פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הכל אנשים: אבי לוזון ואיזי שרצקי עמדו במרכזו של עוד שבוע קשה בליגת העל

        שרצקי וקשטן מזלזלים, העלייה של נס ציונה מדכאת, פסטיבל בניון מזויף, ובזמן שליגת האלופות רק משתבחת, אבי לוזון עוד מוסיף ותוקע לנו אצבע בעין. פז חסדאי מסכם שבוע קשה לכדורגל הישראלי, ומתנחם ביוסי אבוקסיס

        הכל אנשים: אבי לוזון ואיזי שרצקי עמדו במרכזו של עוד שבוע קשה בליגת העל
        צילום ועריכת וידאו: יוסי ציפקיס

        בווידאו: משחק הפרישה של יוסי בניון

        זה היה שבוע מדכא במיוחד לליגת העל בכדורגל, קצת יותר מהרגיל. עוד שבוע שבו השערים והמהלכים לא הצליחו להשתוות בעוצמתם לאירועים מחוץ למגרש, ושוב המחישו שהמשחק עצמו הוא רק אלמנט משני בענף. אפילו במסיבת הפרישה ליוסי בניון, שלכאורה הייתה רגע יפה וייצוגי, רגע נדיר שבו כל הענף התגייס והצטחצח כדי להיפרד מאחד הגדולים שהיו פה - אפילו אז הייתה תחושה של חמיצות והעמדת פנים, משהו לא אותנטי, כאילו רבים רק מתמסרים להצגה ונהנים להתחפש לרגע למקום תרבותי שבו יודעים להעריך את כוכביו וגיבוריו, אבל מתחת מבעבעים הציניות והמרמור, הזיוף והרישעות, ורוב אלה שמהללים עכשיו את בניון כבר מחכים לו בפינה, לקראת תפקידו הבא.

        עוד בנושא
        הצביעות המכוערת מאחורי פרשת תומר קשטן ושרצקי בקרית שמונה
        הכל לקראת המחזור הערב בליגת העל בכדורגל
        איביץ': "עדיין לא פתרנו את הבעיה של הצוות הרפואי במכבי תל אביב"

        יוסי בניון שחקן בית"ר ירושלים בוכה בטקס הפרישה לצד משה חוגג (יוסי ציפקיס)
        גם בטקס הלכאורה כה מכובד הורגשו הציניות והמרמור. יוסי בניון (צילום: יוסי ציפקיס)

        מיד לאחר פסטיבל בניון הגיע פסטיבל שרצקי-קשטן, עוד יממה אומללה עם פרשה עגומה ועקומה, פאתטית אך עם זאת ידועה מראש, ואז שוב נזרקים לאוויר שמותיהם של גיל לבנדה ושמעון הדרי, ואדם מתמלא מבוכה וכעס רק מעצם העובדה שהוא מכיר את השמות והדמויות. ובאותם רגעים שבהם קשטן ושרצקי תקפו זה את זה כמובן שאף אחד מהם לא חשב על הקבוצה, למי בכלל אכפת מהקבוצה הזו, הלא מדובר בקבוצה פיקציה, נטולת אוהדים, שמייצגת היטב את הענף, מאחר שגם היא, כמוהו, מעלה תהיות בנוגע ללגיטימיות של קיומו. ואז האוהד שוב נזכר בתוכנית "בובה של לילה", בדרך הצגת הדמויות המטורללות והאירועים התמוהים כקאלט קומי, כי באמת זה מה שנותר, רק לצחוק וללעוג וללגלג על השרצקים, ולהיזכר שאילו היה "נורמלי" לא היה מתקרב לכל הסיפור הזה מלכתחילה, ומה כבר יש להגיד או להתלונן, רק להיאנח ולהמשיך הלאה.

        ומה זה בעצם משנה אם קרית שמונה תרד ליגה, מי בדיוק יזיל דמעה בעיר, או אם אשדוד של האיש החזק במועדון ג'קי בן זקן תרד ליגה, מי יזיל דמעה בעיר, או שמא מכבי פתח תקוה של הלוזונים. מה זה משנה, כי אוטוטו עומדת לעלות נס ציונה לליגת העל, ולצדה עוד שורדת של עונה בלתי אפשרית בליגה הלאומית המפוקפקת, שכל תוצאה בה מעוררת חשד, וכך או כך לא צפויים שינויים דרמטיים בנתונים שמפרסמת מנהלת הליגה, שמראים מדי שבת שלושה או ארבעה משחקים שבהם קבוצות החוץ הביאה כמה עשרות בודדות של אוהדים.

        נתוני המחזור (אתר רשמי , מנהלת הליגה)
        חמש קבוצות עם פחות מ-100 אוהדים (נתונים: מנהלת הליגה)
        איזי שרצקי עירוני קרית שמונה (יוסי ציפקיס)
        קומדיה לא מצחיקה. איזי שרצקי (צילום: יוסי ציפקיס)

        אבל למעשה גולת הכותרת של השבוע הזה, שגם היא שערורייתית ומקוממת אבל התקבלה בטבעיות ובהשלמה, זה הסירוב של אבי לוזון לשימוש ב-VAR במחזור האחרון, בהחלטה שקשה להחליט אם היא יותר אלימה או יותר מזלזלת. כי אדם נורמלי יתקשה להבין איך דווקא במחזור שיקבע מי תרד ליגה, ברגע המכריע והחשוב של העונה, יושב ראש של קבוצה מסרב להשתמש במערכת שיפוט שתפקידה להביא צדק. אבל לא באנשים נורמלים עסקינן, כי לא רק שלוזון מסרב - הוא אף לא מתבייש להודות שהסירוב שלו הוא מהלך מתריס, שהוא עושה דווקא, מתוך כבוד ופרנציפ, כדי לתקוע אצבע בעין. הרי רק לפני כמה שבועות הוא דרש שיהיה VAR בפלייאוף התחתון והמנהלת סירבה, אז עכשיו שיילכו לעזאזל, המנוולים ועזי המצח שהעזו להתנגד לו, הם יראו מה זה להסתבך עם לוזון, שילמדו להבא שאיתו לא מתעסקים. וזה אדם שעד לפני כמה שנים היה יושב ראש ההתאחדות, האיש שניהל את הענף, שהתווה את הדרך, שממחיש למה ככה אנחנו נראים.

        כמובן שחגיגת הכדורגל העולמית לא הוסיפה, כי כבר ביום שני, ביום בו לכאורה המשחק בין מכבי חיפה לבאר שבע אמור לייצר כותרות, כבר אז הוא נדחק הצדה לניצחון הגדול של מנצ'סטר סיטי, ובימים שלישי ורביעי, עם ההצגות המופרעות של ליברפול וטוטנהאם, הכדורגל הישראלי בכלל הפך לזיכרון מודחק, לבדיחה עצובה במעמקי התודעה, וככל שהשנים עוברות, ואתה רואה יותר ויותר ילדים הולכים בבוקר לגן ולבתי הספר עם חולצות של קבוצות מחו"ל, אתה מבין שיש גבול ל"קאלט", כמה כבר הרז-זהביזם הזה יכול לסחוב.

        אבי לוזון האיש החזק בקבוצת מכבי פתח תקוה (אדריאן הרבשטיין)
        עושה דווקא, ולא מתבייש בזה. אבי לוזון (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        העניין הוא שבכל פעם שאוהד תוהה מה מחזיק אותו בסיפור הזה, למה הוא לא ממשיך הלאה, צץ משהו ישן, מהעבר, שלא מרפה. משהו אמיתי, חזק, עם עומק והיסטוריה, עם מטענים רגשיים. עבור אוהדי מכבי תל אביב, השבוע זה שוב היה יוסי אבוקסיס. נדמה שהוא תמיד היה שם, בצד השני, כבר עשרות שנים. הסטרא אחרא. תמיד יריב עיקש ושנוא, תמיד אנטי מכבי, תמיד נחוש, תמיד מרגיז, תמיד עם עבירות מלוכלכות, עקיצות קטנות, כל המנטרות של "שחקני נשמה".

        הוא היה כזה בבית"ר ירושלים, במאבקי האליפות, הוא היה כזה בהפועל תל אביב, בדרבים הכי לוהטים, והשנים חולפות והוא לא משחרר, ממשיך להרוס. רק השבוע הוא שוב הטריף אותם, בעונה שבה הוא מעיף אותם מהגביע ועוקץ אותם בליגה, ולא מהסס להיכנס להם באוהדים, לעקוץ אותם בתנועות ידיים, לנפנף אותם, איזה תענוג, איזה דמות.

        מאמן בני יהודה יוסי אבוקסיס חוגג (קובי אליהו)
        דמות חשובה. יוסי אבוקסיס (צילום: קובי אליהו)

        ייתכן שהצעירים והמתלהמים עלולים להגיב בכעס ובאלימות לאבוקסיס, אבל אוהד ותיק ומבוגר של מכבי תל אביב כבר יודע להעריך את היריבות. הוא כבר לא משתולל, מקסימום פולט קללה קטנה, ובעיקר מגיב עם כיווץ שפתיים וחיוך חמוץ, כמו שסיינפלד היה מסנן בכעס "ניומןןן!", כשקלט שזה שוב הוא, שוב השכן המרושע, הילד המרגיז מהכיתה המקבילה, ששוב עשה את זה, המנוול הקטן. וברגע שאתה גם נהנה מיריבות וגם מחכה לנקמה, כשיש משהו שאתה סוחב עמך שנים, כשיש משהו שאתה מצפה לו - כנראה שיש עתיד, בכל זאת, כנראה, איזשהו עתיד, לפחות למבוגרים. אבל מה נשאר לילדים?