רגל פה, רגל שם: העוולות בשיטה המיושנת של ליגת האלופות בכדורסל

- ההתנגדות של הפועל ירושלים לשיטה

- המספרים מוכיחים: יתרון הביתיות מבוטל

- ההיסטוריה המובהקת של האדומים

- הטראומה של המושבה הישראלית בנימבורק

- למה, בכל זאת, השיטה הזו נהוגה?

לפני שבועות אחדים התקיימה פגישה בהשתתפות ראשי הקבוצות הבכירות בליגת האלופות של פיב"א, ובין היתר עלתה לדיון שיטת המשחקים הנהוגה במפעל. מנכ"ל הפועל ירושלים, גיא הראל, ציטט את דבריו של בילי בין בסרט "מאניבול" - "המטרה היא לנצח במשחק האחרון". בכך, למעשה, הוא תימצת למשפט אחד את החיסרון הבולט בפורמט המפגשים הכפולים, בבית ובחוץ, שעל פיו מוכרעים שלבי הנוקאאוט בשמינית וברבע הגמר, ושבהתאם אליו תפתח מחזיקת הגביע הישראלית את דרכה הערב (רביעי, 19:00) בליטא מול נפטונאס קלאיפדה.

הרי אין עוד שיטה שבה קבוצה יכולה להפסיד במשחק האחרון והמכריע של הגמר, ובכל זאת לחגוג זכייה בתואר; אין שיטה אחרת שבה משחק כדורסל יכול להסתיים בתיקו, מבלי להיגרר להארכה; ואין שיטה זולת זו, שבה ספורטאים צריכים להצטייד במחשבון כיס כשהם מביטים על לוח התוצאות.

2014, גמר האליפות בישראל. מכבי תל אביב, אלופת היורוליג הטרייה, מנצחת בחוץ 77:81 את מכבי חיפה, אבל מפסידה לה 79:75 בגומלין. הארכה. דונטה סמית' לוקח את הכדור בהתקפה המכרעת של הירוקים, ביתרון 82:84, ומכדרר עצמו לדעת. חבריו לקבוצה מפצירים בו למהר ולזרוק לסל, והוא מתחיל באיחור את המהלך ונחסם בידי אלכס טיוס. בדיעבד טען כי היה בטוח שקבוצתו בדרך לזכות בתואר משום שהובילה, ולא הבין מדוע היריבה לא מבצעת עליו עבירה. בשורה התחתונה: חיפה מנצחת, תל אביב מניפה את הצלחת.

שיטת המפגשים הכפולים הייתה נהוגה במשך שנים רבות בגביע המדינה, אבל בוטלה ב-2009. הניסיון המוזר להכריע על פיה את האליפות בישראל הוחל ב-2014 והועלם כבר ב-2015 (אגב, חבריו של סמית' בחיפה לא קנו את התירוץ שלפיו לא ידע מה עליו לעשות). ביורוקאפ ביטלו את השיטה המיושנת ב-2016. אפילו ביורוצ'אלנג' (שליגת האלופות היא ממשיכת דרכו) נטשו את הרעיון מזמן, ונדמה היה שהוא חלף מן העולם - אבל אז הקימה פיב"א את המסגרת החדשה והחזירה את הפורמט לחיים.

כך, נוצר מצב שבו יתרון הביתיות שעליו עמלו מאמני ושחקני הצ'מפיונס ליג במשך 14 מחזורים בשלב הבתים, הפך שברירי ביותר. לכאורה, נהנית הקבוצה הבכירה יותר מיתרון כשהיא מארחת את משחק הגומלין - אבל זה לא באמת עובד כך. בדרכה לזכייה במפעל בעונה שעברה, דילגה א.א.ק אתונה על חיסרון כזה בשמינית הגמר וברבע הגמר, לפני שהעפילה לפיינל פור בביתה. בירושלים חוששים כעת שאם יובסו הערב בליטא בפער גבוה, יהפוך הגומלין בשבוע הבא בארנה למשימה אבודה מראש.

מבט על שיטות המשחקים השונות, שנהוגות בסדרות הפלייאוף במפעלים האירופיים, מעלה תמונה ברורה - שיטת המשחקים הזו מבטלת למעשה את היתרון של הקבוצות הבכירות. בעוד שבסדרות של הטוב מחמישה והטוב משלושה משחקים, הקבוצות שמחזיקות ביתרון הביתיות ניצחו מאז 2014 ב-75 וב-74 אחוזים מהמקרים (בהתאמה), במפגשים הכפולים עומד מאזנן על 55 אחוזים בלבד; מדובר ביתרון זניח, בטווח הטעות הסטטיסטית, שגם אותו אפשר לקזז לחלוטין לאור העובדה שקבוצות במיקום גבוה יותר נהנות בדרך כלל גם מיתרון איכות מקצועי.

1994, מוקדמות גביע קוראץ'. הפועל גליל עליון מביסה את קאסרס בקלות מפתיעה, 83:102 בכפר בלום, ומציגה לראווה את היהלום המלוטש שלה - עודד קטש (20), שמלהטט עם 37 נקודות ושישה אסיסטים; שבוע מאוחר יותר, בגומלין, התברר שהפער רחוק מלהספיק. הספרדים מוחקים אותו כבר במחצית הראשונה (18:40) ומביסים את יריבתם הישראלית 47:89. מאמן הגליל, פיני גרשון, מנפק פנינה שתיזכר לשנים רבות בנוגע לשחקניו הצעירים: "כשהולכים לישון עם ילדים, קמים בבוקר מושתנים".

על אף הטראומה שהמאמן קטש סוחב איתו מימים ימימה, החדשות הטובות (והרעות) מבחינתה של ירושלים נוגעות להיסטוריה שלה עצמה בשיטה הזו. ב-15 השנים האחרונות היא התמודדה ב-15 מיני סדרות שכאלה בזירה האירופית, ובסיטואציות הללו הפכה את ביתה למבצרה וניצחה ב-14 מ-15 משחקים בבירה; אלא שהחלוקה ברורה ומובהקת: כשאירחה את הגומלין, היא עלתה שלב בשישה מתוך שבעה מקרים; כשאירחה את המשחק הראשון, היא הודחה בחמישה מתוך שמונה מקרים - כולל רצף של ארבעה הפסדים בארבע ההזדמנויות האחרונות.

אז החדשות הטובות מבחינתם של קטש ושחקניו הן שעל פי ההיסטוריה, הם אמורים לעבור את נפטונאס; החדשות הרעות הן שאם ייתקלו ברבע הגמר בטנריפה, הם צפויים להיתקל במשוכה קשה במיוחד לפני הפיינל פור הביתי.

2017, ליגת האלופות. נימבורק מובסת 94:72 בססארי בפתיחת שלב העלייה לפלייאוף, אבל חוזרת לחיים בגומלין הביתי ומוחקת את ההפרש. בסיומו של משחק דרמטי, היא מנצחת רק 63:84 ומודחת.

2018, ליגת האלופות. נימבורק מנצחת באתונה 88:98 את א.א.ק במשחק הראשון של שמינית הגמר, אבל מפסידה 93:82 לשלשת באזר בבית ומודחת. היוונים ממשיכים עד לזכייה בגביע.

מי שבוודאי מקלל בכל בוקר מחדש את השיטה הזו הוא אורן עמיאל. לפני שנתיים היה עוזרו של ננו גינזבורג ואשתקד (כמו גם כיום) אימן בעצמו את נימבורק - ושני הקמפיינים הסתיימו מבחינתו בצורה אכזרית, על חודה של נקודה, במשחקים ביתיים. בפעם הראשונה הודח למרות קאמבק הרואי, ובפעם השנייה שמט יתרון מבטיח.

"השיטה הזו יוצרת תקווה אצל הקבוצות הפחות טובות ומגבירה לכאורה את התחרותיות, אבל היא מבטלת למעשה את מה שעבדת עבורו לאורך כל העונה, בדומה לשיטת הפיינל פור בליגה הישראלית", אומר עמיאל בשיחה מצ'כיה. "אי אפשר להגיד שיש באמת יתרון ביתיות בפורמט הזה. למשחקי הגומלין יש נטייה להתכנס בסופו של דבר לאזור החיוג של ההפרש במשחק הראשון, וכך קרה לנו בשנתיים האחרונות".

- לשחק על הפרשים, בין אם כדי להשיג יתרון בטבלאות פנימיות בליגה ובין אם בסדרות של מפגשים כפולים, זה חלק מהתרבות העתיקה של הכדורסל האירופי. לשחקנים האמריקאים קשה להבין ולהפנים את זה, בדומה למה שקרה לדונטה סמית' ב-2014?

"כן, אתה עושה שיחה קבוצתית בתחילת העונה ומסביר את זה, ואתה צריך לוודא שכולם מיושרים לפי השיטה גם בזמן אמת. אתה מגיע בצורה אחרת למשחקים האלה, גם אם לא תרצה. פתאום, כל עבירה טכנית, וכל מהלך, מקבלים משמעות שונה לגמרי. אגב, לא רק את עניין ההפרשים קשה לאמריקאים לקבל, אלא אפילו את מפעל הגביע, שהוא נפרד מהליגה המקומית. אני זוכר שגם בראד גרינברג התקשה להבין את זה".

- במיני סדרה מול ססארי, הגעתם לגומלין עם יתרון הביתיות לכאורה, אבל סחבתם פיגור של 22 נקודות על הגב. היו לכם בכלל תקוות שתצליחו למחוק פער כל כך גדול?

"פעם שאלו את מייקל ג'ורדן כמה קשה לו לשמור על ממוצע של 32 נקודות למשחק, אז הוא הסביר שמבחינתו זה לא סיפור כל כך גדול, כי זה רק שמונה נקודות ברבע. באנו בגישה דומה, ופימפמנו אותה לשחקנים לאורך השבוע שבין המשחקים: עבדנו על פי תוכנית שבמסגרתה היינו צריכים לנצח בכל רבע בחמש או שש נקודות, וכך היה. בסוף הרבע הראשון הובלנו בשש הפרש, במחצית עלינו לעשר ובסוף הרבע השלישי כבר היינו בפלוס 23 ובעמדת ניצחון. כשאתה מסתכל על הדברים בצורה כזאת, המשימה לא נראית אבודה מראש".

אז למה, חרף כל הבעיות הידועות, השיטה הזו עדיין חיה בקרבנו? יש לכך כמה סיבות. מעבר למימד התחרותיות, שניתן להתווכח עליו, ישנם שלושה סעיפים ששולפים תומכי המפגשים הכפולים:

א. הפורמט הזה קובע כי כל שלב ייסגר בתוך שבוע, ומונע בעיות של לוחות זמנים בעונה הצפופה ממילא.

ב. נחסך עומס מהשחקנים, מכיוון שבכל מקרה הם לא נדרשים להופיע למשחק שלישי ומכריע.

ג. שיקול כלכלי, מכיוון שאין צורך בשתי טיסות לשום קבוצה באותה סדרה.

עמיאל שולל את הטיעונים הללו. "קבוצות משקיעות כל כך הרבה כסף, משחקות עונה שלמה ועוברות 14 משחקים בשלב הבתים, אז עוד טיסה ועוד יומיים-שלושה שיידרשו לכל סדרה לא אמורים להוות שיקול בקביעת הפורמט. ההתמודדות עם השיטה הזו הייתה חוויה מרתקת עבורי, למרות ואולי בגלל ההפסדים האכזריים, אבל אני יכול להגיד באופן חד משמעי שהייתי עובר לסדרות של הטוב משלושה".