתנחתא קטנה לפרופורציה: צסק"א, אותה לוזרית מהפיסקה הקודמת, זכתה אמש בתואר האירופי הרביעי שלה ב-15 השנים האחרונות; בדיוק כמו ברצלונה וריאל מדריד בליגת האלופות בכדורגל, שאיש לא יעז לכנות אותן לוזריות. ולמען האמת, גם לו הייתה מפסידה אתמול לאנאדולו אפס, עדיין לא הייתה קבוצה אחרת ביורוליג עם מספר גביעים גבוה יותר מאז 2005.
אם יש אליפות אחת שעליה חתום מאמן בצסק"א, יותר מכל אחת אחרת בעבר, הרי שזו הנוכחית. בגלל תחושת השובע והמיצוי שריחפה מסביב, בגלל שננדו דה קולו איבד עד לפני חודש את הדומיננטיות הממגנטת שלו (וחזר לרגעי ההכרעה כשהוא טוב, חד וממוקד מתמיד), בגלל שמסע הרכש היה צנוע ומאכזב, ובגלל שלראשונה הפכה סכנת ההדחה למוחשית באמת.
במוסקבה, לאור ההיסטוריה, התקציב והתנאים, הגעה לפיינל פור הפכה לבסיס המובן מאליו; איטודיס, שהצליח לנהל סגלים עתירי כוכבים ואגו במשך חמש שנים רצופות, ידע שהוא מופיע לגמר הזה כשלשאלה אחת פשוטה תהיה תשובה פשוטה עוד יותר - הפסד שווה הליכה הביתה, כשרק ניצחון יוכל לסדר לו הארכת חוזה. אז הוא הביא גביע, זנח את תדמית הדיפלומט המעונב וקר הרוח, והפגין התפרצות רגשות שמעולם לא נראתה ממנו בעבר.
הרגע שבו התחבק על הפרקט עם הבוס אנדריי ואטוטין, כשהשניים נרגשים, מיוזעים ודומעים, היה רגע מזוקק של אושר. "הבאת לי גאווה, כמו שהבטחת!", שאג נשיא המועדון, והיווני אחז בו בחוזקה. מתברר שגם מאמני כדורסל הם בני אנוש.
זכייה בגביע אירופה היא חותמת לכך שמאמן הוא מצוין ואיכותי, אבל הגדולים באמת מוכיחים שההישג לא היה מקרי - וזוכים בו שוב. עד אתמול, איטודיס היה אחד מ-14 מאמנים עם גביע אחד; עכשיו הוא מצטרף ל-14 האחרים, שמחזיקים בשני גביעים לפחות.
כעת תצא צסק"א לקיץ מרתק ומלא סימני שאלה - כשכמעט כל אנשי המפתח בשורותיה מסיימים חוזה, וההחלטה בנוגע למהפכה שתוכננה תישקל מחדש.
3. לקראת סוף השבוע החגיגי בוויטוריה התראיינתי למגזין "אל קוראו" היוצא לאור בחבל הבאסקים, ובו הבעתי את דעתי על כך שהפיינל פור - כל עוד הוא קיים - צריך להפוך לקרקס נודד בין הערים המשתתפות ביורוליג. קל לקיימו במטרופולין של מוסקבה, אתונה ומדריד, אבל חשוב שיגיע גם לערים קטנות יותר ויחזק את קהילות הכדורסל המקומיות; זה עדיף בוודאי על העתקתו למקומות שאינם קשורים לענף, דוגמת לונדון או פריז.
ובכן, טעיתי. הדיווחים מהשטח העלו תמונה עגומה. ויטוריה היא עיר שאוהבת כדורסל, ובאסקוניה הפכה לגאוותה המקומית, אבל הפיינל פור נבלע בתוך הוואקום שיש בה. לחצאי הגמר העפילו שלוש קבוצות שאינן נהנות מקהל אוהדים גדול במיוחד, ועוד פנרבחצ'ה שבעה אחת שזו הייתה הופעתה החמישית ברציפות במעמד; האלפים הבודדים שכן עשו את הדרך לחבל הבאסקים, לנו בבילבאו המרוחקת כשעת נסיעה, ושילוב הגורמים האלה הוליד סיטואציה בעייתית.
בניגוד לשנים עברו, הפעם נאלצה היורוליג לחרוג ממנהגה ולדחות את פרסום העיר המארחת הבאה. הסיכום עם ממשלת יוון בנוגע לקיום הפיינל פור ב-2020 באתונה הופר, והכספים המתחייבים לא שולמו בזמן; היעד הבא יהיה גרמניה (המבורג או ברלין), כשגם פריז עוד נותרה בתמונה.
ואולי, במסגרת המוד המהפכני שבו שרוי ג'ורדי ברתומאו, הגיע הזמן למהפכה נוספת. המפלצת התלת ראשית של היורוליג (צסק"א, פנרבחצ'ה וריאל) זכתה בכל חמשת הגביעים האחרונים, והותירה פירור קבוע לסינדרלה תורנית בפיינל פור. האירוע עצמו, כפי שקרה בוויטוריה, וכפי שאולי יקרה בעונה הבאה בגרמניה או בצרפת, איבד מקסמו - אז הגיע הזמן שהליגה האיכותית והעמוסה ביותר מחוץ ל-NBA תוכרע כמוה בסדרות.
