מעאבד את זה: סיכום השבת בליגת העל

יש דינמיקות שנראה שלעולם לא ישתנו. נניח, ירידת ליגה "רגילה" של הפועל תל אביב. פעמיים בהיסטוריה נשרו האדומים מהליגה הבכירה, בשתי הפעמים הללו זה קרה לאחר הפחתת נקודות (4 ב-1988/9 ו-9 ב-20016/17). הנחת היסוד היא שמועדון כמו הפועל תל אביב פשוט לא עשוי מהחומר שממנו יורדים ליגה, שתמיד יהיו שתי קבוצות יותר גרועות. כך היה ב-2004/5 וכך גם ב-2007/8. בסוף העסק מסתדר, איכשהו.

למעשה, עד לפני כשבועיים נדמה היה שהפועל תל אביב בכלל לא תגיע למאבקי הירידה. הקבוצה הבקיעה שלושה שערים מול בני יהודה, גילתה רגעים מצוינים גם בהפסד בחיפה וניצחה שוב בבית את הפועל באר שבע. בשבוע שעבר בא משחק הנפל המאופס מול הפועל רעננה ואחריו גם הצהרת הנפל של קובי רפואה עם ה"מה רציתם, שנשחק פתוח?" ששמו הכול בפרופורציות. רפואה טרח להבהיר, למי שטרם הבין, שהפועל תל אביב היא קבוצת תחתית שמשחקת וחושבת כמו קבוצת תחתית.

דבר אחד מאפיין כל מועמדת לירידה: היא מוצאת את הדרך להפסיד גם במשחק טוב יחסית שלה. אתמול, מול מכבי נתניה, היו להפועל תל אביב רגעים של כדורגל סביר, ובכל זאת היא ירדה מנוצחת. אחרי החיזוק של ינואר וההתעוררות הרגעית בגזרת צבירת הנקודות, היא מרוחקת 4 נקודות מהקו האדום, כשניצחון של אשדוד בקרית שמונה (לא מופרך) יצמק את ההפרש לנקודה. בסיטואציות כאלה צריך להתחיל לעבוד, הדינמיקה וההיסטוריה לא כובשות שערים ולא מביאות ניצחונות.

ואולי כל זה לטובה. 7,500 צופים הגיעו אתמול למושבה. הקהל האדום תמיד היה הנקודה החזקה של המועדון, העניין שיש לו במאבקי תחתית לא נופל מהעניין שיש לו במאבקי אליפות. אולי זו הדרך של הפועל תל אביב להשאיר את עצמה רלוונטית. קצת עצוב, אבל עושה רושם שזה מה שנותר ממנה בעידן הנוכחי.

לאורך שנת 2016 היו כמה נקודות שבהן אחמד עאבד היה האס התורן בשרוול של איזי שרצקי. הבוס של עירוני קרית שמונה כיוון בשלושה חלונות שונים גבוה, למכבי תל אביב. עאבד נחשב לסחורה חמה מהסוג שהצהובים, ששיוועו אז לחלוץ, היו צריכים.

חלפו שנתיים. אותו אחמד עאבד משחק בהפועל תל אביב, עומד מול 7.32 מטרים של רשת ומתבלבל. פעם הוא בועט באוויר, פעם על השוער, פעם נותן למגן להוציא לו את הכדור רגע לפני הבעיטה. אתמול, במחצית השנייה, כשכבר שחרר כדור למסגרת, הוא פגש את הקורה.

חלוץ צריך ביטחון ומזל ולעאבד אין את שניהם, אלא שכדי שהביטחון והמזל יגיעו צריך גם יכולת, ויש להודות שזו הבעיה המרכזית שלו כרגע - הוא פשוט לא פוגע. החוזה של עאבד עומד על 180 אלף דולר לעונה לשלוש שנים, ונכון לעכשיו נראה שהקבוצה הייתה שמחה להיפטר מהמחויבות, אבל בניגוד ל-2016, הפעם הביקוש לא כזה גדול ואין ממש מי שייקח את החוזה הזה. המעט שעאבד עוד יכול לעשות בעונה הנוראית הזאת הוא לקחת את עצמו בידיים ולהתחיל להבקיע, ויפה דקה אחת קודם. פוט דה בול אינטו דה נט, אחמד.

הרגע שהכי ייזכר לפאטוס בצ'יראי, יותר מכל שער שהבקיע השנה, הוא הסבסוב של ארבעה שחקני הפועל באר שבע על בלטה במשחק בטרנר. זה היה גימיק נחמד, אבחה של כישרון נדיר, אבל באותה מידה יש לזכור שהמהלך לא הוביל לשער. לפני כן, במחצית הראשונה, בצ'יראי דווקא כן כבש, כשהוא פותח ברצף של ארבעה משחקים עם כדור אחד לפחות ברשת היריבות.

נכון להסתכל על בצ'יראי כעל שחקן מצוין שהגיע לקבוצה הנכונה עבורו, אבל עוד יותר נכון לראות בו משל לכל מכבי נתניה בתקופת אייל סגל-סלובודן דראפיץ'-שי ברדה. הצוות הזה העלה את נתניה ליגה לפני שנתיים, התברג בפלייאוף העליון אשתקד ובשבוע האחרון, בשני משחקי חוץ לא פשוטים במושבה, הבטיח שוב מקום בשישייה הראשונה. כל זאת בזכות עבודה קשה, בחירה נכונה של זרים וישראלים ומלאכת הדבקה יפה של הקבוצה.

זו לא רק בחירת הזרים של דראפיץ' וברדה, זו גם היכולת לשמר את השלד של הקבוצה, דבר שכלל אינו מובן מאליו במועדון עם יכולות כלכליות נמוכות יחסית. ייתכן שעבור סגל היה נכון יותר למכור את עלי מוחמד אחרי העונה שעברה, אבל הוא עדיין שם יחד עם טים הויבך וניקו אולסק. עכשיו השאלה היא מה יהיה עם בצ'יראי. ככל שהמונטנגרי המצוין ימשיך להרשים, כך יהיו יותר עיניים שיישלחו לכיוונו. לא נופתע אם סגל ייאלץ להדוף בקיץ הקרוב חיזורים מצד קבוצות עם כיס עמוק יותר, והבוקר יניב טוכמן כבר מדווח על התעניינות של מכבי תל אביב. במקרה שלא יצליח, הוא יצטרך שוב את הטאץ' של דראפיץ', אולי המאמן עם טביעת העין הטובה ביותר היום בליגת העל לשחקנים זרים.

ההפסד בבאר שבע קבר, לכאורה, את סיכויי בית"ר ירושלים לעלות לפלייאוף העליון, אבל בליגת העל של השנה כל ניצחון מספיק כדי לפתוח את התמונה מחדש. ה-0:2 על הפועל רעננה קירב את בית"ר למרחק 3 נקודות מהמקום השישי, בו נמצאת הפועל חדרה הדועכת ובעלת הפרש השערים השלילי. לקבוצה של ניר קלינגר נותרו מפגשים בנתניה ומול הפועל תל אביב, כש-6 נקודות יעשו את העבודה כמעט בוודאות וגם 4 עשויות בקונסטלציה מסוימת להספיק.

כרגע, לפחות, בית"ר עדיין משקיפה מלמטה על השישייה הראשונה, ואם המצב יישמר, ניר קלינגר יביט לאחור ואולי ימצא בדיעבד את השחקן שהיה חסר לו. לשחקן הזה קוראים יעקב בריהון, שלא פתח באף משחק העונה, לא אצל קלינגר ולא אצל גיא לוזון לפניו.

בריהון סבל מהתחרות בצד ימין. עידן ורד משחק שם, ומינואר גם מאור בוזגלו. לשניהם מעמד בכיר יותר, בכל זאת הם עשו דבר או שניים בכדורגל הישראלי, שלא לדבר על הכוח שלהם בבית"ר. ועדיין, כמאמן קלינגר כבר קיבל בעבר החלטות קשות יותר (ד"ש מאבי נמני) מהימור על בריהון. אתמול בטדי הוא זרק אותו למערכה כמחליף רק בדקה ה-59 וקיבל בישול נהדר שהסתיים במספרת של גדי קינדה ובעיקר הרגיע את היציעים הזועפים.

המשחק בנתניה יהיה עבור בית"ר קרב על עונה שלמה. על הנייר המארחים עדיפים, וקלינגר יצטרך לשלוף שפן או שניים מהשרוול. כעת, השאלה שעולה היא האם יעז להמר על בריהון ולתת לו לעלות ב-11 בפעם הראשונה העונה. זה השלב שבו אין לו מה להפסיד.

Toffs.com היא חנות מקוונת לרכישת חולצות רטרו של קבוצות, בעיקר מהאי הבריטי אבל גם משאר מדינות אירופה ומדרום אמריקה. באתר יש מאגר של מאות חולצות של קבוצות מתקופות שונות (כולל רפליקה של חולצת נבחרת ישראל משנות ה-60). המחיר לא זול, אבל עבור אוהדי כדורגל זהו מקור בלתי נדלה של הנצחה והזרקה מאסיבית של נוסטלגיה.

כהומאז' לאבי כהן המנוח, מכבי תל אביב עלתה עם חולצת הדבורה המיתולוגית של "אופנת ברוך" מאמצע שנות ה-80, וכל זאת במשחק שהתקיים בארבע אחר הצהריים. זו הייתה הברקה שיצרה את ההייפ המושלם וזרקה קהל שלם של אבות לימים שבהם רובם היו בגיל של ילדיהם (שהגיעו אתמול למגרש, כי כדורגל צריך לשחק בארבע ולא בתשע בערב).

הקרב על שינוי שעת המשחקים הראשית אולי אבוד בגלל זכויות השידור, אבל את הכפפה שזרקה מכבי תל אביב בגזרת הלבוש צריכות קבוצות אחרות להרים. ממדי ה"ויזה" של הפועל תל אביב, דרך ה"Sharp" של בית"ר ירושלים ועד ל"גלי" של מכבי נתניה (בעיניי, התלבושת המנצחת בכדורגל הישראלי לדורותיו), הגיע הזמן שגם בכדורגל שלנו תתפתח תרבות רטרו. כפי שהוכח השבוע, מחוות כאלה עושות רק טוב למוצר.

- טכניקה מופלאה, הטעיה נהדרת, דרדל'ה מושלם. הגול של דור מיכה לא היה גול של דור מיכה. הוא היה גול של אבי נמני, בימי השיא.

- איך בונים נראטיב? אומרים ש"העבירה לא הצדיקה כרטיס צהוב, בטח לא צהוב שני". זה היה הקונצנזוס התקשורתי מקיר לקיר אחרי ההרחקה של במבוק ממכבי פתח תקווה. במציאות, במבוק לא ממש חיפש את הכדור, ובמשך שניות ארוכות ניסה להוציא את צ'יקו אופואדו משיווי משקל עד שזה אכן הוכשל. זו עבירה מאחור והיא מצדיקה כרטיס צהוב, גם אם המוכשל לא התגלגל 60 פעם על הדשא.

- בני סכנין בשני משחקי בית ללא קהל: תיקו מאופס מול מכבי תל אביב וניצחון על הסגנית שלה עד אתמול בני יהודה. יכול להיות שההיעדרות של אחד הקהלים המלחיצים בליגה עושה טוב לקבוצה של דרסיליה?