אורז מוקפץ: הסערה המשונה סביב דקלן רייס באנגליה ובאירלנד

בווידאו: מתן בכור על העונה של מנצ'סטר סיטי

"חכה עד שנוגרל מול אנגליה", כתב דקלן רייס לחברו האירי באינסטגרם, והוסיף האשטאג הזדהות עם ה-IRA, הצבא האירי הרפובליקני, שהוכר כארגון טרור בממלכה הבריטית. זה קרה לפני ארבע שנים, ואפילו השחקן עצמו הספיק לשכוח מזמן על הציוצים המיותרים, אבל מישהו דאג לאתר אותם בשבוע שעבר, בדיוק כאשר רייס התכונן להופעת הבכורה שלו במדי... אנגליה.

הגילוי לא עבר בשקט בלשון המעטה, וההחלטה השנויה במחלוקת להעדיף את שלושת האריות על פני נבחרת אירלנד במדיה כבר קיים שלושה משחקי ידידות קיבלה מימד נוסף. איכשהו, הצליח רייס לעצבן את כולם. האוהדים האירים מתעבים אותו כעת, האוהדים האנגלים חשדנים מאוד כלפיו. והוא עצמו? רייס טוען שהוא מרגיש גם אנגלי וגם אירי, ואוהב את שתי המדינות במידה שווה. הוא פשוט ניצב בפני בחירה קשה מאוד בגיל 20, והיה צריך לחתוך. מאידך, עצם העובדה כי היתה לו בחירה כזו שיחקה ללא ספק לטובתו. היא קידמה את הקריירה שלו בכל החזיתות. באופן ביזארי, הוא נהנה ממנה מאוד, אך גם סובל ממנה. עבור צופה נייטרלי, אשר עוקב מהצד ואינו מעורב רגשית, מדובר בסאגה מרתקת. מסקרן כיצד העלילה תתפתח ולאן תוביל את הגיבור. מעין ספר מתח - רק אמיתי.

אז בואו נערוך היכרות קצרה עם הדמות המורכבת הזו. דקלן רייס הוא בחור לונדוני רגיל שנולד ב-1999 בקינגסטון בפרברי בירת בריטניה. הוא אהד את צ'לסי, התקבל לאקדמיה של הכחולים בגיל שבע, סווג כבלם בשל מבנה גוף חסון במיוחד, העריץ את ג'ון טרי וחלם ללכת בעקבותיו. הכל הלך חלק, עד שבגיל 15 הוא קיבל לפתע הודעה על שחרורו כי חלק ממאמני הנוער של צ'לסי העריכו כי אינו טוב מספיק. המכה היתה קשה, ורק שיחת הטלפון של טרי עודדה את הנער המיואש. רייס בישר לאלילו על העניין שמגלה בו ווסטהאם, בקצה השני של העיר. בערך באותו זמן הוא זכה לתמיכה גם מגורם נוסף - האירים יצרו איתו קשר.

וזה הרי טבעי, כי אביו של דקלן אירי. סבו וסבתו עדיין מתגוררים בעיירת קורק הציורית, לא הרחק מהבית בו גדל רוי קין. בהתאחדות האירית יש מחלקה שלמה של סקאוטים אשר תפקידם לאתר צעירים מסוגו של רייס, בעלי שורשים שיאפשרו להם ללבוש את החולצה הירוקה. חלק מהכוכבים הבולטים ביותר של נבחרת אירלנד לאורך השנים נולדו בבריטניה, ודי להזכיר את ג'ון אולדרידג', ריי האוטון, טוני קסקארינו, פול מקגראת, אנדי טאונסנד וג'ייסון מקאטיר. אפשר לדמיין את ההתלהבות של הנער כאשר קיבל פניה כזו. הבטחון העצמי שלו היה בשפל אחרי ההדחה הכואבת ממועדון חלומותיו, והאופציה לפתוח קריירה בינלאומית מבטיחה העניקה לו תקווה חדשה. ברור שהוא הסכים. איך לא? גם אבא היה גאה, סבא וסבתא היו ברקיע השביעי. המשפחה כולה היתה מאושרת.

זה גם היה העיתוי בו כתב את ההערות הבוטות באיסנטגרם. קל להבין את הסיטואציה. הנה לכם נער בן 16 שמגיע לנבחרת חדשה במדינה חדשה. אוקיי, הוא כבר ביקר אצל קרוביו באירלנד, אבל כל חייו בלונדון בכל מקרה. הוא צריך להוכיח את עצמו חברתית ולבסס את מעמדו בקרב עמיתיו החדשים - אירים לכל דבר שלא בהכרח שמחים לקבל "פולשים". אז ברור שהוא מנסה לשחק אותה הכי אירי שיש. הוא מתבדח על חשבון האנגלים, וזורק כמה שטויות על IRA. הוא מנסה להיות אחד מהחבר'ה ומפגין חוש הומור מקומי. וזה עובד. במהרה הפך רייס למנהיג בחדר ההלבשה, ובנבחרות הצעירות בגילאים מתקדמים אף ענד את סרט הקפטן. הוא הוביל את כולם אחריו וסומן ככוכב העתיד של הירוקים.

השיקום הזה פעל לטובתו גם במועדון. בווסטהאם טיפחו אותו כקשר מרכזי עם אופי הגנתי, רייס ערך את הופעת הבכורה במדי ווסטהאם בגיל 18, והמנג'ר סלאבן ביליץ' ייעד לו מקום בהרכב בתחילת עונת 2017/18. מצד שני, הקרואטי היה מוכן להפוך אותו לשעיר לעזאזל כאשר העסק הסתבך. איבוד כדור מטופש שהוביל לספיגה במשחק מול ניוקאסל גרם להחלפתו של רייס במחצית, והוא נזרק לשולי הסגל. כאשר חזר לעניינים באמצע העונה, על הקווים כבר עמד דייויד מויס הסקוטי, אשר סייע לו מאוד ושידרג את הבנת המשחק שלו. ובכל זאת, הקבוצה נאבקה בתחתית, מעטים באנגליה שמו לב לקיומו, והזימון לנבחרת אירלנד הבוגרת היה מרגש מאוד.

"כולי מרוכז במשימה בנבחרת אירלנד. אין לי התלבטות לגבי עתידי. אם לא הייתי רוצה לשחק במדי אירלנד, לא הייתי פה. אני גאה מאוד להיות אירי", הצהיר נחרצות הקשר כאשר נשאל לגבי האפשרות לייצג את אנגליה לפני שנה. הוא השלים 90 דקות בשלושה משחקי ידידות מול טורקיה, צרפת וארצות הברית, הפגין יכולת גבוהה, והאירים התמוגגו. "יש לנו שחקן מפתח לשנים ארוכות, והוא לא הולך לשום מקום", כתב הפרשן דניאל מקדונל.

במהרה התברר כי הקביעה הזו בכל זאת היתה מוקדמת, והספקולציות החלו להיזרק לאוויר. עם מנואל פלגריני כמנג'ר החדש של ווסטהאם, עשה רייס מספר צעדים קדימה והשתדרג לפתע לשחקן מוביל בקבוצה. הצ'יליאני אף הצהיר לאחרונה: "דקלן הוא השחקן המושלם, הקשר האחורי הטוב ביותר באנגליה". ואם זה המצב, טבעי כי ההתאחדות האנגלית לא נותרה אדישה. המאמן הלאומי גארת סאותגייט יצר קשר, והאיש ש"לא התלבט" במרץ 2018, התלבט מאוד כבר בסתיו 2018.

גם את זה קל להבין. בכל זאת, הוא אנגלי ואימו אנגליה. נבחרת אירלנד שרויה כבר מזמן במשבר עמוק, אנגליה העפילה לחצי גמר גביע העולם, וצומח בה דור צעיר ותוסס. ההתלהבות הציבורית סביב החבורה של סאותגייט בשיאה. אפילו שחקנים אפורים למדי, כמו בלם לסטר הארי מגווייר, זוכים למעמד של כוכבי על במדינה. הפיתוי גדול מדי בכדי לסרב. ובעצם, מה הסיבה לסרב? אפילו אם לוקחים בחשבון את המשפחה נטו, קל יותר לרובם להגיע לצפות במשחקיו בוומבלי מאשר בדאבלין.

הדילמה הזו העלתה את ערכו בשתי הנבחרות גם יחד. מיק מקארתי, המאמן החדש של אירלנד שהחליף את אוניל בנובמבר, הזמין את רייס לפגישה והסביר כיצד הוא מתכנן לבנות את הסגל סביבו. ממש כך, בלי הגזמה - הבחור בן ה-19 הפך בעיניו לשחקן המשמעותי ביותר במערך. מנגד, גם סאותגייט הקפיד להתקשר כדי להשפיע על הבחירה. לו היה רייס אנגלי טהור, סביר מאוד להניח שהיה נאלץ להמתין להזדמנות זמן רב הרבה יותר, אבל הדחף לזכות בשירותיו שיפר מאוד את עמדתו. ואז, בפברואר, נפתרה הדילמה. רייס התקשר לכולם והודיע - בחרתי באנגליה.

מי יכול להאשים אותו? בעיקר האירים. הזעם באי השכן היה עצום, וההתבטאויות היו קשות. קווין קילביין, כוכב הנבחרת בעשור הקודם, יליד אנגליה בעצמו אשר דחה בזמנו את חיזורי שלושת האריות, רתח: "לא מפריע לי שרייס ישחק בנבחרת אנגליה. מפריע לי שהוא ניצל אותנו. הוא השתמש בנו כקרש קפיצה, רק כדי שהאנגלים יבחינו בו. על הדרך, הוא תפס מקום של אירים אמיתיים בנבחרות הצעירות. הוא לקח את החולצה שלהם וירק עליה". ג'יימס מקליין, הכוכב האירי המעורב ביותר מבחינה פוליטית אשר מסרב לענוד את הפרג האדום ביום הזכרון הבריטי, כעס: "הוא אמר שהוא בריטי גאה. עכשיו הוא אומר שהוא אנגלי גאה. כל הכבוד לו אם זה המצב, אבל אני לא מאמין לו. אפשר להיות רק בצד אחד".

האוהדים האנגלים קיבלו בהתחלה בשביעות רצון את הבחירה, אבל הגילויים אודות התבטאויות העבר של רייס כנער הפכו את המומנטום. השחקן עצמו פירסם התנצלות פומבית: "אני מבין כעת שאפשר לראות את הנסיון שלי להביע תמיכה בחבריי לנבחרת באור שלילי. המילים התמימות לא נועדו להביע עמדה פוליטית, ואני מצטער מעומק ליבי". סאותגייט עמד לצידו. למרות זאת, הוא היה מוכן לשריקות בוז צורמות בוומבלי כאשר נכנס כמחליף ביום שישי שעבר בניצחון על צ'כיה. התחזיות הפסימיות לא התממשו, והוא היה מאושר. "קיבלו אותי יפה. אני מרגיש שייך", הוא אמר. ברשתות החברתיות, קבלת הפנים היתה צוננת יותר, ובדיחות ציניות עפו לכל עבר, במיוחד באירלנד. אחת המוצלחות התייחסה למספר 16 שלבש הקשר בבכורה. מישהו צייץ: "מחווה מרגשת לזכר משתתפי מרידת חג הפסחא ב-1916".

בקיצור, גם אם ירצה בכך מאוד, לא יוכל רייס לברוח מההיבטים הפוליטיים. כעת, אחרי שהבחירה נעשתה ואין דרך חזרה, משימתו במדי אנגליה תהיה קשה יותר. הוא יצטרך להוכיח שכדאי להעדיף אותו על פני מתחריו מסיבות מקצועיות בלבד, וזה לא יהיה פשוט. אפילו משחק מצוין בבכורה בהרכב ב-1:5 במונטנגרו ביום שני גרר מבול של ביקורות עוקצניות מצד האוהדים שלא סולחים לו על עברו ורואים בו סוג של סוכן כפול. הוא יצטרך להיות חזק מנטלית על מנת לעמוד באתגר. אם יעשה זאת, המעבר למועדון פאר יהיה רלוונטי כבר בעתיד הקרוב, אבל הוא יכול גם להיכשל ולהישאר קירח מכאן ומכאן. העלילה הזו רק החלה, ההמשך יהיה מעניין לא פחות, והסוף ממש לא ידוע.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק