האגדה על פרנק ואריאן: ריברי ורובן עיצבו מחדש את באיירן מינכן

"אי אפשר לכתוב תסריט טוב יותר", אמר מאמן באיירן מינכן ניקו קובאץ' אחרי שפרנק ריברי ואריאן רובן כבשו אמש (שבת) במשחק הפרידה שלהם מאליאנץ ארנה. למען האמת, אפשר לחשוב על עלילה הרבה יותר משובחת.

כי הרי השערים האלה הגיעו בגארבג' טיים. הצרפתי וההולנדי נכנסו למגרש כמחליפים כאשר האליפות כבר היתה בכיס של הבווארים. הם הובילו 1:3 על איינטרכט פרנקפורט כאשר תיקו הספיק להם. היה יכול להיות מרגש פי אלף לו באיירן היתה בפיגור 3:1. דמיינו לעצמכם - צמד "רוברי" נכנס כדי להציל את המצב. הסלאלום של ריברי מאפשר לצמק את התוצאה, הדחיקה של רובן קובעת 3:3, שוברת את הלבבות של אוהדי דורטמונד ומביאה אליפות שביעית ברציפות למינכן. זה באמת משהו הוליוודי. משהו בסגנון השער ההוא של פטריק אנדרסון לרשת המבורג בשניות הסיום של עונת 2000/01, אשר גזל את האליפות ההיסטורית משאלקה.

אבל כן, זה הרגיש מושלם בכל זאת. הפרידה מצמד השחקנים האהובים היתה פנומנלית בכל קנה מידה. הם בכו בטקס שנערך לכבודם לפני שריקת הפתיחה. הם צהלו כאשר מצאו את הרשת - בדיוק אקורד הסיום עליו חלמו. ריברי, שפתח בהרכב פעם אחת בלבד ב-2019, הבקיע את אחד השערים היפים ביותר שלו בחולצה האדומה. הוא חשב שהחגיגה האחרונה היתה לפני שבועיים מול האנובר כאשר הבקיע והודה לאוהדים, אבל הגורל נתן לו פרס נוסף.

גם רובן ממש רצה לכבוש נגד האנובר. הפציעות חיסלו עבורו לחלוטין את הסיבוב השני, והוא רק חזר למגרשים במאי. מול היורדת הכניס אותו קובאץ' בדקה ה-86, והחברים ביקשו ממנו לבצע בעיטה חופשית. זה הלך החוצה. שערו האחרון היה בספטמבר. היתה לו רק הזדמנות אחת אחרונה לתקן ולהיפרד עם כיבוש. הוא לקח אותה. זה היה כתוב בכוכבים. מגיע לו, ומאז מאי 2013 הוא גם ווינר.

עוד בנושא

באיירן מינכן הביסה 1:5 את פרנקפורט וזכתה באליפות שביעית ברציפות
ריברי: "כל המשפחה הגיעה, זה רגע מיוחד", רובן: "היו לי דמעות בעיניים"
רומניגה: "ריברי ורובן אחראים לעשור המוצלח בתולדות באיירן מינכן"

"מלך וומבלי" - כך הגדירו אותו האוהדים בשלטים שהונפו לכבודו. רובן, עד אז המחמיצן הכי מפורסם בכדורגל האירופי, הבקיע בדקה ה-89 את שער הניצחון המפואר על בורוסיה דורטמונד בגמר ליגת האלופות. מי בישל לו? ברור שריברי. בעקב, כי הוא אמן בלתי נלאה שמחפש תרגילים מיוחדים גם ברגעים המכריעים ביותר. לא יהיה קל לחשוב על שחקן פחות צפוי ממנו. הוא תמיד הפתיע וגרם לא פעם ליריבים להישאר מאחור עם פה פעור. לעומתו, רובן בדרך כלל לא הפתיע. הוא כוכב העל הכי צפוי שיש. כולם יודעים מה הוא הולך לעשות. הפעולה האופיינית שלו רשומה על שמו בטאבו. לשומריו היתה רק בעיה "קטנה" אחת - הם לא היו מסוגלים לעצור אותו. הכל ברור מראש, אבל בלתי נמנע.

ואולי זה מה שהפך את הברית הזו לכה מוצלחת ומיוחדת. הם היו שונים בתכלית בסגנון והשלימו זה את זה באופן אידיאלי. גם האופי שלהם כלל לא דומה. ריברי מעולם לא קיבל שום מסגרת, ביקר מאמנים ללא הפסקה, זילזל בהוראות הטקטיות ועשה ככל העולה על רוחו. הוא לא כיבד את יורגן קלינסמן, לא סבל את לואי ואן חאל, מרד נגד פפ גווארדיולה, ואפילו עם קרלו אנצ'לוטי היחסים עלו בשלב מסוים על שרטון. רובן לא עשה כותרות שליליות כלל. המשחק שלו עלול להיות אנוכי, אבל בחדר ההלבשה הוא שחקן קבוצתי לתפארת. הוא לא יוציא את הכביסה המלוכלכת החוצה. בדרך כלל הוא גם לא ילכלך אותה.

על הנייר, הם לא היו צריכים להתחבר - אבל הם התחברו, ועוד איך. הם אהבו זה את זה אהבת נפש. הכבוד ההדדי היה מעל הכל. "אריאן הוא מודל לחיקוי. היה מדהים לראות אותו מתאמן כל יום בחדר הכושר. שאלתי אותו כל הזמן כיצד הוא מצליח להמשיך כך, אבל זו המנטליות שלו. צריך לעבוד קשה כדי להצליח. הוא נתן לי השראה", סיפר ריברי. "מהיום הראשון ביחד היה ברור שנסתדר כי אנחנו חולקים תשוקה עזה לכדורגל. מהתחלה נהנינו לשתף פעולה, והקשר הלך והתפתח באופן חיובי במשך העשור", אומר רובן.

עשור! בעולם המודרני, זה לא דבר של מה בכך, במיוחד כאשר מדובר בזרים שלא היו קשורים כלל למועדון לפני הגעתם. במקרה של ריברי מדובר ב-12 שנה, והוא שבר מזמן את שיא ההופעות לשחקן לא גרמני במדי הבווארים. לצרפתי היו ספקות לפני שעבר ממארסיי ב-2007, אך החיבור עם הקהל היה כמעט מיידי, וזה עזר לו לבלות את רוב הקריירה באליאנץ ארנה. הקרדיט על השהות הארוכה מגיע גם לבאיירן עצמה, כי היא דחתה נסיונות לא מעטים להחתים את הכוכב. סגן הנשיא קרל היינץ רומניגה הגדיר את הסכום שהציעה צ'לסי ב-2008 כ"בלתי נתפס", והוא עמד לפי הדיווחים על 56 מיליון ליש"ט. "זה היה רגע מכונן בו קיבלנו החלטה אסטרטגית לא למכור שחקני מפתח", הצהיר רומניגה.

במקום זאת, הם קנו שחקני מפתח, לעתים במחיר מציאה. רובן, שנזרק מריאל מדריד ב-2009 והגיע תמורת 24 מיליון יורו, הוא הדוגמא האולטימטיבית. פלורנטינו פרס נפטר ממנו בהפסד - שנתיים קודם לכן שילם המועדון המלכותי לצ'לסי 36 מיליון. ההולנדי נתפס כסחורה פגומה, וכך גם וסלי סניידר שהועזב במקביל לאינטר. כבר ב-2010 חזרו השניים לסנטיאגו ברנבאו כדי להתמודד זה מול זה בגמר ליגת האלופות, באחת התפניות האירוניות ביותר שידע הכדורגל. רובן הפסיד אז, והוא הפסיד בענק גם ב-2012 כאשר החמיץ פנדל בהארכה בגמר הביתי מול האקסית מלונדון. הוא היה אז הלוזר. הרגע הקסום בוומבלי שינה הכל, וריברי היה לצידו כדי לסייע. הם כתבו את ההיסטוריה של באיירן ביחד.

למעשה, הם ביצעו מהפכה גדולה הרבה יותר. הם שינו לחלוטין את המערך הטקטי של הקבוצה. עד להגעתו של ריברי, לא השתמשה באיירן בשחקני אגף התקפיים מובהקים. פרשנים שחקרו את הנושא לעומק גילו כי הקיצוני היחיד של הבווארים במשך עשורים ארוכים היה לודוויג קוגל. שמו אלמוני יחסית לזכותו שתי הופעות בלבד בנבחרת, אך הוא היה שחקן חשוב למדי בבאיירן במשך שש שנים, וסביר להניח שהיו זוכרים אותו טוב יותר לו היה השער שלו בגמר גביע האלופות מול פורטו ב-1987 מביא את התואר. במקום זאת, ביצעה אלופת פורטוגל מהפך סנסציוני, כולל העקב המיתולוגי של רבאח מאג'ר, וקוגל התחבולן קצת נשכח, על אף שהיה יחיד במינו.

מעבר לכך, המגנים היו אחראים בדרך כלל על האגפים. תחשבו על תולדות באיירן - רוב הכוכבים הבולטים שהגדירו את הקבוצה הם שוערים, בלמים, קשרים מרכזיים וחלוצים מרכזיים. ריברי חולל את המפנה. רובן השלים אותו וחיזק את המגמה. ביחד, הם הפכו את באיירן למשהו אחר לגמרי. אם תרצו, הם שמו את האגפים במרכז הבמה. הקיצונים נכנסו לאופנה. עכשיו כבר יש להם מחליפים בדמותם של קינגסלי קומאן וסרג' גנאברי. שם בולט מאוד ברשימת הקניות המועדפות של אולי הנס ורומניגה הוא קאלום האדסון-אודוי מצ'לסי, הקיצוני הכי קלאסי שיש. "הבאנו סגנון אחר, יותר מהיר ודינמי, ואנחנו גאים בכך", העיד לא מכבר ריברי בראיון.

כעת הם עוזבים ומותירים אחריהם מורשת מפוארת ויוצאת דופן. היא אדירה גם אם מסתכלים על המספרים בלבד. לזכות ריברי 424 משחקים בכל המסגרות, 124 שערים ו-183 בישולים. לזכות רובן 308 משחקים, 144 שערים ו-101 בישולים. אלמלא הפציעות הרבות, הם היו מרשימים עוד יותר. לרובן שמונה אליפויות, לריברי תשע - אלה נתונים שלא מושפעים מהמצב הבריאותי. והיה גם הלילה מול דורטמונד בוומבלי. אלא שזה רק חלק מהסיפור. התמונה הכללית רחבה הרבה יותר. היא רחבה אפילו יותר מהמגרש שהם מתחו עד הקווים - מרובן עם רגלו השמאלית מימין ועד ריברי עם רגלו הימנית משמאל. היא פשוט עוצרת נשימה, ויש בה משהו מעבר לבאיירן. זו הסיבה לפופולריות העצומה שלהם.

רוב האוהדים בגרמניה לא מסמפטים את באיירן בלשון המעטה. בעצם, כל מי שלא אוהד את הבווארים מתעב אותם - וזה טבעי. ובכל זאת, רוב האוהדים בגרמניה נשבו בקסמו של צמד "רוברי". הם ביצעו את השוד המושלם. שונאים את הקבוצה שלהם, אבל אוהבים אותם. לא יכולים לסבול את מראה חגיגות האליפות במינכן שחזר על עצמו כמו בכל שנה, אבל נמסים אל מול הדמעות של הצרפתי עם הצלקת וההולנדי עם הקרחת. כי הם מייצגים את הכדורגל הטהור. גמר הגביע מול לייפציג עוד לפנינו, ורובן וריברי עוד עשויים ליטול בו חלק, אבל כולם כבר מתגעגעים אליהם.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק