מלון לנדמרק, בשכונה האופנתית מרילבון לונדון, יום שבת בצהריים. כריס יוטון, מנג'ר ברייטון, סיים את האסיפה האחרונה לקראת חצי גמר הגביע האנגלי מול מנצ'סטר סיטי ושלח את השחקנים שלו לעוד שעה של מנוחה בטרם כינס אותם שוב לארוחת הצהריים. האוטובוס של ברייטון כבר חנה בחוץ. כמה אוהדים בכחול לבן שהגיעו מהעיר הדרומית למשחק הגדול, עשו את הדרך ממוזיאון מדאם טוסו הסמוך למלון ושרו את שירי הגביע המפורסמים "אנחנו בוומבלי".
רעייתו של בירם כיאל בדיוק הגיעה מברייטון עם שני בניהם פירלו ואיליאן. הקשר הישראלי כבר ידע שהוא לא יפתח במשחק. אכזבה גדולה ניכרה בו. שלושה ימים קודם הוא פתח על הספסל מול צ'לסי בסטמפורד ברידג' בליגה ולא אהב שאפילו לא נכנס כמחליף. כשהוא לא מבסוט, אי אפשר לפספס את זה. כיאל הוא לא אחד ששומר דברים בבטן וגם אם הוא בפרמיירליג, הוא יגיד במועדון את אשר על לבו. אחרי השיחה שקיים עם יוטון המנג'ר בשבת בבוקר, הוא ידע שהוא לא יפתח בערב מול סיטי בגביע. אחרי עונה בה היה שותף לכל משחקי הגביע והיה חלק בלתי נפרד מההישג של ההעפלה לחצי הגמר, הוא ציפה לקבל את הקרדיט שמגיע לו והתאכזב כששמע שהוא לא בהרכב. כמה שעות מאוחר יותר הוא גם יגלה שהוא בכלל לא מתלבש.
חזרה למלון האלגנטי בשעות הצהריים המוקדמות. כיאל הסתובב בחוסר מנוחה בלובי. יותר מ-20 חברים ובני משפחה הגיעו לוומבלי בשבילו. הבנים פירלו ואיליאן חיבקו אותו. הוא מדבר איתם בערבית. מתעקש על זה אפילו שבגני הילדים בברייטון הם שומעים רק אנגלית. כשהם פונים אליו באנגלית, הוא לא עונה. רוצה שיחזרו בעתיד לארץ עם כמה שפות ולא רק אנגלית. פירלו הבכור כבר בן 4 וחצי. נולד כשכיאל שיחק בסלטיק ואביו בחר לו שם מחייב. תחנה בזמן שייקח אותה לכל חייו עם סיפור מרתק בצדה.
"הייתי עם סלטיק בשלב 16 האחרונות בליגת האלופות והוגרלנו לשחק מול יובנטוס", הוא פותח. "ניל לנון המנג'ר שלנו בא אלי ואמר לי: 'אתה לוקח את פירלו. הוא אמנם אגדה אבל הוא זקן. בכל פעם שהוא יקבל את הכדור, תיצור איתו מגע ותחטוף לו כדורים'. התחיל המשחק ופירלו מקבל כדורים. אני יוצא מהמקום - ויש לי יציאה חזקה מהמקום. מונטויה ששיחק בברצלונה ומשחק איתי בברייטון היום, אומר שיש לי יציאה מהמקום כמו של אגוארו. אז אני מנסה לקחת לפירלו את הכדורים ואני אפילו לא מגיע אליו. הוא מחלק את הכדורים עם הצ'יפ, עם הפאלש. פעם במלא ופעם בחיצון ואני לא מצליח ליצור מגע.
"באתי ללנון בהפסקה אמרתי לו: 'אמרת לי שפירלו כבר זקן ושאין לו רגליים, אבל הוא משחק כאילו הוא בפלייסטיישן'. זה נמשך גם במחצית השנייה ואז בדקה ה-60 באתי אל פירלו במגרש ואמרתי לו: 'אשתי בהריון. אם ייוולד לי בן בכור אני אקרא לו פירלו על שמך'. הוא היה מאוד מבסוט מזה. בדקה ה-67 הוא הוחלף, אבל בסוף המשחק הוא חיכה לי במנהרה להחליף חולצות. שלחתי לו לא מזמן באמצעות דויד וייה את החולצה ההיא ששמרתי כדי שיחתום עליה: 'מפירלו לפירלו'".
עד השבת האחרונה והאכזבה שהוא לא היה חלק מחצי הגמר בוומבלי, כיאל שאב את האופטימיות ורגעי האושר של העונה דווקא מהגביע האנגלי. במפעל הזה שיחק הרבה יותר מאשר בליגה. "אני יכול לחלק את העונה הזו לשני חלקים. פתחתי טוב את העונה והייתי פקטור חשוב, אבל אז הייתה מעידה שאני לא יכול להסביר אותה והתחלתי לראות יותר מדי את הספסל. לא שיחקתי הרבה וזה נתן לי את ההזדמנות לשחק בגביע. שיחקתי את כל המשחקים עד חצי הגמר. הייתי בכל המשחקים מאוד משמעותי ולכן הייתי כל כך שמח וגאה שבליגה הטובה ביותר בעולם, הגעתי לחצי הגמר. זה ריגש אותי להגיע לחצי הגמר וזה היה עוד פסגה לקריירה שלי. עם הגיל אני מעריך יותר את הדברים. עם סלטיק לפעמים כשהייתי זוכה בתארים לא הייתי מרגיש את זה כל כך, אבל עם הגיל אתה נהנה יותר מכל דבר שאתה משיג".
מה שהוא חלום לכל כדורגלן ישראלי, בשבילך הפך לשגרה כאן באי הבריטי.
"שגרה כאן זה לא. אני כל כך מתרגש וכל כך אוהב את המשחק. שיחקתי גם בליגת האלופות בשלבים מתקדמים עם סלטיק ואני שמח שאני עדיין יכול להיות ברמות הגבוהות. במשך תשע שנים באי הבריטי עברתי לא פחות משמונה ניתוחים. כל פעם הייתי צריך לבוא מלמטה ולהוכיח את עצמי שוב. זה שאני מצליח לשרוד כל פעם מחדש זה אפילו יותר מזכייה בתארים. כל הדברים האלה הם מרעב ואהבה למשחק. אני משתגע באימונים כשאני מפסיד. הכריזמה שלי באימונים ובמשחקים נראית לפעמים מוגזמת אבל זה אני. אני בן אדם שכל כך אוהב את האתגר.כל פעם שאני למטה, אני רוצה למעלה וכל פעם שאני משיג משהו אני רוצה יותר. זה מה שהחזיק אותי עם כל הניתוחים שעברתי".
יש הרבה ביקוש לכרטיסים למשחקים שלך?
"יש לי בלונדון ובכלל באנגליה יותר משפחה ממה שיש לי בארץ. בן דוד שלי והמשפחה שלו כאן. יש הרבה ביקוש לכרטיסים. הגעתי לברייטון בתקופה שהקהל לא היה מחובר לקבוצה ולא הייתה אווירה של כדורגל בעיר. הם נלחמו על החיים בליגה השנייה, רצו רק להישאר בליגה. שנה אחרי זה התחלנו להתמודד על העלייה והאוהדים התאהבו בקבוצה והילדים הקטנים בעיר החלו לאהוב כדורגל. עשינו משהו גדול כשעלינו לפריימרליג. היום יש תפיסה אחרת לגמרי של הכדורגל בברייטון".
דומה שאת ההכרה בארץ, את הפרגון וההערכה קיבלת בשנה האחרונה יותר מאי פעם דווקא בגלל ההופעות שלך בנבחרת.
"את הפרגון ואת האהדה אני מקבל. אני לא מתלונן. באישיות שלי אני לא נותן לאנשים להגיד מה שהם רוצים. אני אוהב להראות לאנשים שהם טועים לגביי. אם אתה מסתכל על הקריירה שלי, לא הייתי הרבה בארץ. יצאתי בתור ילד, בגיל מוקדם, אבל עדיין השגתי דברים במכבי חיפה ואני יודע שאנשי מקצוע מעריכים את זה. מצד שני אם אתה לא נותן 20 גולים אז אין הרבה רעש סביבך וזה לגיטימי. ההצלחה שלי היא לא בגולים במיוחד בתפקיד שלי. אני לא חושב שאנשים הופתעו מהיכולת שלי.
"מי שמכיר את הסיפור של הפציעות יודע להעריך. וילי רוטנשטיינר אמר לי: 'אתה יודע כמה קשה לשחקן ישראלי עם כל הכסף הגדול בעולם להיות חלק מהפרמיירליג?'. להיות שחקן ישראלי בכסף הגדול כאן שהם יכולים לבחור מי שהם רוצים? הוא אומר לי שזה 'וואוו'. הסתכלתי עליו בעיניים ואמרתי לו: 'זה היה החלום ולא ויתרתי עליו'.
האיש של ווילי שאחראי על הקטע הפיזיולוגי בנבחרת שאל אותי כמה פציעות עברתי. אמרתי לו שמונה ניתוחים. הראיתי לו את הרגליים, את ניתוחי שרירי הבטן שעברתי. האיש מהתחום הפיזי אמר לי: 'אתה פשוט גיבור'. כל פעם שנפצעתי, הייתי אומר לאשתי: 'את לא רואה אותי עכשיו. אני משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים בחדר הכושר'. בכל פעם אתגרתי את עצמי לחזור יותר מוקדם והייתי כועס על המאמן שהוא לא נתן לי לשחק מהר יותר".
למרות כל השנים והכבוד באי הבריטי, דומה שהאוהד הישראלי למד להכיר אותך יותר דרך הנבחרת בשנה האחרונה עם הצוות האוסטרי.
"מרגש אותי לשמוע את זה אבל בכדורגל בכל יום אתה צריך להראות את עצמך מחדש. עשיתי משחקים טובים בנבחרת. קיבלתי הרבה חופש בקישור של הנבחרת גם בהגנה וגם בהתקפה. שיחקתי בסלטיק את הקשר האחורי אבל לרוב אני למטה ולמעלה. אני צריך את החופש בקישור. כמו פול פוגבה שאי אפשר להגביל אותו בתנועה בקישור. עושה לי טוב לשמוע שהקהל הישראלי מעריך אותי יותר. זה עושה לי רצון להמשיך ולתת כדי שהילדים הקטנים הישראלים יראו שאפשר לחלום ולהגיע. שחקנים ישראלים לא יכולים לשחק בקבוצות הגדולות בפרמיירליג, אין לנו עוד יוסי בניון.
יוסי הוא חבר ואני אוהב אותו. מבחינתי הוא הקינג. אין לנו עוד שחקן ששיחק בצ'לסי, ליברפול, ארסנל, ווסטהאם. אבל בארץ רוצים לחתוך תמיד. אני אומר שצריך תמיד להלל אותו. אני היום מעריך אותו יותר כי אני רואה כמה קשה לי להיות בברייטון הצנועה וכמה קשה לו להיות במועדונים הגדולים בעולם ואני אחד שחלמתי להגיע לשם. כשהגעתי לסלטיק חלמתי להגיע למועדונים הגדולים בעולם ויוסי בניון עשה את זה. יוסי היה חלק מהכוכבים כאן וזה מדהים בעיניי. לא מעריכים מספיק את מה שהוא עשה. כולם מכבדים את יוסי, אבל יש הבדל בין לכבד לבין להעריך עד הסוף. אני מעריך אותו הכי הרבה שיש כי אני רואה כאן כמה זה קשה והוא שיחק במועדונים הכי גדולים".
הוא יהיה מנהל מקצועי בבית"ר ירושלים. לדעתך הוא יצליח?
"ברור שהוא יהיה מנהל מקצועי טוב. אחרי מה שהוא עשה בקריירה שלו, אין בכלל ספק בכך".
עד כמה חסר לך תומר חמד שעזב אותך לק.פ.ר?
"תומר חמד מאוד חסר לי. במשך השנים נהיינו יותר ממשפחה כאן. בכדורגל אתה צריך מישהו איתך בחדר ההלבשה שתוכל לשתף אותו בבעיות שלך כי כל יום אצלנו זו הישרדות. שיתוף הפעולה בינינו חבל על הזמן. אני רוצה שיהיה לו הכי טוב אחרי שהוא חזר מהפציעה ורק שיצליח".
מה הוספת לך כל השנים כאן?
"התחשלתי כאדם כאן באי הבריטי. יצאתי כילד. אני היום אבא לשניים. כל היום אני מדבר באנגלית. לומד מנטליות אחרת. אני פוגש שחקנים מכל העולם ולומד כל יום משהו חדש מהתרבות שלהם. יצא לי להיות בסקוטלנד ובברייטון ומבחינתי לא רציתי משהו אחר בחיים שלי. כשאני מגיע לנבחרת אני אומר שיש לי כל כך הרבה מזל להיות חלק מהכדורגל הטוב בעולם. מה שיש כאן סביב הכדורגל הבריטי זה בלתי נתפס. חבר'ה שבאים מספרד ומאיטליה אומרים שאנגליה זה דבר אחר. עם הילדים אני רוצה לדבר כמה שיותר בערבית אבל כשתומר היה אתי יחד, דיברנו המון בעברית והיה הכל מהכל. אני קשה במובן מסוים עם הילדים ומתעקש איתם לדבר בערבית".
איזו תקשורת ספורט אתה צורך כאן?
"בהתחלה הייתי רואה משחקים מהארץ ותכניות. היום זה פחות. אני עוקב היום בליגת העל בארץ רק אחרי מכבי חיפה. כואב לי מה שהם עוברים כבר כמה שנים, אבל מכבי חיפה היא עדיין המקום הכי טוב בארץ ואני משוכנע שהם ייצאו מהמשבר הזה. אנחנו רואים את מכבי תל אביב ואני זוכר כמה שנים היא הייתה במשבר עמוק. אני חושב שהבעיה היא השינויים שעשו במכבי חיפה בצוות המקצועי ובשחקנים. כל הזמן שינויים בלי יציבות וזה לא טוב".
סוגיית החזרה לארץ מעסיקה אותך?
"אני רוצה לחזור לשחק במכבי חיפה. יש לי חוזה לעונה הבאה כאן. אחר כך צריך לראות מה לעשות. אני מאמין שבקיץ 2020, בתום העונה הבאה בברייטון, אני ארצה לחתום על חוזה חדש כאן בברייטון או במועדון אחר לעוד שנתיים או שלוש, אבל אם זה לא יקרה, אני חוזר. אם לא אקבל כאן באנגליה מה שאני רוצה לעוד שנתיים או שלוש, אז אני ארצה לחזור. אני אחפש בחוזה הבא אתגר חדש אבל אני רוצה גם את הנוחות בשביל המשפחה שלי. יכולתי לעזוב בינואר לקבוצה אחרת כדי לשחק יותר, אבל אני כבר לא רק השחקן. אני בעל משפחה. בירם הצעיר כבר היה קם בינואר ועוזב כי לא שיחקתי הרבה. היו הצעות טובות, אבל אני לא מזיז את הילדים. אשתי גם לומדת באוניברסיטה. המועדונים שרצו אותי לא היו קרובים ללונדון".
מה מאתגר אותך בלחזור למכבי חיפה?
"אני רוצה לקחת איתם אליפות".
עד כמה אתה אופטימי בנבחרת ישראל החדשה?
"אופטימיות זה משהו טוב. אמונה זה דבר נהדר, אבל אסור להיכנס לאופוריה. עשינו תיקו מול סלובניה וניצחנו את אוסטריה ופתאום כולם מדברים על זה שנהיה ביורו. המנטליות הזו לא טובה, אני אישית לא אוהב את זה. יש משהו חדש בנבחרת, זה כן. יש אנרגיות חדשות שבאות מהצוות החדש. השחקנים שלא משחקים אפילו מבסוטים בשביל הנבחרת. כשאנדי הרצוג בא ואומר שכאב לו שדיא סבע לא שיחק, זה מלמד על הרבה דברים ובעיקר על השינוי".
אתה גאה בהצלחה של מונס דאבור?
"במונס וגם באחרים שמצליחים בחו"ל. אני חושב שהנבחרת תגיע למשהו רק כאשר הרבה שחקנים יהיו בחו"ל. גם אם שחקנים לא משחקים קבוע בחו"ל, הם צריכים להיות בנבחרת כי יש משהו במנטליות בחו"ל שאין לנו בארץ. האופי של לא להישבר בא מכאן. קצב האימונים כאן לא דומה למה שקורה בארץ. אני זוכר בעבר שכאשר הובלנו בנבחרת, רצינו רק לשמור על התוצאה. נגד אוסטריה וילי בא אלי בהפסקה ומחבק אותי. אומר לי: 'תאמינו בעצמכם. אתם תשימו את השלישי ותגמרו אותם'. הוא לא דיבר על איך לשמור על התוצאה".
מה אתה אומר על ערן זהבי שנהנה ממשכורת עתק בסין, אבל לא חווה את חוויות הכדורגל כאן באי הבריטי?
"יש לערן את הנתונים זה בטוח. מבחינת פוטנציאל הוא יכול היה לעשות קריירה בליגות הטובות בעולם. הוא שייך לשם. אצלי המטרה להגיע לאי הבריטי תמיד נתנה לי מוטיבציה. רציתי לשחק כאן מאוד".
המשפחה התרגלה להיעדרויות שלך?
"הכי קשה לילדים כשהם לא באים אתי לארץ במשחקי הנבחרת. הם בלימודים ואני לא נמצא וגם אשתי באוניברסיטה. היא סיימה פסיכולוגיה וביולוגיה באוניברסיטה של גלזגו ועכשיו היא לומדת עיצוב פנים באוניברסיטת ברייטון".
היא לא עובדת כפסיכולוגית?
"היא הפסיכולוגית שלי".
איפה תופסים אותך הגעגועים לארץ?
"אבא ואמא באים הרבה. אני מתגעגע לפעמים להגיע לכמה ימים לג'דיידה".
מה אתה עושה כשאתה בא?
"אוכל חומוס על הבוקר וכל הכפר אצלי בבית. קפה אחרי קפה".
אתה טיפוס מאוד דעתן ובעבר הבעת את מה שאתה חש לא פעם. נראה שמתאים לך להיות חבר כנסת אחרי שתפרוש.
"אני לא שחקן כדורגל רגיל. לפעמים אנשים אוהבים את מה שאני אומר ולפעמים לא, אבל חבר כנסת או נציג ציבור זה לא משהו שכרגע מעניין אותי".
אז מה אחרי הפרישה?
"יותר מדבר אלי להיות מנהל מקצועי של מחלקות נוער, אני אוהב את זה. הורים מתקשרים אלי ושואלים אותי. אני שולח למכבי חיפה הרבה שחקנים מהמגזר שפונים אלי. עושה לי את זה כשאני עוזר לאנשים ודרך מחלקת נוער אני יכול לעזור".
נהיה טרנד בתקשורת להפריד את הכדורגלן הערבי בכל מה שקשור לנבחרת. דיבורים על הגל החדש. על הכדורגלן הערבי שמצליח בנבחרת. איך אתה חי עם זה?
"אנחנו מאוד מגובשים בנבחרת, גם היהודים וגם הערבים יחד. אני לא מרגיש שום הבדל. אני מנסה לנטרל את עצמי מכל הרעש הזה וכל הרעל הזה. בחו"ל למדתי שאין שום הבדל בין שחקנים מכל העולם. אני נגד אלה שמנסים להפריד. זה לא משנה אם אתה ערבי או יהודי, מוסלמי או נוצרי. לכל הצלחה יש את הסיפור שלה. אם זה ערן זהבי, תומד חמד, מונס דאבור או בירם כיאל. כולנו נפגשים במקום של ההצלחה. רק פה אתה לומד מהי הצלחה ומהי עבודה קשה ולא משנה מהיכן אתה מגיע".