כיף גדול: כך הפך בובאן מריאנוביץ' לשחקן המהנה והיעיל ביותר ב-NBA

בווידאו: גם שלשות הוא יודע לקלוע

אם גודל האכזבות אכן פחות או יותר שווה ערך לגודל הציפיות, הרי שחייו של בובאן מריאנוביץ' כמעט בלתי אפשריים: כמעט לכל אורכם היה הילד, הנער והגבר הגבוה ביותר בסביבה, ועל כן, צריך היה להיות גם שחקן הכדורסל הדומיננטי ביותר. המוח האנושי לא מפסיק להתפתח, אבל יש דברים שנותרים כפי שהיו: אדם גבוה הוא כנראה כדורסלן, ואדם גבוה מאוד הוא כנראה כדורסלן שאי אפשר לעצור. אלה, פחות או יותר, היו הציפיות של צסק"א מוסקבה כשהחתימה את בובאן הצעיר בקיץ 2010, הציפיות של ז'לגיריס קובנה כששאלה אותו מקבוצת הפאר הרוסית שנה לאחר מכן, הציפיות של ניז'ני נובגורוד שהחליטה גם היא לתלות את תקוותיה בשחקן הפנים המסקרן.

השחרור מצסק"א היה דבר אחד - אחת הקבוצות המפוארות והטובות בתולדות הכדורסל האירופי בהחלט היתה מעל לרמתו; סיום דרכו בז'לגיריס היה מובן גם כן; אבל השחרור מניז'ני היה הכואב מכולם, בעיקר בגלל הטיימינג: ארבעה משחקים בלבד הספיקו למנהל הקבוצה הרוסית לקבוע שעשה טעות גדולה - תרתי משמע. "הוא בעצם אמר לי, 'אני לא יכול לראות אותך משחק כדורסל. אתה יכול לחזור לכפר שלך'", סיפר מריאנוביץ' בראיון למגזין "סלאם". אז הוא חזר - לא לכפר, אבל כן למולדתו ולרדניצ'קי הצנועה, אולם אפילו בשורותיה גירד מלמטה ממוצע של 10 דקות למשחק. יום הולדת 24 התקרב בצעדי ענק, ומריאנוביץ' בוודאי החל להבין שכך ייראה עתידו: דשדוש מקבוצה לקבוצה, צעד קדימה ושניים אחורה, 2.22 מ' של פוטנציאל שאי אפשר באמת להגשים.

כיום, בגיל 30, כנגד כל הציפיות וההגיון הבריא, בובאן מריאנוביץ' הפך, בסדר כלשהו, לגיבור קאלט, לדמות הכיפית והמשעשעת ביותר ב-NBA, ולאחד השחקנים היעילים בתולדות ליגת הכדורסל הטובה בעולם - כן, עד כדי כך.

כגודל הציפיות, כך גודל מימושן.

במהותו, בובאן מריאנוביץ' הוא קודם כל כיף טהור ורק אחר כך גובה חריג. אולי בגלל זה הוא לא זוכר הרבה ומתעקש לדבר מעט מאוד על מלחמת בוסניה, שהחלה לפני שהיה בן ארבע והסתיימה כשהיה בן שבע, וגבתה את חייהם של חלק ממכריו. הוא גדל בעיירה בת 3,000 תושבים וכשכבר הגיע ל-NBA ונשאל מה היה עושה אם לא היה כדורסלן, השיב "חקלאי" - כי זה מה שאנשים עשו למשך מרבית ילדותו. אבל הוא כן הפך לכדורסלן כי הפך לגבוה, וזה לא ממש היה בגנים: הוריו בגובה ממוצע, אחותו אפילו נמוכה מהרגיל, ורק בובאן היה בגובה של הגננת שלו בזמן הגן. בשנתו הראשונה בבית הספר התיכון הגיע ל-2.00 מ' ובכיתה ט' ל-2.09 מ'. כדי להגשים את ייעודו עבר לוורסאץ', בית גידול לכדורסלנים ממנו יצאו בין היתר גם דרקו מיליצ'יץ', מילאן מצ'באן, סטפן מרקוביץ', ניקולה מיליוטינוב ואחרים.

זה לא היה הכרח - בילדותו כדורסל היה קודם כל כיף. כשהיה בן 10 ישב כמו מדינה שלמה מול מסכי הטלוויזיה וראה את דיאן בודירוגה האגדי מוליך את יוגוסלביה הגדולה לזכיה באליפות העולם של 1998, אבל לרגע לא חשב שהוא מסוגל לעשות את מה שהם עושים - הרי הם היו דמויות כמעט מיתולוגיות, גיבורי-על שניתן לראות אך ורק מבעד למסך. "לא קיוויתי שפעם אחת אוכל לשחק כמוהם, אלא רק שאוכל לפגוש אותם", אמר ל"סלאם". הוא וחבריו צפו בטלוויזיה ואז הלכו למגרש הכדורסל הסמוך, "ופשוט נהנינו. ככה הכל התחיל. היום ילדים משחקים בשביל כסף, בשביל פרסום. אני שיחקתי כדי לעשות חיים וכי החברים שלי היום שם. הכדור היה שם. ניסינו ליהנות, זו המחשבה הראשונה שלי כשאני עולה לפרקט".

הוא ביטא את המחשבה הזאת גם כשקיבל את תשומת לב הסקאוטים לראשונה בקריירה, כשהיה בן 19 ונכתב עליו באתר "דראפט אקספרס". מלבד היתרונות והחסרונות הרגילים, צוין כי "יותר מהכל, הוא נראה כמו בחור מאוד נחמד, תמיד מתלוצץ עם כולם וכל הזמן במצב רוח טוב. בעולם בו רוב השחקנים הגבוהים משחקים רק בגלל כמה שהם גבוהים, אפשר לראות שמריאנוביץ' נהנה להיות על הפרקט". אנשים בגובה שלו - כיום 2.22 מ', כאמור, בשנים ההן לא הרבה פחות מזה - לא באמת מסוגלים להתחבא, אבל עבור מריאנוביץ' זה היה בסדר, כי הוא לא היה לו שום רצון להתחבא. הוא אהב לצאת ממכונית הספורט הקטנטנה שלו בוורסאץ' לעיני התושבים המשועשעים, והגישה הזו לחיים היא שאפשרה לו להתקדם הלאה גם כשדברים לאו דווקא הסתדרו - כפי שקרה לו בתחילת הקריירה האירופית, למשל.

הפריצה האמיתית התרחשה רק ב-2012, כשהגיע למגה-באסקט, עוד חממת כשרונות ששינתה את שמה מספר פעמים אבל תמיד נותרה אחד מבתי הגידול המוצלחים ביותר ביבשת, ויעידו על כך שמות כמו ניקולה יוקיץ', איביצה זובאץ, ואסייליה מיציץ' ואחרים שהתחשלו בה. שם קיבל בובאן תפקיד משמעותי יותר וזה השתלם לכל הצדדים: הסנטר הגבוה נבחר ל-MVP של הליגה הסרבית ומיד בסיום העונה השתדרג וחתם לשנתיים בכוכב האדום בלגרד - הקבוצה שתשלח אותו ל-NBA. אם עונתו הראשונה ביורוליג היתה טובה (10.8 נקודות, 7.7 ריבאונדים למשחק), הרי שהשנייה היתה מפלצתית בקנה מידה אירופי: ממוצעים של 16.6 נקודות ו-10.7 ריבאונדים לערב הפכו אותו לאחד השחקנים הדומיננטיים ביבשת, במהלכה של אחת העונות האישיות הטובות בתולדות המפעל. מריאנוביץ' שבר שלושה שיאים שונים - בין היתר שיא ריבאונדים לעונה (256) ושיא מדד לעונה (616). על הדרך, הוליך את הכוכב האדום לעונה הטובה בתולדותיה עם טרבל היסטורי, תוך שהוא גורף תואר אישי אחר תואר אישי.

לאחר שהעמיד יבשת שלמה על טעותה, החליט להוכיח שהוא שווה משהו גם ב-NBA. המשוכה היתה גבוהה, אבל בובאן מריאנוביץ' היה גבוה עוד יותר.

סן אנטוניו ידעה לאקלם בשעתה לא מעט שחקנים בינלאומיים, וגם מריאנוביץ' החליק פנימה בלי בעיות. בדרך כלל קיבל דקות ספורות מהספסל, אם בכלל, אבל הוא לא היה זקוק ל-35 דקות בממוצע כדי לקנות את לב האוהדים: אהבה יכולה להתרחש גם בחמש שניות. אנשים מעולם לא ראו תופעה כמוהו - שחקן כל כך גבוה, עם ידיים כל כך גדולות, וכן, גם תווי פנים לא סטנדרטיים לגמרי שגרמו לו, בעל כורחו, להיבחר לא פעם לאחד הכדורסלנים המכוערים בעולם. כך או כך, הקהל בטקסס התאהב במריאנוביץ' והעניק לו מעמד של גיבור קאלט, לא ממש של כדורסלן. קריאות "MVP" נשמעו ביציעים בכל פעם שעשה משהו חיובי - לכאורה מחמאה, אבל לא אם שואלים את גרג פופוביץ', אדם שיודע לזהות אמת גם אם תתחבא מאחורי רכס הרים.

"לעתים זה מדאיג אותי", אמר המאמן האגדי על מה שכונה בתקשורת המקומית "בובאן מאניה". "הקהל ממש נהנה ממנו, אבל הוא שחקן כדורסל, לא מין דבר מוזר. הוא עובד קשה, הוא ילד חכם מאוד והוא מאוד רוצה להצליח. דברים כאלה קצת יכולים להזיק, כשאנשים מריעים לך בצורה מוגזמת, בלי שום סיבה". זה לא ממש עזר: בחודש שעבר, למשל, סיפר מריאנוביץ' שאוהד כלשהו פגש אותו מחוץ לפרקט ונדהם מכמה שהוא נחמד ועדין. "אתה גדול, אבל לא גדול כמו הלב שלך", אמר לו, וזה גם מה שגילו אוהדי הספרס.

הוא היה אנומליה מהלכת - אופי בדיוק הפוך ממה שניתן היה לתאר שקיים אצל סרבי ענק, אבל האנומליה לא התחילה באופי, והיא גם לא הסתיימה שם. המספרים היבשים מעונת הרוקי שלו לא היו יוצאי דופן - 5.5 נקודות, 3.6 ריבאונדים ב-9 דקות לערב, אבל הסטטיסטיקות המתקדמות רצו להתחתן איתו מרוב אהבה - הוא הוליך את שחקני השנה הראשונה, זה ברור, בשלל מדדים שונים בדקות המעטות שקיבל, אבל לא רק את הרוקיז של אותה עונה, אלא את רוב הרוקיז שאי פעם היו בליגה. כן, קשה ללמוד הרבה מכמות דקות כל כך מצומצמת, ואולי בעצם לא קשה בכלל: כל העניין עם בובאן מריאנוביץ', כל מה שהופך אותו למעניין (מעבר למראה החיצוני או תכונות האופי) נמצא בפער הזה, שבין מה שהוא עושה בדקות המעטות שהוא על הפרקט ומה שכביכול יכול היה לעשות ביותר.

בינואר 2018, פורסמה באתר 538 של נייט סילבר כתבה תחת הכותרת "מדוע הסקורר הכי אפקטיבי בהיסטוריית ה-NBA תקוע על הספסל" - וזה לא היה קליק-בייט, זו לא היתה הגזמה. אם יש משהו ש-538 יודעים לעשות היטב זה לצלול אל תוך סטטיסטיקות שרובנו לא ממש מבינים, אבל הפעם זה היה די פשוט: מ-2016 עד תחילת 2018, קלע מריאנוביץ' 1.62 נקודות בממוצע לזריקה. הוא הקדים את אדריאן דנטלי (1.53), צ'ארלס בארקלי (1.52), ג'יימס הארדן (1.51), שאקיל אוניל (1.47) וכל שחקן אחר בהיסטוריה. לאחר שקלע 19 נקודות ב-13 דקות במדי הקליפרס מול ממפיס, אמר חברו לקבוצה פטריק בברלי שהסנטר העצום הוא כמו קוד שמכניסים במשחק מחשב - משהו לא ממש הוגן, מחוץ לחוקים הברורים והמוסכמים של המציאות.

"הוא בלתי עציר", הוסיף חבר אחר מרצ'ין גורטאט. "הוא נכנס לשמונה דקות ומשיג דאבל-דאבל. אלוהים אדירים, זה יותר טוב מקארים עבדול ג'באר". גם מאמנו בדטרויט סטן ואן גנדי שראה מקרוב את השילוב הנדיר של גובה, כישרון, טאץ' וטיימינג, השתמש בביטוי "בלתי עציר" כדי לתאר את הסנטר אותו החתים בקיץ 2016 לשלוש עונות תמורת 21 מיליון דולר - חוזה שכשגרג פופוביץ' שמע עליו, הוא פחות או יותר בעט את מריאנוביץ' כל הדרך למישיגן ("הוא ילד כל כך טוב, הייתי צריך להסביר לו את ההבדל בין 3 מיליון דולר ו-21. אמרתי לו, תעוף מכאן, אתה חייב לעשות את זה"). גם פילדלפיה למדה זאת במהירות, כשקיבלה את בובאן כסוג של בונוס בטרייד על טוביאס האריס. לפני כחודש וחצי, בניצחון הסיקסרס על מיאמי, חצה את 1,000 הנקודות בקריירה ועשה זאת ב-1,574 דקות בלבד - רק חברו לקבוצה ג'ואל אמביד עשה זאת בפחות דקות מכל השחקנים הפעילים ב-NBA.

במדד היעילות PER שייסד שון הולינג'ר מ-ESPN (גם הוא, יש לציין, מחבב גבוהים מחליפים), רק סטפן קרי וקווין דוראנט הקדימו את מריאנוביץ' בעונת הרוקי שלו; בעונתו השנייה בליגה היה שני לראסל ווסטברוק; בשלישית דורג שביעי ורק העונה, שומו שמים, הוא לא בטופ 10. התשובה לשאלה שהעלו באתר של נייט סילבר - הכיצד שחקן כל כך יעיל משחק כל כך מעט (שיא הדקות שלו לעונה, אותו הוא קובע השנה, עומד על 13.5 בלבד) לא כזאת מסובכת. מריאנוביץ' פשוט לא יכול לשחק הרבה יותר - גם כי הוא מתעייף או עלול לצבור עבירות, אבל בעיקר בגלל שהוא מאלץ את כל מי שמסביבו - הקבוצה שלו, הקבוצה היריבה - להשתנות תוך כדי תנועה, כמעט מהקצה אל הקצה. היום יותר מתמיד, ה-NBA מבוסס על אתלטיות וקליעה - התכונה הראשונה מעולם לא היתה מנת חלקו של בובאן ולעולם כבר לא תהיה; אשר לשנייה, קיים אצלו שיפור מסוים, אבל אין הגיון בלקחת שחקן בגובה 2.22 מ' ולשים אותו על קשת השלוש רק לטובת ריווח - הרי להיות ליד הטבעת זה היתרון הגדול, כמעט היחיד שיש לו על פני שחקנים אחרים: אם הוא לא ליד הטבעת, מוטב שיהיה על הספסל.

וזה בלי להזכיר את ההגנה, ואת יכולתו (כלומר, חוסר יכולתו) לשמור על גבוהים זריזים ממנו, שיכולים להעניש בפיק&רול או בכל דרך אחרת. אם במדדים ההתקפיים הוא כמעט תמיד מדורג בטופ של הטופ, בהגנה מצבו הרבה פחות מלבב. לכן צריך להשתמש בו ברגעים בודדים, בסיטואציות מסוימות, צריך לדעת בדיוק מתי להכניס אותו ובדיוק מתי להוציא כדי למקסם את התפוקה ולדאוג שהיא תעלה על החסרונות הברורים לכולם. זו חרב-פיפיות איתה רוב המאמנים התקשו להתמודד, כי כנראה שמעולם לא היה קיים דיסוננס שכזה בין הפלוסים והמינוסים. מריאנוביץ' כנראה היה מוצלח הרבה יותר בעידן אחר, עם סנטרים איטיים יותר וקבוצות שבנו התקפות שלמות סביב שחקני פנים גבוהים עם משחק גב-לסל, ובכל זאת, הוא עדיין מוצא את דרכו להוציא הרבה מהמעט. 19 נקודות ו-8 ריבאונדים ב-13 דקות, 18 נקודות ו-8 ריבאונדים ב-16 דקות, 18 נקודות ב-15 דקות, 15 נקודות ב-12 דקות, 13 נקודות ו-11 ריבאונדים ב-16 דקות, 12 נקודות ו-10 ריבאונדים ב-12 דקות - אלה רק חלק ממשחקים טיפוסיים שסיפק בשנים האחרונות, ולכן יהיה מרתק לראות כיצד פילדלפיה תשתמש בו (אם בכלל), בפלייאוף הקרוב. לצד ג'ואל אמביד הוא כמובן לא יכול לשחק, אבל האם יסמכו עליו לגבות את הכוכב הגדול ברגעי האמת? האם יפעילו את הקוד המדובר ויקבלו ממנו, לפתע, כמות דו-ספרתית זהה של נקודות, ריבאונדים ודקות?

כשחקן הוא אולי מגיע עם שלל סימני שאלה, אבל על דבר אחד אין עוררין: בובאן מריאנוביץ' הוא קונצנזוס ברחבי הליגה; כולם מתים עליו, מחברים לקבוצה, דרך מאמנים ועד אוהדים. "הוא שחקן מצוין, אבל אדם עוד יותר טוב", אמר עליו אנדרה דראמונד; "הוא האדם הכי נחמד שאי פעם תפגשו", אמר חברו לקליפרס סינדריוס ת'ורנוול ל"רינגר". "לכל מקום שאנחנו הולכים, כולם צועקים את שמו. כל שדה תעופה, כל עיר, כל יריבה, כל האולם מת עליו. כולם רוצים ממנו משהו, לדבר איתו, ללחוץ לו את היד, תמונה, כל דבר שהוא". בכתבת הפרופיל נטען כי הסיכוי למצוא חד-קרן גבוה יותר ממציאת אדם שיגיד משהו רע על הסרבי העצום.

אבל יותר מכולם, טוביאס האריס אוהב את בובאן מריאנוביץ', וזה הדדי. הקשר הזה, בין ענק מעיירה קטנה בסרביה ואמריקאי יליד ניו יורק, כבש את לבבות הליגה. מערכת היחסים בין "בובי" ו"טובי" הפכה לסדרת רשת מצליחה ומשעשעת במיוחד שלא כדאי לפספס, לאחר שהשניים שיתפו פעולה בדטרויט, לוס אנג'לס וכעת בפילדלפיה. אבל גם כשבובאן לבד, בין אם על הפרקט או מחוצה לו, נראה שכל הזמן טוב לו. בשבוע שעבר קלע את השלשה הראשונה בקריירה, אחרי 164 משחקי NBA, ומספר דקות לאחר מכן הוסיף ג'אמפ בסיבוב, תוך שהוא צועק "קובי!". והיתה את הפעם ההיא שהגיע לסטייפלס סנטר על הדבר הזה:

"בובי" אוהב את תשומת הלב, כפי שניתן להבין, כל כך אוהב שהוא אפילו ישתתף ב"ג'ון וויק 3". אבל בסופו של דבר - מתחת כל הפרסום והכסף וההצלחה שאף אחד לא יכול היה לדמיין, הוא עדיין אותו נער סרבי מגושם שרק רוצה לעשות שני דברים: כיף ולשחק כדורסל. הוא לרגע לא לוקח את עצמו ברצינות, כי איפה הכיף בלקחת את עצמך ברצינות? ואולי, בעצם, זה סוד ההצלחה. "אם אתה רוצה לשחק משחק, אתה צריך ליהנות", אמר ל"סלאם". " אני פשוט מנסה להרגיע את הנפש שלי ולא לחשוב יותר מדי".

nimrodofran@walla.co.il