לפני הכל ואחרי הכל יארי ליטמאנן הוא גיבור תרבות פיני והולנדי.
אדם צנוע מחוץ למגרש, כדורגלן עצום בתוכו. הוא לא היה מהיר, הוא לא היה פיזי, הוא לא היה חזק. אבל הייתה לו הבנה אבסולוטית של המשחק, הוא ראה כמה מהלכים קדימה והיה הכוכב הגדול של אייאקס בשנות ה-90'. לפעמים עלתה בך התחושה שיארי נועל נעלי פלא: הן תמיד לוקחות אותו למקום הנכון. איך ידע שהכדור ייפול דווקא פה? איך ידע שהמסירה תגיע לנקודה הספציפית הזו? או שהיו לו נעליים מכושפות, או שהוא פשוט הבין בצורה מושלמת את המשחק, את הכדור, את מה ששחקנים יעשו.
כבן להורים כדורגלנים - אמו שיחקה בנבחרת פינלנד ובלאהטי, בה גם אביו שיחק כל הקריירה - החל ליטמאנן את דרכו בהוקי קרח ובכדורגל. בהשפעת אביו בחר בכדורגל. בגיל 15 ערך בכורה בבוגרים, נשאר בליגה המקומית, התגייס לצבא והשתחרר. בגיל 21 הגיע לאייאקס. לואי ואן חאל חשב על היום שאחרי דניס ברחקאמפ (לא, זו לא טעות כתיב), ולעונה האחרונה של הכוכב הביא את ליטמאנן, שילמד ממנו. והוא למד.
הוא לא שיחק הרבה בעונה הראשונה, אך הסתכל, הבין מה מצופה ממנו. כשדניס עזב לאינטר, אייאקס הפכה לקבוצה של יארי. בשש השנים הבאות ליטמאנן היה למספר 10 הטוב ביותר שידעה אייאקס. הוא הוביל אותה לזכייה בליגת האלופות, לגמר ולחצי הגמר בשנים שאחרי. הוא היה למלך שערי הקבוצה באירופה והפנים של המועדון הזה, שהוציא בתקופה הזו כוכבי ענק לכל היבשת. הוא זכה בכל תואר אפשרי כמעט - ארבע אליפויות הולנד, מלך השערים הזר של המועדון - וכבש 12 שערים בקלאסיקר (אייאקס-פיינורד).
עד ליטמאנן, לשחקנים זרים באמסטרדם היה תפקיד זמני - למלא מקום שחסר באותו זמן באקדמיה. באייאקס תמיד האמינו שלכל שחקן שעוזב, מחפשים את המחליף שלו במחלקת הנוער. אם אין, מביאים מבחוץ. היו לא מעט שחקנים שהתחברו למועדון ולעיר. אבל אף אחד לא הפך לכוכב אהוב, לבן בית, כמו ליטמאנן. ב-2012 נבחר לשחקן הזר האהוב בהיסטוריה של המועדון והקדים את לואיס סוארס וזלאטן איברהימוביץ'.
זו כנראה הצניעות - שחקן שכולם הסתכלו עליו בהערצה אבל הוא לא האמין למזלו הטוב לשחק עם שחקנים כמו רייקארד וברחקאמפ - שדיברה לליבם של לא מעט אנשים, והעובדה שלמד הולנדית בתוך זמן קצר ותמיד שמח לדבר עם אוהדים על כדורגל. כשכולם עזבו לכסף הגדול הוא נשאר (ואף אמר: "האווירה באייאקס עולה על הכסף באיטליה"). ומעל הכל, הוא היה הפליימייקר והכוכב של אחת מקבוצות הכדורגל המלהיבות בהיסטוריה.
הבעיה של ליטמאנן הייתה הפציעות. רק בעונה אחת בקריירה הוא הגיע ל-30 משחקי ליגה. הקרסול שלו הרג אותו והוא נזקק ליותר ויותר מנוחה. אבל ואן חאל, מאמנו האהוב, האמין בו והביא אותו ב-1999 לברצלונה, שם ניסה לבנות דגם מחודש של אייאקס 1995. זה לא הצליח. משם עבר לליברפול, שהתרגשה להחתים כוכב כדורגל ברמתו. אבל הפציעות היו משמעותיות ובשנתיים הוא רשם 43 הופעות בלבד. אז חזרה אליו האהבה הישנה, הבית. יותר מעשר שנים קודם לכן, יארי הגיע כדי להתחנך אצל ברחקאמפ. הפעם ביקשו ממנו לחזור כדי לחנוך את מספרי 10 החדשים, סניידר ו-ואן דר וארט.
ההשפעות של ליטמאנן בהולנד ובפינלנד מורגשות עד היום. עד 1992 לא נולד אף ילד בהולנד העונה לשם יארי. בסוף שנות ה-90 כבר היו עשרות אלפים. בכדורגל ההולנדי כיום יש לא מעט שחקנים ששמם הפרטי הוא יארי. בפינלנד, ארץ של ספורט חורף, נרשמו אלפי ילדים לכדורגל בעקבות הצלחתו של ליטמאנן. ההצלחה שלו הביאה לזינוק בכדורגל המקומי. ואיך לא: השחקן הזה, שפציעות ליוו אותו כל הקריירה, שנאמר עליו שבגלל הפציעות לא הייתה לו קריירה ראויה לכישרון הבלתי נגמר שלו, הוא השחקן היחיד בעולם שקריירת הנבחרת שלו נפרשה על פני ארבעה עשורים. את הופעת הבכורה בנבחרת פינלנד רשם ב-1989 ואת הופעתו האחרונה ערך ב-2010. הוא שיאן ההופעות ומלך השערים של הנבחרת (137, 32). את הפסל שנבנה לכבודו חשפו בלהאטי ב-10 באוקטובר 2010. כן, הוא היה המספר 10 האולטימטיבי.
אחרי שפרש ממשחק בגיל 40, רבים דיברו בשבחו. יותר מכל ריגשו דבריו של ואן חאל: "כל הקריירה שלי חיפשתי חיקוי שלך. אני אוהב אותך". אבל ואן חאל לא היה היחיד שחש רגשות כה עזים אליו. את ואן באסטן הערצתי, לברחקאמפ סגדתי, אבל את ליטמאנן? אותו אהבתי. רציתי להיות ליטמאנן, אפילו חלמתי ותכננתי לקרוא לבני הבכור יארי (בסופו של דבר, זו לא הייתה החלטה שלי בלבד...). עד עצם היום הזה לא נולד הכדורגלן שאהבתי יותר. המסירות, השערים (כל כך הרבה פעמים בנגיעה אחת, מהאוויר, בוולה), האלגנטיות האצילית.
יארי היה שחקן חושב, הפתרונות שלו לקשיים על המגרש היו תמיד גאוניים אך פשוטים. פה הקשתה מעל השוער, שם מסירה לשחקן שאף אחד לא ראה. יארי היה "איש מזכוכית", כי נעלי הפלא שלבש היו משוחררות, ללא מגבלות שקיבעו אותו ועם חופש שהפך אותו לאמן, אך הן גם היו ללא מגנים ששמרו עליו. גם לתקופה הלא ארוכה של השיא שלו, הוא הצליח להשאיר אחריו רגעים בלתי נשכחים - כמו ההצגה מול באיירן מינכן בחצי גמר האלופות ב-1995, מורשת אדירה ו"יארים" קטנים בכל רחבי אירופה. ואפילו כמעט, כמעט גם בישראל. רק כמעט.
את הספר "אגדות דשא" ניתן להשיג בכל חנויות הספרים, וכן ברכישה דרך הלינק