פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        שדה החלומות: מסעה פורץ הגבולות של טוני האריס יסתיים ב-NFL?

        היא עברה חמש אמהות, החלימה מסרטן ופילסה את דרכה בין ילדים, נערים וגברים - הכל כדי להגשים את ייעודה: להפוך לאישה הראשונה בליגת הפוטבול הגדולה בתבל. אז למה לא כל ארה"ב מוכנה לחבק את טוני האריס?

        שדה החלומות: מסעה פורץ הגבולות של טוני האריס יסתיים ב-NFL?
        יוטיוב

        בווידאו: מקבץ ביצועים של טוני האריס

        רגע לפני המחצית מיהרה לחדרי ההלבשה והחליפה את מדי הפוטבול בשמלה, את נעלי הספורט בנעלי עקב. בזמן שנותר סידרה את השיער, שמה ליפסטיק ואז הצטרפה לחבריה וחברותיה בחזרה על כר הדשא, שם נערך טקס סיום השנה של בית הספר התיכון בו למדה. באותה נקודת זמן לא היה פשוט לא להפתיע אותה, לתפוס אותה לא מוכנה, ובכל זאת, כששמה נאמר אל תוך מיקרופון, כשעל ראשה הונח כתר, כשבידיה זרי פרחים, לזה טוני האריס לא היתה מוכנה. היא הוכתרה כמלכת הנשף, אבל לא באמת היתה יכולה לחגוג את זה. בחזרה בחדר ההלבשה הניחה את הכתר והפרחים, המירה את השמלה במדי משחק ואת נעלי העקב בנעלי ספורט, וחזרה למגרש מלא בנערים כדי להגשים את ייעודה בחיים: להראות שגם נשים יכולות, שמכשולים הם לא קירות, שאם רוצים משהו מספיק, אין שום סיכוי שלא משיגים אותו.

        בחודש שעבר עשתה טוני האריס עוד צעד היסטורי בדרך להגשמת החלום שלה - להיות האישה הראשונה בתולדות ה-NFL. על פניו זה נראה רחוק, תלוש, בלתי אפשרי, אבל עבור אחת משחקניות הפוטבול הטובות והמיוחדות בארצות הברית, לשמוע שמשהו רחוק, תלוש ובלתי אפשרי זה בגדר "זאב, זאב"; כל אחד משחק את תפקידו במחזה הזה: אנשים אומרים, מזהירים, מקטינים, וטוני האריס הולכת ועושה. אצל אנשים מיוחדים באמת, ההבדל בין אפשרי ובלתי אפשרי הוא בסך הכל ארבע אותיות.

        לשחק פוטבול זה לא באמת קשה - לא בהשוואה לכל מה שעברה קודם לכן. בחודשים האחרונים העניקה ראיונות לכמה מכלי התקשורת הגדולים בארצות הברית ושמחה לדבר על הכל מלבד הילדות הקשה שעברה. בין אם מתוך קנאה לפרטיותה או פרטיות המשפחה, חוסר נכונות כמעט אינהרנטי להתעכב על חולשה או בשל כל סיבה אחרת, טוני האריס מתעקשת לשדר שמה שעברה בשנותיה הראשונות על הכדור הזה היה בסדר, תודה, ואין צורך להתעמק בו. מה שאצל אחרים היה תסריט לסרט, אצלה בקושי מהווה הערת שוליים.

        כשהיתה בת ארבע, החליטה אמה למסור אותה לאומנה. בגיל 9 נמסרה למשפחת אומנה חדשה, ואז שוב בגיל 13, ואז שוב בגיל 15. בכל פעם שחשבה שמצאה קרקע יציבה לעמוד עליה, גילתה שבעצם מדובר בבאר, החליפה בתים כמו שילדים אחרים מחליפים מעילים. הספירה נעצרה בגיל 15, כי זו היתה האישה הראשונה שהסכימה לאמץ אותה, זו שנשארה, זו שנקראת אמא גם היום. אמה הביולוגית גם כן דאגה להישאר בתמונה לכל אורך ילדותה של טוני האריס וכעת, מבחינתה, יש לה שתי אמהות. את אביה פגשה לראשונה רק לפני שלוש שנים וגם עליו לא הרבתה לדבר. "יש לי קשר טוב עם שני הורי", היה כל שהסכימה להגיד ל"דטרויט פרי פרס" בחודש שעבר.

        כאילו כל זה לא הספיק כדי לצלק אותה, כדי להראות לה שהעולם אכזר וקשה, שאי אפשר ממש לסמוך על אף אחד, הגיעה סטירה מצלצלת נוספת - הפעם בגיל 18, כבר עם ביטחון מסוים בהווה, עם תכניות למה תרצה לעשות בעתיד, וכעת, לפתע, גם עם סרטן השחלות. "לא ידעתי מה לעשות", אמרה ל"דטרויט פרי פרס". "בדיוק מלאו לי 18, הייתי בשנה הראשונה בקולג', וזה היה כאילו בכל פעם שהסתובבתי, משהו התרחש. בכל פעם שלקחתי צעד קדימה, נדחפתי עשרה צעדים לאחור. ופחדתי". 16 סיבובים של כימותרפיה לאחר מכן, שתורגמו ל-13 חודשים, הפחדים פינו את מקומם להפוגה המיוחלת. טוני האריס החלימה. במראה האחורית של חייה הביטה במכשול נוסף סביבו הצליחה לזחול, בימים ולילות בהם הרגישה שום דבר מלבד כאב, בעשרות הקילוגרמים - חצי ממשקל גופה - שהשילה.

        למזלה, לא משנה כמה גרוע המצב - סרטן, אומנה, מנהרה בלי אור - טוני האריס תמיד היתה יכולה להיתלות בשני דברים: אלוהים ופוטבול. בראשון האמינה, כלפי השני היתה כמעט אובססיבית, אהבה שהחלה כשהיתה בת ארבע והביטה, מוקסמת, בבן דודה דמטריוס האריס (שחתם השבוע בקליבלנד בראונס, קבוצתו השנייה ב-NFL). בזמן שיתר הבנות שימשו כמעודדות או פנו לאתלטיקה, טוני נותרה על מגרש הפוטבול והתעלמה מהבנים שביקשו ממנה ללכת, כשם שהתעלמה מהנערים שאמרו לה ללכת, כשהיא מתעלמת כיום מגברים שאומרים לה ללכת, שפוטבול זה לא לנשים, שגדרות לא הוקמו לטובת הסרתם.

        בגיל 5 נזרקה בפעם הראשונה מקבוצה בשל היותה ילדה ולא ילד, על ידי מאמנים שחששו שמא תיפגע ויבואו אליהם בטענות. האריס חיכתה זמן מה ואז נרשמה לקבוצה חדשה, ואז לקבוצה חדשה, אך התוצאה הסופית היתה זהה: גירוש מלווה במידות שונות של רגישות. רק כשהגיעה לבית הספר התיכון פגשה במאמנים שהסכימו שהיא מספיק טובה כדי לשחק עם הבנים, וגם זה אחרי מסע שכנועים בלתי נגמר. הבנים פשוט יכולים היו להיות שחקני פוטבול; טוני האריס היתה צריכה להיות גם שחקנית פוטבול וגם אשת מכירות.

        זה בוודאי מוזר להיות הראשונה שעושה משהו יותר מפעם אחת בחיים. ואילו, כמעט לכל מקום שטוני האריס הלכה, היא היתה ראשונה, מעצם היותה דיסוננס מהלך עבור חצי מהאוכלוסיה: גם אישה (!) וגם שחקנית פוטבול (!!). כך היה כשהפכה לאישה הראשונה בקבוצת בית הספר בתיכון ברדפורד, מישיגן, כך היה גם כשהפכה לאישה הראשונה שנזרקת מקבוצת בית הספר התיכון ברדפור, מישיגן, מעצם היותה אישה. רק כשאמה המאמצת הסכימה לחתום על מסמך משפטי שאוסר על המשפחה לתבוע את בית הספר אם טוני תיפצע - רק אז אושר לה לשוב לקבוצה.

        רוב הנשים ששיחקו לפני טוני האריס, שמשחקות במקביל אליה בבית ספר כזה או אחר ואולי גם אלו שישחקו אחריה, בדרך כלל יהיו בעל גוון עור לבן ובדרך כלל בתפקיד הבועט - כלומר, הבועטת, זה שלא מצריך מעורבות בקרבות פיזיים של ממש, אלא רק להיכנס במצבים מובנים וייעודיים, לעשות פחות או יותר דבר אחד בלבד, ולהמתין על הספסל עד אשר יידרש שוב.

        אבל טוני האריס, כפי שבוודאי ניחשתם, לא רצתה להיות בועטת. בועטת זה לא כיף. בועטת זה לא פוטבול.

        לא. אף שכמעט תמיד היתה ותהיה הבן האנוש הנמוך (אז 1.62 מ', היום 1.67 מ') והרזה (אז 59 ק"ג, היום 72 ק"ג) ביותר על המגרש, היא התעקשה לשחק כתופסת, או כשחקנית מן המניין בקו ההגנה. כלומר, כזו שאנשים מנסים להפיל ולתקל, או כזו שאמורה לנסות להפיל ולתקל אחרים. על הנחיתות הפיזית אולי לא היתה יכולה לגשר, אך כן היתה יכולה לחפות: בזמן שאחרים נשענו על מבנה גופם כדי שיציל אותם, טוני האריס השתמשה בראשה. "לא היית צריך להראות לה משהו מאה פעם", סיפר ל"יאהו" עוזר המאמן רוב רנקין, "היא הבינה דברים במהירות. ראיתי קצת אגרסיביות, אבל זה לא היה העניין שלה. היא היתה יותר בגדר טכנאית". אז לא, היא לא נראתה כמו שחקן פוטבול ממוצע - אפילו לא כמו שחקנית הפוטבול הממוצעת; היא היתה קטנה יותר, נמוכה יותר, נשית יותר, אלסטית פחות - עם מעט מאוד רצון או נכונות להתאים את עצמה לתכתיבים, אבל זה רק הפך את ההישגים למענגים יותר.

        ואז, כאמור, הגיעו הסרטן, הטיפולים, ההפוגה, ההחלמה, וטוני האריס החליטה להחליף את דטרויט בלוס אנג'לס, בה נחתה עם 550 דולר, חלום ולא הרבה מעבר לזה. בקליפורניה גילתה דבר די מובן, יש להודות: אם לפלס את דרכה לקבוצת פוטבול של בנים היה קשה קודם לכן, הרי שכעת - אחרי הסרטן - זה כמעט בלתי אפשרי: הרי מי יהיה מוכן לקבל אותה? עבור רוב האנשים, דחיה היא כמו אגרוף בבטן, כמו רגע שמקבע אותך במקום, עם סימן שאלה במקום תקרה, ומאלץ אותך לעשות חשבון נפש. עבור אנשים מיוחדים, וטוני האריס בהחלט אדם מיוחד, דחיה היא בסך הכל אישור לכך שאתה פועל נכון. דחיה היא דחיפה. "היה מאמן שאמר לי שלעולם לא אגיע לרמה הבאה, כי אני הרבה יותר קטנה והרבה פחות מהירה מיתר השחקנים", סיפרה ל-CNN. "מאותו רגע והלאה אמרתי לעצמי שאף אחד לעולם לא הולך להחליט בשבילי מה אעשה עם חיי. זו החלטה שלי".

        וההחלטה שלה היתה למצוא בלוס אנג'לס קולג' עם קבוצת פוטבול בו תוכל לשחק. כשהמאמן בובי גודינז דחה אותה, כמו רבים וטובים, היא ביקשה צ'אנס נוסף להוכיח את עצמה, כי ידעה שברגע שתוכל לעלות למגרש, כבר לא תצטרך לשכנע עם הפה. "כשהיא פנתה אלי לראשונה הייתי קצת לחוץ, באופן טבעי", סיפר ל-CBS לוס אנג'לס. "לא רציתי שאף אחד ייפגע. אבל היא הרוויחה את הכבוד של כולם. החוסן שלה, ההתמדה, כל מה שהיא מייצגת, כל זה זלג לכולם, ולאחר מכן פשוט היינו חייבים לאפשר לה לעלות לכר הדשא".

        כך הרוויחה גם את הכבוד מצד חבריה לקבוצה. היא לא רצתה להיות טובה ביחס לאישה, להיות אפליה מתקנת, אפליה מתקלת; היא רצתה, והיתה, שחקנית בין שחקנים. לעתים זה עבד טוב, לעתים קצת פחות. היא לא הפכה לכוכבת בשום צורה, לא היתה השחקנית המוכשרת או המבטיחה ביותר בקבוצה, היא פשוט היתה, ובתור התחלה זה היה מספיק. סיפורה החל לתפוס תאוצה לאומית שהגיעה לשיא בסופרבול האחרון, כשטויוטה בחרה בה - דווקא בה, אישה בת 22, מוכרת למעט מאוד אנשים עד אותו רגע - כדי לככב בפרסומת היוקרתית ביותר, היקרה ביותר, החשובה ביותר, במשבצת השידור הנחשקת ביותר, לראב 4 החדש:

        על הדרך, כפי שניתן לשמוע בפרסומת, קיבלה מלגת פוטבול מלאה. זה אולי לא נשמע מרשים במיוחד, אבל זה רק בגלל שאנחנו רגילים לעולם בו גברים, ורק גברים, מקבלים מלגות פוטבול מלאות בקולג'ים: לאישה, עד טוני האריס, זה מעולם לא קרה (לפחות לא כזו שלא שמשמשת כבועטת ותו לא). למעשה, מספר קולג'ים חיזרו אחריה, עד שלבסוף הסכימה להצטרף לאוניברסיטת סנטרל מת'ודיסט במיזורי - בין היתר משום שהיתה אחת היחידות בהן היתה יכולה לעסוק במקביל גם בשאיפה הנוספת שלה - לימודי קרימינולוגיה כדי שתוכל מתישהו, אחרי קריירת הפוטבול, לעבוד כחוקרת מקרי רצח. בסוף השבוע הזה היא אמורה להגיע בפעם הראשונה לאוניברסיטה החדשה שלה ובאוגוסט הקרוב תתחיל את מחנה האימונים לקראת העונה. "אם למישהו לא נוח עם זה", אמר מאמנה החדש דייויד קאלוויי, "הוא יכול לקחת את כישוריו לבית ספר אחר".

        ואז הגיעו ESPN ו-CNN, "ספורטס אילוסטרייטד" ו-USA טודיי, הופעות טלוויזיוניות, ולפתע טוני האריס הפכה לשם דבר, לתופעה, למשהו הרבה יותר גדול מעצמה - בין אם שזו היתה הכוונה שלה ובין שלא. את הפלטפורמה ניצלה, כמובן, כדי לנסות ולהשתמש בסיפורה כשטיח עליו יוכלו לצעוד נשים עתידיות. היא סיפרה שאיימו עליה לאורך הדרך, אפילו ברצח, הגדירה מה זה להיות אישה ("אישה היא זו שפורצת מחסומים") דיברה, על אהבתה לפוטבול ("אני חולמת על המשחק מדי יום, זה די מטורף כמה שאני אוהבת אותו"), פיזרה מסרים לאלה שעומדים בדרכה ("אני שונאת שאנשים שמים מגבלות על חיי. אל תשימו מגבלות על משהו שאני יודעת שביכולתי להשיג") ובעיקר, חילקה טיפים לילדות ונערות שרוצות להיות כמוה. "תהיו כל כך טובות עד שאי אפשר יהיה להתעלם מכן", היה הבולט שבהם - המוטו שלה, וזה שקעקעה על פרק כף ידה, לצד כדור פוטבול.

        עם כל הכבוד למלגה ההיסטורית, עבור טוני האריס מדובר בסך הכל בצעד חשוב בדרך לדבר האמיתי: ה-NFL. "אני מתכננת להיות האישה הראשונה ב-NFL", אמרה ל-USA טודיי. מתכננת, לא חולמת או שואפת. ספציפית, היתה רוצה לשחק בסיאטל סיהוקס, אצל המאמן הוותיק פיט קרול, שכבר העניק בעבר הזדמנות לשחקנים שלאו דווקא היו מקבלים הזדמנות במקומות אחרים - שאקים גריפין, למשל, נטול ידו השמאלית. קרול שמע על התכנון של האריס ולא פסל אותו - נהפוך הוא: "אולי יהיה לה עתיד עם הסיהוקס. נעקוב אחריה מקרוב מאוד בשנים הקרובות כדי לראות איך היא מתפתחת. וכל הכבוד לה על שהכינה את הקרקע לעוד הרבה נערות צעירות לבצע קפיצה דומה. הן יכולות לעשות זאת". הדברים של קרול לא נאמרים בוואקום: לאט לאט, נשים מתחילות להשתחל לליגות הספורט הטובות בארצות הברית - עדיין לא בתור שחקניות מן המניין, אבל ב-NFL יש כבר שופטת (שרה תומאס), ומספר עוזרות מאמנים.

        אבל לא כולם אוהבים את זה.

        הבליץ התקשורתי לפני כחודש, עם קבלת המלגה, לא רק הפך את האריס לנושאת הדגל של תנועה מסוימת - הוא גם הפך אותה לנושאת הדגל של תנועה אחרת, בעל כורחה, שלוחה של עידן הפוליטיקלי-קורקט, לטענת פרשנים מסוימים, שעלולה לערער את הסדר הישן והטוב (חלילה!). מי שהשמיע את הקולות הללו יותר מכולם היה ג'ייסון וויטלוק, מאנשי תקשורת הספורט המוכרים ביותר בארה"ב, שנאם מונולוג בן מספר דקות בו, בין היתר, אמר את הדברים הבאים: "זו התגלמות הפייק ניוז, אם מקשיבים לתקשורת המיינסטרים... זה מסוכן ולא אחראי לחגוג את הישגיה... זה צריך לעצור, לפני שטוני האריס או אישה אחרת תיפגע ותגרום נזק גדול לענף... היא נבחרה לתפקיד הזה כי היא האביזר המושלם לתקשורת: שחורה, נאה, שרדה סרטן, זה כמו סיפור חג מולד… הסיפורים האלה עושים הרבה יותר רע מטוב... אני חושש שהיא תיפגע בזמן שתנסה להעביר מסר פוליטי... זהו תעלול פרסומי כדי שהענף ישפר את מערכת היחסים שלו עם נשים".

        יש בזה קמצוץ של משהו. אין לדעת, אבל ייתכן שאם טוני האריס היתה גבר, היא לא היתה מקבלת מלגת פוטבול מלאה בהתבסס על כישורי הפוטבול שלה. עד הזמן האחרון בלתי אפשרי היה למצוא עליה מידע באינטרנט, והסטטסיטיקות שכן צצו היו עגומות למדי - מעט מאוד משחקים, מעט מאוד תקלים; וכשמביטים בסרטוני הביצועים שלה ביוטיוב, קשה להתרשם שמדובר בכישרון חד-פעמי, או, לחלופין, בעילוי פיזי. אם לוקחים ביחד את כל אלה, בצירוף האוניברסיטה הקטנה בה היא משחקת, ושמים את הכל על גבר, סביר להניח שצירוף האותיות NFL לא היה מופיע לצידו.

        אז כן, וויטלוק וחבריו צודקים בחלק מהדברים, אבל הם גם משתמשים בצדק החלקי שלהם כדי לקדש חוסר-צדק אחר, כדי להמשיך ולהכשיר את הפערים והפילוג, במקום לנסות לגשר עליהם. כן, גברים ונשים לא נולדו אותו דבר, ובהחלט ייתכן שרוב שחקני הפוטבול יהיו עדיפים מבחינה פיזית על רוב שחקניות הפוטבול. אבל הסאבטקסט - כמעט הטקסט עצמו, למען האמת, היה מוכר, פטרוני ושחוק: צריך להגן על טוני האריס מפני שהיא אישה, אם אישה תחדור לענף היא תביא איתה את כל הפוליטיקלי קורקט הנלווה ותגרום, חלילה, לשינוי בו אף אחד לא חפץ מלבדה ומלבד חברותיה, שכן פוטבול הוא משחק גברי, וגם לשוויון זכויות צריך לשים גבולות.

        לאט אבל בטוח, חפרנו לעצמה חברה של תגובות-נגד, בה הדרך היחידה שאנשים רואים לנכון להילחם בתגובת-נגד היא עם תגובת-נגד משלהם. בעולם מושלם הסיפור של טוני האריס לא צריך היה להיות יוצא דופן, כי בעולם מושלם הוא פשוט לא היה יוצא דופן. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם, אלא בעולם עם פערים מגדריים כמעט בלתי ניתנים לערעור, ובעולם כזה, אך זה טבעי לחגוג את טוני האריס וחברותיה, שהולכות נגד הקונבנציה, שמפלסות את הדרך, כנגד מרבית הקולות והסיכויים וההיגיון הבריא, לעצמן ולבאות אחריהן. האם זה ייגמר ב-NFL? הסיכויים, כנראה, נמוכים. האם על טוני האריס כגבר - עם אותו מבנה גוף, אותה כמות כישרון ומחויבות, אותו רקורד, אותם נתונים סטטיסטיים - היו נכתבות כתבות בכלי תקשורת מרכזיים? כמובן שלא. אבל האם זה באמת משנה? האם זה הופך את כל מה שטוני האריס עשתה כה למיותר? האם תגובת-הנגד הזו מידתית? לא ולא ולא.

        האמת כנראה נמצאת באמצע, ולנו, כחברה, אין אמצע כרגע. בשביל אמצע יהיו צריכות להיות המון נשים שיגיעו אחרי טוני האריס, כדי שזה כבר לא יהיה ביג דיל. ואם אחת מהן - אולי אפילו האריס עצמה - תהיה טובה מספיק כדי לשחק ב-NFL , גם היא תזכה לאינסוף ביקורות, לגלוגים, כנראה שגם איומים ברצח. אבל זו שתבוא אחריה תזכה לפחות, וזו שתבוא אחריה תזכה לפחות עוד יותר. היופי בסיפורה של טוני האריס לא צריך להיות נקודת הסיום. אם תגיע או לא תגיע ל-NFL זו לא השאלה ולא התשובה, העניין הוא הדרך, עצם המחשבה על כך שהיא יכולה, שהיא לא פחות טובה מאף ילד, אף נער, אף גבר. אין מסר טוב יותר להעביר לנשים צעירות ברחבי העולם, וזה כלל לא משנה האם בסופו של דבר טוני האריס תהיה, בסך הכל, האישה הראשונה בהיסטוריה שקיבלה מלגת פוטבול מלאה. ואולי בכלל אין טעם לסתום עליה את הגולל בשלב כל כך מוקדם, כל עוד היא ממשיכה בדרכה. אחד המשפטים שהיא הכי אוהבת לצטט נלקח משירו של זמר הקאנטרי הקנדי פול ברנדט, והוא, כנראה, אומר עליה הכל.

        "אל תגידו לי שהשמיים הם הגבול; יש טביעות רגליים על הירח".

        nimrodofran@walla.co.il