עכשיו אתם מבינים מה עבר על אוהדי מכבי תל אביב במשך כמה שנים טובות. באיזו מציאות הם חיו, לאיזה עולם הוא סחף אותם. שנאתם אותו, תיעבתם אותו, ולא שעכשיו כולכם משתגעים עליו רק בגלל הצגה אחת, אבל היא כן אפשרה לקהל הרחב להרגיש איך נראו החיים לצדו, איזה לוקסוס זה, איזו אופוריה. איזה קלף הוא, שמשנה משחק, גומר משחק, מבטל את כל השאר. ככה הוא היה במשך ארבע שנים במכבי תל אביב: הופך את כל מה שמסביבו ללא רלוונטי. מנטרל חסרונות טקטיים, משכיח נחיתויות פיזיות, הופך אלמנטים מקצועיים לשוליים. כן אוהדי הנבחרת, אלה הם החיים כשערן זהבי בצד שלך.
אנדי הרצוג מדבר אחרי המשחק על דרך חדשה בנבחרת ורוח קבוצתית, ועד כמה הוא גאה ושמח שסוף סוף מתחילים לקבל אותו בישראל אחרי התחלה חשדנית, ובאמת, בכיף הרצוג, למה לא, מפרגנים בשמחה. עד עכשיו הכל נחמד מאוד, בהחלט סביר. הרי אנחנו יודעים שעומד לרשותך חומר שחקנים מוגבל מאוד, ובאמת יש קצת אופי, לא קל לחזור מפיגור משחק אחרי משחק; ועם זאת אנדי, לכולם ברור: זה לא היית אתה, זה ערן. הנבחרת, עם כל הכבוד, נראתה די תקועה. זו אומנם לא אשמתך, אבל ההגנה חלשה מאוד. זו אולי קצת כן אשמתך, אבל ההרכב היה שגוי. הכל נראה שביר, רעוע, לא מתפקד. ואז בא זהבי, וגרם לעוד מאמן לצאת גדול. הנה בא זהבי, ומאפשר לעוד מאמן לדבר על דרך, תוכנית משחק ורוח קבוצתית.
ככה הוא היה במכבי תל אביב, שנים על גבי שנים. הוא האיש שהפך את ג'ורדי למלך, הוא האיש שגרם לסוזה לרוץ כמו משוגע בדרבי, הוא זה שחיפה על האלתורים של פאקו, הוא זה שסחף את יוקאנוביץ' לבד לליגת האלופות. כמה פעמים אוהדי מכבי תל אביב חוו משחקים כאלה, כמה פעמים היו להם פתיחות כמו מול אוסטריה, כמה פעמים הם ראו את הקבוצה שלהם באה עם ציפיות גבוהות ומגלה שהיא בעמדת נחיתות, כמה פעמים היא נראתה תקועה ומתוסכלת, ואז, משום מקום, הגיע זהבי ושינה את הכל, ערבב את הכל, שינה את הנראטיב, הפך את המציאות.
וברגעים האלה חשוב שלאדם, לצופה, תהיה היסטוריה על מגרשי כדורגל, קצת ניסיון מעשי, שיבין על בשרו איך הדברים עובדים כדי שיידע להעריך את השערים. כי בגול הראשון, למשל, רק מי ששיחק כדורגל יכול להעריך את מיומנות הביצוע - את מהירות התנועה, החיתוך המהיר כדי להקדים בלם חסון ונחוש, ואז לדחוף את הראש קדימה בעשירית השנייה הנכונה כדי לנגוח פנימה. ובגול השני, הרי גם אם הייתם אומרים לרוב הכדורגלנים להיכן בדיוק יוגבה הכדור ואיפה ינחת והייתם מורים להם מתי בדיוק לצאת לזינוק - עדיין 90 אחוז מהם לא היו עושים מזה גול. על הגול השלישי, טיל מדויק ברגל החלשה, כבר לא צריך לדבר.
ואז אתה רואה את הפרצופים של שחקני ההגנה של אוסטריה, מיואשים ונדהמים אבל גם קצת מלאי הערכה, וממלמלים "עוד פעם המניאק הזה?", ונזכר שככה זה היה גם בליגת העל, במשך כמה שנים טובות, כשהוא כבש שבוע אחרי שבוע, שובר מנטלית את היריבה. ובאיזשהו שלב, כשהוא היה בזון שלו, האוהד, הצופה, היריב, ובעיקר הוא, כולם ידעו שהוא עוד שנייה כובש, גומר את המשחק, והוא באמת היה עושה את זה. בדיוק בגלל זה דור פרץ, שגדל במכבי תל אביב וספג את המיתוס, בגול מול סלובניה, בתוך הרחבה, ידע בדיוק מה לעשות: לזוז הצדה ולהשאיר לזהבי. קצת כמו דאג קולינס, מאמן שיקגו בולס, שאחרי הזריקה המיתולוגית של מייקל ג'ורדן מול קליבלנד הודה שהתרגיל בפסק הזמן היה "Give the ball to Michael and everyone else get the fuck out of the way".
החיים לצדו לא פשוטים. לא קל לאהוב אותו. גם לאוהדי מכבי תל אביב לא היה קל. אבל זה מה יש, מקבלים אותו כמו שהוא, בולעים את הרוק. הוא היה מרוויח סכומי עתק, פי שניים מכל השאר, ואז בכל קיץ מבקש - דורש! - לפתוח לו מחדש את החוזה, בלי בושה. כשאחרי השלושער הוא חיכה לטלפון מראש הממשלה, ואמר "מה יש לו לעשות חשוב יותר מאשר לדבר איתי?", הוא כמובן אמר את זה בצחוק, אבל כמובן ברצינות, מבחינתו הוא מרכז העולם. גם אחרי המשחק הזה הוא לא מנסה לייצר מראית עין של גדלות נפש, אלא עונה לאמירה זניחה של אלון מזרחי, מגיב לה בקטנוניות, עוקץ בחזרה, עדיין כועס, נקמני. אבל האש הזאת, שבוערת בו, היא מה שגורמת לו לנוע בלי הפסקה. לדחוף תמיד קדימה. להקדים את הבלם.
לכן מבחינת ערן זהבי, הניצחון על אוסטריה הוא חשוב, אבל שולי. מבחינתו הניצחון האמיתי הוא על אוהדי הנבחרת. על אוהדי כל השאר, שהעזו לערער על מעמדו, לפקפק בגדולתו. ניצחון על אלה שהשמיצו אותו, שרקו לו בוז בחיפה, זלזלו בו, ש"גרמו לו" לזרוק את סרט הקפטן. מבחינתו, זה לא פחות חשוב מעוד שלוש נקודות במוקדמות יורו 2020. זה ניצחון של תוכחה, שכואב לכל שונאיו. זה ניצחון שגורם להם להגיב כמו ניר קלינגר, ביום ההוא, כשהאויב הכי גדול שלו הציל אותו ממפלה, ונאלץ להרכין ראש ולהודות לעיני כל "היום אבי נמני הוא המלך", בהשלמה ובחמיצות. זה כל מה שזהבי יכול היה לפלל לו. מדובר באדם שהסלוגן שלו לחיים זה "תשתחוו יא בני זונות", והפעם הוא לא הותיר ברירה. הנקמה הושלמה.
