1.
א.א.ק אתונה משחקת כבר שנים ארוכות באואקה, אבל בניגוד לשותפתה באירוח, פנאתינייקוס, היא אינה נהנית מהדיבידנים שיש לאולם הגדול והמאיים הזה להציע: הצהובים לא מצליחים למשוך יותר מ-4,000 צופים בעת שגרה, ונאלצים להופיע בפני כ-14 אלף מושבים ריקים לפחות. כל זה השתנה לרגע, בסוף שבוע קסום אחד בשלהי העונה שעברה, כשהפיינל פור של ליגת האלופות הגיע העירה. 34 אלף אוהדים התייצבו בהיכל האולימפי בתוך 48 שעות וחגגו עם קבוצתם זכייה בתואר אירופי ראשון מאז שנת 2000.
כעת עומדת הפועל ירושלים בפני אפשרות לבאזז דומה, וההבדל בין הישג כמעט היסטורי לבין כישלון קולוסאלי נראה שברירי מתמיד - שברירי כמעט כמו היתרון הדחוק שעימו היא מגיעה הערב (רביעי, 21:30) לגומלין רבע הגמר בטנריפה. לא מעט היגיון עמד מאחורי החלטתם של אייל חומסקי וגיא הראל לפרוש מהיורוקאפ ולעבור לצ'מפיונס ליג ביום שאחרי אורי אלון; הצורך לייצר הצלחה מיידית, ההתמודדות עם הירידה בתקציב וקבלת התנאים המשופרים במפעל השלישי בחשיבותו עשו את שלהם.
אם הקבוצה תעבור בשלום את המסע לאיים הקנאריים, היא תרכז לא מעט תשומת לב בשבועות הקרובים ותעמוד בפני מבחן ארגוני עצום - אירוח ראשון של אירוע בעל קנה מידה בינלאומי; אם תפסיד בשלוש נקודות לפחות ותודח מהמפעל, כל הטיעונים ההגיוניים לכאורה יישכחו ויהפכו בלתי רלוונטיים אל מול השורה התחתונה העגומה.
2.
"מלכתחילה, רצינו לנצח בכמה שיותר, כי אנחנו יודעים שהם קשוחים בבית ואני מכיר היטב את האולם שלהם מהימים שבהם שיחקתי בספרד", הודה ג'יימס פלדין בתום המשחק הראשון בשבוע שעבר בירושלים, אותו סיימו האדומים/שחורים בפער מינימלי של שתי נקודות בלבד (73:75). "אבל כשהגענו לרבע הרביעי, רק רצינו לנצח. כבר לא היה אכפת לנו מההפרש".
פלדין יודע היטב על מה הוא מדבר: את הקריירה האירופית שלו הוא החל בספרד ב-2010, ובמשך ארבע עונות תמימות לא הצליח לנצח בסנטיאגו מרטין פאבליון, שבו יופיע הערב. פעמיים הפסיד עם בראוגן בליגה השנייה ופעמיים עם פואנלברדה בליגה הראשונה. הוא אמנם קלע 15 נקודות למשחק, אבל ההפרש הממוצע באותם משחקים אינו מעודד: 11.7 לזכות הקנארים.
אולמה של טנריפה נחשב לאחד הביתיים ביותר בספרד. אין בו אווירה שמזכירה את בלגרד או אתונה, אבל ההתלהבות שמפגין הקהל, לצד אקוסטיקה מצוינת במבנה ויציעים שממוקמים בקרבת הפרקט, משווים לו ארשת של מבצר. כך הוא היה בחלקה הראשון של העונה: טנריפה ניצחה בין היתר את באסקוניה וברצלונה בליגה, וגם התפוצצה על כמה וכמה יריבות - 34 הפרש על ולנסיה, 31 על פואנלברדה ו-32 על הפועל חולון.
פסימיות יתר? מתברר שלא הכל קשור לקהל או לאולם; הנסיגה בכושר הקבוצתי של צ'וס וידורטה ושחקניו, שהפסידו בשמונה מתשעת המשחקים האחרונים שלהם בכל המסגרות, באה לידי ביטוי גם בבית. הם אמנם מחקו 12 נקודות פיגור מול פרומיתיאס פטראס בגומלין שמינית הגמר וניצחו 57:79, אבל הפסידה במגרשם בחודשיים האחרונים לסן פאבלו בורגוס, גראן קנאריה, סן סבסטיאן וריאל מדריד.
"הקהל באולם הזה קולני מאוד ומפעיל לחץ על השופטים", מסביר פלדין. "הרעש חזק והאווירה ביתית מאוד, אבל לא עוינת בשום צורה".
3.
כשמביטים על ההיסטוריה של ירושלים, מתברר כי העבר של פלדין הוא רק חלק קטן מהבעיה: 12 שנים חלפו מאז הצליחה הקבוצה מהבירה לעבור מיני סדרה שבה נאלצה לנדוד למשחק חוץ בגומלין. ז'לזניק בלגרד (2007), בשיקטאש (2008), אלבה ברלין (2010) וניז'ני נובגורוד (2014) הפסידו במלחה במשחק הראשון, אך ניצחו בביתן ועברו את האדומים בסיכום שני המפגשים.
על פי הנתונים שהוצגו כאן ערב פתיחת שלבי הנוקאאוט, יתרון הביתיות מתבטל בשיטת המפגשים הכפולים בבית ובחוץ; בעוד הקבוצות הבכירות זכו לכ-75 אחוזי הצלחה בסדרות של הטוב משלושה והטוב מחמישה במפעלים האירופיים בעשור האחרון, הקבוצות שאירחו את משחק הגומלין בשיטה הזו ניצחו ב-55 אחוזים מהסדרות בלבד, אף שבאופן טבעי הן אמורות ליהנות מיתרון מובנה באיכות המקצועית.
המגמה לא השתנתה בחודש שעבר, כששוויון 4:4 נרשם בין הקבוצות שאירחו ראשונות לבין אלו שאירחו את הגומלין בשמינית גמר ליגת האלופות. ומה ירושלים בסך הכל רוצה? לשמור על הסטטיסטיקה היבשתית - ולהיות שותפה העונה לסדרה אחת שבה ניצחה מארחת הגומלין (היא עצמה, מול נפטונאס קלאיפדה) ולסדרה אחת שבה ניצחה המארחת הראשונה (היא עצמה, מול טנריפה).
4.
הבעיה המרכזית מבחינתו של עודד קטש בארנה לא השתקפה אצל רוב הכוכבים: ג'ייקובן בראון קלע בכל פעם שהזדקקו לו וצלף 20 נקודות, פלדין הוסיף 18 ואמארה סטודמאייר הספיק להגיע ל-13 נקודות בפחות מ-17 דקות; לכאורה, השחקנים המרכזיים ביותר באו לעבודה. אבל איש משחקני ירושלים, מי יותר ומי פחות, לא באמת היה במיטבו, גם אם הגיע לבסוף לממוצעים הרגילים.
בתום המשחק הביע המאמן חרטה על כך שלא העניק מספיק אשראי לליאור אליהו, בעיקר לאור הקשיים עימם התמודדו הפורוורדים האחרים - טיישון תומאס, ג'וש אוונס ודשון באטלר - ששווים 28 נקודות בערב, נתקעו על 17 בלבד. אלא שזה היה עמוק יותר: טנריפה שלטה מתחת לסלים, קטפה 17 כדורים חוזרים בהתקפה וניצחה 33:44 במאבקי הריבאונד; קולטון אייברסון וטים אברומאיטיס, השחקנים המובילים שלה בשתי עמדות הפנים, ניפקו לבדם תרומה של חצי קבוצה וחיברו 36 נקודות ו-20 ריבאונדים (מדד 45).
"יכול להיות שבמשחק הבא נשתמש יותר בליאור, כי הוא יכניס עוד קצת קצב למשחק", אמר קטש. ייתכן שהוא צודק, אבל הערב הוא יזדקק לסינדרלה האמיתית שהביאה אותו עד הלום; איש המפתח, בפרט מול האגרסיביות הקנארית שכל כך הקשתה על הישראלים, יהיה תומאס.