בווידאו: מתכוננים לדרבי ה"יהודיות" בין טוטנהאם לאייאקס
זה לא הרגע למשפטי מוטיבציה ולקלישאות. נכון שבחיים אומרים ש"המסע הוא הדרך", שהיעד הוא רק שולי, אבל כדורגל הוא חיים מסוג אחר לגמרי, הכל בו הרבה יותר נחרץ ותכליתי. מה שווה הדרך המהנה, אם הסוף כואב ואומלל. למי אכפת מהכביש היפהפה, אם היעד מכוער ואפור. או במילים אחרות, אוהדי ליברפול כבר רואים את סוף הדרך, את סיום העונה, את חודש מאי האכזרי, ובתסריט ריאלי מאוד, שלא לומר ריאלי מאוד מאוד!, הם מסיימים את הליגה במקום השני אחרי עונה "נפלאה", ומודחים בחצי גמר ליגת האלופות אחרי עונה "מופלאה", ונותרים ללא כלום.
כלומר, אם התסריט (הריאלי מאוד!) אכן יתממש, הרי שהם לא סתם נותרים בלי כלום, אלא הרבה יותר גרוע: נותרים עם תחושת ייאוש, מרמור ושיברון. לא סתם בידיים ריקות, אלא הפרס המיוחל שכבר היה אצלם בידיים נלקח, חמק, נמוג. זו הפוזיציה המגעילה הזאת, של מקום שני. עונה עם כל כך הרבה ניצחונות גדולים ורגעים יפים, שלא מספיקים לכלום. עונה שתיגמר בפרצופים עגומים של שחקנים, שאומנם מדי שבוע גרמו לנחת וגאווה, אבל הנה הם הולכים בראש מורכן ובצעדים איטיים לעבר היציע ומודים לאוהדים, שמצדם יגיבו בהרבה מחיאות כפיים ושפתיים נשוכות ושאר המחוות המוכרות של רגעים מסוג זה, ואומנם יהיה כבוד הדדי והערכה רבה בין הקהל לשחקנים, וכולם יחמיאו זה לזה ויאמרו ש"העיקר התשוקה והגאווה שחזרו", אבל מיד לאחר הטקס כולם יפרשו לביתם בתחושת ריקנות איומה.
כי למרות העונה המצוינת, קיים תסריט ריאלי, ריאלי מאוד, שבו האליפות תיחגג שוב במקום אחר, שלספירה של שנים ללא תואר תיווסף עוד שנה כואבת. ולא סתם שנה כואבת, אלא שנה שבה הקבוצה כבר הוליכה בבטחה את הטבלה ונראתה בשליטה וכבר פיתחה אמונה. אומנם על פניו אוהדי הקבוצה כבר רגילים לאכזבות ולכן הקפידו שלא להיסחף ולא להתרברב ולא לפתח ציפיות, אבל גם הם, בשעות המאוחרות של הלילה, ברגעי השקט לפני השינה, כשהעיניים חצי עצומות, כשהם בין ערות לחלום, העזו לפנטז ודמיינו איך ייראו חגיגות האליפות, ובדמיונם כבר ראו איך יצהלו, מה ישירו ומה ירגישו, את מי יהללו ולמי ילעגו.
עוד בנושא
18:00, ספורט 1: ליברפול הלוהטת יוצאת למשחק קריטי נגד קרדיף
יורגן קלופ: "צריך לנצח את כל המשחקים אם רוצים לזכות באליפות"
מעל מסי ורונאלדו: סאדיו מאנה בדרך לשיא היסטורי בליגת האלופות?
דיווח: "מוחמד סלאח דרש לעזוב את ליברפול", סוכנו הכחיש בעקיצה
והנה זה שוב, חומק להם מבין הידיים. מנצ'סטר סיטי, מה לעשות, היא יריבה חזקה, שמסרבת למעוד. ייתכן שהיו אוהדים של ליברפול ששמחו ממפלתה של סיטי בליגת האלופות, שקיוו שזה ישבור את רוחה, אבל ייתכן שדווקא אותו הפסד לטוטנהאם (שלמעשה גם הוא כלל ניצחון) הוא זה שהבטיח לתכולים את האליפות. כי אם הייתה איזשהי תקווה למפלה של סיטי מול יריבות נחותות ממנה, זה רק אם הראש של מאמנה הספרדי היה טרוד באובססיית ליגת האלופות, המפעל שבו כשל שוב ושוב מאז עזב את קטאלוניה, אך למעשה כרגע מהמרדף של סיטי אחר ארבעת התארים ההיסטוריים נותרה רק חזית אחת, הליגה, כי עם כל הכבוד לגביע, מדובר במשחק בודד מול ווטפורד. ונניח שליברפול תעמוד במסע ובמשא ותצליח איכשהו לעשות את המוטל עליה ולנצח בארבעת משחקי הליגה האחרונים שלה למרות שני המפגשים הגדולים והכבירים והיוקרתיים ומסיחי הדעת מול ברצלונה, לצערה הרב היא כבר לא יכולה לבנות על שאננות או רפיון, וכעת סטרלינג וחבריו יגיעו בראש נקי למשחקים הבודדים שנותרו שלהם. כך שאין מדובר בחשש או מנחוס או היסטריה ליברפולית, אלא בתסריט ריאלי, ריאלי מאוד, שבו מנצ'סטר סיטי תצליח לנצח ולנצח ולנצח ולנצח, ולזכות באליפות.
וכעת עולות השאלות: האם בכל זאת אוהדי ליברפול יוכלו למצוא נחמות בעונה הזאת, למרות המפלות הכואבות והסוף הטראגי? האם אפשר להתנחם למשל בקצב צבירת הנקודות המסחרר? בכל השערים המצוינים שנכבשו? בשלישיית החוד הקטלנית, החדה, האהובה? בביטחון בוואן דייק, בהתמסרות למר קלופ, בהתאהבות ברוברטסון? או אולי בעובדה שליברפול תיכנע בסופו של דבר (במסגרת התרחיש, הריאלי מאוד) אך ורק לשתי קבוצות כבירות כמו מנצ'סטר סיטי וברצלונה, שאכן לפרקים הציגו את הכדורגל הטוב ביבשת, ועם כל האיבה והטינה אליהן (ואלוהים יודע שיש), להעריך איכשהו את סגנונן החיובי?
אולי אפשר להתנחם במה שעובר על מנצ'סטר יונייטד ואוהדיה בימים אלה, על הדילמה הבלתי נסבלת שלהם לקראת הדרבי; לדעת עד כמה נפשותיהם מתענות לפני המפגש מול סיטי, בידיעה שמדובר בקרב עירוני יוקרתי, שאף חשוב להם במאבק על הטופ-4, ועם זאת הם מרגישים דחף לוותר עליו ורצון עז להפסיד באותו דרבי יוקרתי, רק מהחשש שהוא עלול להעניק את התואר לליברפול שנואת נפשם, ולמעשה, במקרה ה"טוב", מי שתזכה באליפות היא סיטי, עוד יריבה שנואה, וכך או כך מתחשק להם לעצום עיניים ולהקיא? האם ליברפול זוכרת שגם לה פעם, לא מזמן, כל שנותר לה הוא רק שמחה לאיד?
ואולי ליברפול יכולה להתנחם בעובדה שהיא שוב שנואה כל כך, מרגיזה כל כך, שוב מעוררת אמוציות ביריבותיה, ששוב נזכרות כמה שחצנית ונפוחה ומלאה בעצמה הקבוצה הזאת, ששוב מרגישים שהיא בכיינית ומפונקת או בטוחה שהיא "מרגשת" מכולן? הרי עד לא מזמן ליברפול עוררה בעיקר גיחוך ורחמים, הייתה רק בדיחה עצובה, סתם בלון נפוח שמתפוצץ בקלות, וכעת היא שוב מעוררת אימה וזעם. אולי היא תתנחם בעובדה שחזרו אליה האנרגיות הייחודיות, שהיריבות שלה יודעות שהקבוצה הזאת מסרבת להיכנע, מסרבת להישבר, ואולי מנצ'סטר סיטי איכותית יותר ועמוקה יותר, אבל איך אפשר להשוות בין האווירה באיתיחאד המדכא לאנפילד, שבתחתיתו לבה, ובאמת מתפוצץ בכל שער.
אבל כנראה שגם אם התסריט הריאלי מאוד יתממש, וליברפול אכן תסיים את העונה הזאת ללא כלום, אוהדיה יצליחו מבעד לדמעות למצוא איזשהי נקודת אור. ולא, זו לא הגאווה שחזרה או האנרגיות או התשוקה או שאר הקלישאות, אלא דבר פשוט: הניצחונות. כל כך הרבה ניצחונות. המון ניצחונות. עוד משחק, ועוד משחק, ועוד ניצחון. אוהד כדורגל חי ממשחק למשחק וסוחב עמו את התוצאה האחרונה. איתה הוא קם לעבודה, איתה הוא שוטף פנים, איתה הוא יושב באוטובוס. ואוהדי ליברפול חוו השנה ימים ארוכים של ניצחונות, שאמורים למלא את המצבורים לקראת הקיץ. כעת השאלה היא אם זה יצליח למלא את החור בלב.
