התקיפה שהפכה לסמל: האוהד מהדרבי הצליח להמחיש את כל כשלי הענף

מה נאמר לבחורצ'יק הזה אוהד הפועל תל אביב? די, אל תבוא יותר. לא רוצים אותך. תתעלם מהעונש המגוחך שקיבלת מבית המשפט. תתעלם מהזלזול של החוק במתפרעים במגרשי הספורט. תתעלם מהגב שקיבלת מההנהלה. יש לך בעיית אלימות קשה. יש לך תפיסה מעוותת של המציאות. אתה חושב שבגלל שאתה שונא את היריבה שלך, מותר לך להתפרע. אתה חושב שבגלל שזה דרבי, זה בסדר להשתולל, להכות, לחנוק. אתה חושב שבגלל שמישהו הוא חלק ממכבי תל אביב, מותר להרביץ לו, צריך להרביץ לו, חובה להרביץ לו. אז די, איבדת את זה. שב בבית.

העמידה הזאת מאחורי הספסל. שפת הגוף התוקפנית. התנועה המאיימת. הזעם בעיניים, עוד לפני שהמשחק התחיל. הדחף הזה להתקרב לאנשי היריבה, להתעמת איתם. לא סתם להיות חלק מהקהל ביציע ולשיר ביחד כגוש גדול שירי איבה, אלא הנטייה הרעה הזאת ללכת לבד לפעולת יחיד, להיצמד אל היריב, לקלל אותו פנים אל פנים, ללחוש לו באוזן דברי ארס, או לרדת בריצה אל מנהרת השחקנים, לדחוף את הראש לתוכה, ואז לקלל את המשפחה של השחקן, את אשתו, את המשפחה שלו, לפנות אליו ישירות ולוודא שהוא שומע את זה. ואז הדם רותח, וכבר אי אפשר להשתלט על זה.

הטעו אותך. בלבלו אותך. שטפו לך את המוח. אמרו לך שהיריבה היא לא קבוצת כדורסל, אלא השטן. ולא רק אוהדים צעירים ופרועים אמרו לך את זה, אלא זקני המועדון, הגוורדיה הוותיקה, זו שגדלת על ברכיה. השתגעו שם לגמרי. הגנו על זכותך לשיר את השירים האכזריים ביותר, ובשם איזשהו צדק. אנשים בהנהלה שכבר מזמן לא חושבים על טובת הענף, אלא רק על איך לפגוע ביריבה. ואם המבוגרים מסיתים לאלימות, מה הפלא שהילדים מנתצים קברים? אבל אתה כבר לא ילד.

ואת זה כותב חובב ספורט, שכבר משלים עם הקודים המעוותים במגרשי הספורט, ויודע שמקללים וצועקים ומתחרפנים. ואת זה כותב אוהד ספורט שכבר לא נבהל מקצת אלימות במגרשים, לא נבהל מקריאות עידוד מרושעות שלא באמת מתכוונים אליהן, יודע שיש איבה ושנאה בדרבים. ואת זה כותב מכביסט שמכבד את הזכות של הפועל לשנוא את מכבי. זה בסדר, זה מובן, זה ברור. עד לפני כמה שנים מכבי תל אביב הייתה תופעה ספורטיבית מעוותת, בליגה מעוותת, שבה קבוצה לוקחת אליפות 40 שנה רצוף, עם שלטון בלעדי ואכזרי, ולכן טבעי שהאופוזיציה לקבוצה הזאת היא לא סתם יריבה עירונית, אלא לוחמנית במיוחד, עם תחושת קיפוח מיוחדת, עם להט מיוחד, שמתבטא גם לטוב וגם לרע. ועדיין, באולם הלוהט הזה, בנסיבות הייחודיות, המופרעות האלה, כשמסביבך משוגעים משני הצדדים, הצלחת לבלוט מעל כולם. כן, אפילו שם עברת את הגבול.

ברור שיש במגרשים אנשים מסוכנים ממך. תופעות קשות יותר. שירים גזעניים, קבוצות גזעניות, חבורות של כנופיות אלימות שקובעות להיפגש לפני משחקים לתגרות המוניות. מאז ומעולם קללות הן הפסקול של הספורט בישראל, אוהדים שעומדים על הגדר ומקללים בכל הכוח, מטנפים ומגדפים בלי בושה, רק כי זה כדורגל או כדורסל ומרגישים שמותר להם. אבל מה לעשות, אותך תפסו. מקלל, לוחש באוזן, מאיים, מתבריין. אותך תיעדו, ולא בפעם הראשונה. עכשיו לרוע הזה יש פנים. רבים אפילו יודעים מה השם שלך. לצערך, הפכת לסמל.

סמל לקטנוניות של הנהלת הפועל תל אביב, שקודם כל מגנה על אחיה המתפרעים, ומכחישה בזעם, גם כשהיא מודעת לאמת. סמל לסטנדרטים המוזרים שם, כי בזמן שבכל העולם קבוצות מתנערות מאוהדים סוררים ומתעקשות להרחיק אותם ולשלול להם מינויים כדי לשמור על כבודן ועל תדמיתן ולשדר מסר ברור, בקבוצה הזאת קודם כל מכחישים, ואז מתגוננים בזמן שהם תוקפים. הפכת לסמל לזילות של המשטרה ובתי המשפט וכל מערכת החוק, שכבר מזמן ויתרו על מגרשי הספורט ומקבלים את האלימות כמשהו מובן מאליו, בלתי נמנע, קצת כמו השוטרים באסון הילסבורו שהסתכלו מהצד על הדוחק וגיחכו כי זה מה שמגיע לאוהדי הכדורגל הקופים.

ובכלל, זה לא עושה לך טוב כל הכדורסל הזה. כשאתה חוזר הביתה, אתה מרגיש מרוקן? מסופק? רגוע? או עדיין עצבני? בשביל מה אתה צריך את זה? שמלוק מחרובסקי הגדול נהג לא לצפות בדרבים מרוב לחץ, אלא להקיף את האולם בהליכה כדי להירגע. אולי תשקול את זה? מטופש לפנות אליך בשפה הגיונית, אבל קח אחריות. הבכת קודם את עצמך ואת משפחתך, אבל גם את הקבוצה שלך. חשפת שוב את הריקבון בענף הזה, עם עוד משחק מיותר בסיבוב מיותר, שמלבד לאלימות אין לו שום סיכוי לגרור כותרות. גרמת לעוד אנשים להתייאש, אפילו מהצקצוקים נמאס. אז די, בוא נגמור עם זה. אל תבוא. לטובתך, לטובת הקבוצה שלך, לטובתנו.