בווידאו: מנור סולומון מתחיל את דרכו בשחטאר דונייצק
"בלעדיו, בחיים לא הייתי מגיע לפה".
כך אמר אתמול (ראשון) אמיר עגייב, זמן קצר לפני שנסע לאסוף משדה התעופה בבאקו את אלי בבייב, שקיבל סופ"ש בארץ עקב צבירת כרטיסים צהובים. יום לפני כן, בצהריים, הפסידו עגייב וקבוצתו החדשה סומגאיט 2:1 מול קשלה, מפנדל בתוספת הזמן - אותו כבש אקס מכבי תל אביב ניקולה מיטרוביץ'. זה היה המשחק השלישי שלו באזרבייג'אן, תחנה שנייה בניכר, אחרי ניקוסיה ב-2016, אבל אין ספק שמזרח אירופה זה סיפור אחר. בבייב שם מיוני, אחרי שש עונות במדי הפועל רעננה. והנה הם חולקים קבוצה, עגייב ובבייב, הסדאייב וקאדייב האזרים, רק ששם מקבלים אותם, כמובן. "עגייב פה זה רגיל", הוא אומר, ומספר שלפי אבא יש קשר, "בקטנה, משהו של הסבא והסבתא".
"המלצתי עליו, ברור", אומר בבייב. "והמלצתי גם לו - אל תיבהל". גם הוא קשור למערכת. "כמה דורות אחורה, להורים של סבא וסבתא יש קשר אזרי", הוא אומר. "אבל ברגע שיש לך את שם המשפחה הזה הכול קל יותר. אם אני לא בבייב והוא לא עגייב אנחנו בחיים לא בקבוצה הזו. לגיונרים לא משחקים כאן. זה המועדון היחיד שמזוהה עם מקומיים. סוג של בילבאו".
אז עגייב ובבייב, שמתגוררים בבאקו, חצי שעה ממתחם האימונים של הקבוצה, הם הזווית החדשה של מדריך הטרמפיסט לחבר המדינות. לצד הלגיונרים הישראלים באנגליה, גרמניה, ספרד, אפילו סין - יש משהו מרתק במסע החווייתי שעוברים כדורגלני ארצנו ברחבי ברית המועצות לשעבר. אז הנה, תורם לספר.
חברי הסובייט:
אמיר עגייב, סומגאיט, אזרבייג'אן (2019-)
אלי בבייב, סומגאיט, אזרבייג'אן (2018-)
גידי קאניוק, פחטקור טשנקט, אוזבקיסטן (2017-18, עדיין שייך למועדון)
עידן ויצמן, סימורק, אזרבייג'אן (2015-16)
קובי מויאל, שריף טירספול, מולדובה (2013-14)
יוסי שקל, קאיראט, קזחסטן (2011-12)
חבר כבוד - מנור סולומון, שחטאר דונייצק, אוקראינה (2019-)
עוד בנושא
צפו במונס דאבור כובש את שערו ה-17 העונה בניצחון רד בול זלצבורג
אלמוג כהן בראיון כואב על מותה הפתאומי של אימו והמחווה בגרמניה
סיפורה המוזר של הקבוצה האיטלקית שהפסידה 20:0 בליגה השלישית
"אני נכנס בפעם הראשונה, וכל הבית היה טפטים של נמר", נזכר קובי מויאל, כיום קשר קטמון, ונקרע מצחוק. "אפילו בבגדים אתה יכול לראות את זה", מוסיף קאניוק. "הכול יותר ישן". "שיחקתי בקבוצה מאוד עשירה, אבל השאר היה פחות", אומר מויאל. "הקומפלקס שנת 2050, העיר עצמה שנת 1020. אוטובוסים על חבלים, כל אחד נהג מונית".
עניין המוניות הוא מוטיב חוזר בקרב הסובייטים. "אתה פשוט מרים יד כמו לטרמפ, מישהו עוצר, ואתה סוגר איתו מחיר, וזהו", מספר השוער יוסי שקל, כיום גם כבאי אש. אובר שלפני האובר. "כל אחד יכול לעשות את זה, סתם אנשים ברחוב - שנייה אחת אתה יכול לנסוע על BMW 740 עם נהג של אוליגרך שברח לעשות כמה ג'ובות מהצד, ורגע אחר אתה על לאדה של משפחת פלינסטונס, דוחף עם הרגליים מלמטה". גם קאניוק התנסה בעניין, וכך כל אחד שהעדיף לוותר על חוויות הנהיגה במדינות הללו. "בבאקו יש יותר מוניות מבני אדם", אומר בבייב.
"ישראל זו גן עדן מבחינת תחבורה לעומת שם", מעיד ויצמן. "מכירים את הסרטונים מהודו, של 300 מכוניות ביחד, אחד דרך השני, הרבה צפירות, אפס תאונות? אז זה זה". אפס תאונות אבל הרבה הפרעות. ויצמן התגורר בעיירה זניחה שש שעות מבאקו, ומישראל היה מגיע דרך גיאורגיה השכנה, ומשם מונית של שעה וחצי. "פעם אחת בדרך מטביליסי לאימון איחרתי בגלל שכבשים וחמורים ושאר חיות מוזרות היו צריכות לעבור את הכביש". הוא צילם והראה למנהל הקבוצה, תירוץ. הוא צחק, קנס בסמליות וענה: זה רגיל פה.
לא רק חיות מפריעות לתחבורה, כפי שמעיד בבייב. "בדרך למשחק חוץ בקבאלה הנסיעה התעכבה בשעה בגלל כמה עזים, אבל לא רק - אתה נוסע פה על כביש כמו איילון, על 120, פתאום אנשים עוברים. דברים הזויים, באמת".
מויאל לא הסתבך - היה לו נהג צמוד. 200 דולר בחודש, לקח אותו לאן שרצה. "אחרי כמה שבועות בפולקסווגן הישנה שלו, כשכל השירים ברוסית ישנה, שאלתי 'אין לך משהו אחר?!'. הוא אומר 'דא' ומבקש אבדוק בתא כפפות. אני פותח, מדפדף, הכול זמרים ברוסית, פתאום מתחת להכל אני מוצא שם את 'אלוהיי' של אייל גולן. אין שום קשר ישראלי או יהודי לעיר הזו, זה המקום היחיד שהייתי בעולם בו אין אפילו יהודי אחד, ולנהג יש דווקא את הדיסק הזה?! ועוד מלפני 20 שנה כמעט? בפגרת החורף קניתי לו בארץ את הדיסק החדש שלו, הוא השתגע".
וכן, אולי יש פיקוח בכבישים (עגייב: "מיליון מצלמות, מיליון שוטרים יש פה"), אבל יש לא מעט דרכים לצאת מצרה. כך לפי אחד השחקנים ששיחק באחת ממדינות הסובייט: "היתה פעם אחת שנסעתי ישר בנתיב לפנייה שמאלה. אחרי 100 מטר עוצר אותי שוטר, מבקש לעצור בצד. הוא מתחיל לדבר איתי, ואני כבר מבין מה הוא אומר, אבל לא רציתי דוח ועניינים, שיחקתי-אותה לא יודע כלום. הוא מנסה רוסית, אנגלית, את כל השפות אני מבין ואני לא עונה. הוא זורק 'דוקומונט' ואני אומר 'וואלה, לא מבין אותך, אחי, אני מדבר רק עברית. דו יו ספיק היברו?'. אחרי כמה דקות הוא מסמן 'חכה' והולך לניידת. פתאום מסמן לי להמשיך. רק שם זה עובד, דברים כאלה. פה בישראל גם אם הייתי מדבר אינדיאנית השוטר היה עושה גוגל טרנסלייט בטלפון כדי לתת לי דוח".
"יום אחד עצר אותנו שוטר בזמן שנסעתי בטרמפ-מונית הזה", מספר השוער-כבאי שקל. "פתאום אני רואה את הנהג מוציא שטר, נותן לשוטר, וממשיכים לנסוע. אלו דברים רגילים שם".
אז עגייב הודה שבלי בבייב לא היה מגיע, בעיקר בגלל השפה. בבייב כבר שולט, אבל זה לא היה קל. "ידעתי רוסית בסיסית, אבל זה לא תמיד עזר. בהתחלה נגחתי בקירות. היום זה שוטף חלק וכולם אוהבים אותי כאילו אני אזרי". לעגייב יש את בבייב כמתורגמן, אבל מויאל גם למד ("לא שוטף", כמובן). שקל הסתדר עם הרוסית אחרי שבילה כמה שבועות עם פנטומימה. בחוזה של מנור סולומון יש סעיף שמחייב ללמוד את השפה ("המאמן פורטוגלי, אז לא יקפידו - אבל אני רוצה ללמוד", הוא אמר) והוא כבר הפתיע את החבר'ה עם כמה מילים ברוסית. ויצמן למד דרך סקייפ. קאניוק היה מדבר עם הידיים "אבל התחלתי ללמוד כמה מילים. אכלתי שם רק דגים בנייר כסף, אז הייתי חייב ללמוד איך אומרים 'נייר כסף'". איך? "פלגה", הוא ממלמל.
האוכל באמת סיפור. "הם אוכלים הכול, אבל לא ברמה של הסינים", מעדן שקל. "בחוץ הייתי אוכל פיצה". "בברים השולחנות מפוצצים בהכל, אלכוהול, בשר ופירות ביחד, הכול על השולחן - ברמה שלא ראיתי בשום מקום אחר", אומר קאניוק. מויאל נהנה מאוכל כשר במתחם האימונים, אבל מספר: "יום אחר נסענו למשחק אימון באודסה. בדרך חזרה כל האוטובוס הסריח מהספסל האחורי. חשבתי אולי מישהו לא הצליח לשלוט בעצמו, ופתאום אני רואה את כולם עם בירות מקומיות ודג חי. איזה ריח…".
ההזיות לא מסתיימות בקולינריה. "אני רגיל להסתפר כל שבוע", מספר מויאל. "הגעתי שם למספרה, הכול נראה דור ישן, פתאום הספרית מתחילה לעבוד עם מספריים צהובים של גן, שגוזרים איתם דפים. זו הפעם האחרונה שהלכתי למספרה שם. חצי שנה סיפרתי את עצמי עם מכונה. זה בסדר, במחנות אימונים בבית"ר הייתי מספר את ברק יצחקי ושמעון גרשון, מגלח להם את הצדדים. יש ניסיון", הוא צוחק. "זה כמו להסתפר באייטיז", ויצמן מוסיף. "הבן-אדם לא יודע מה זה מכונת גילוח, הכול מספריים. בארץ אתה מסתפר 10-12 דקות? אז שם 40, וכל העיירה עם אותה תספורת. מהר מאוד עברתי למכונה, וכל הזרים שלנו היו על סף קרחת".
החברים לקבוצה נחמדים, כולם מספרים, אבל יש כמה פערים לגשר. "הם מאוד קשוחים", אומר מויאל. "לא מראים חום ואהבה. אני בכל מקום ששיחקתי, כולל כזר, אירחתי כל הזמן את הזרים, אישתי היתה עושה קובה. ברוסיה הייתי שנה ואף אחד לא הזמין אותי למרק בורשט. אין להם את זה". שקל מספר איך נהרות ומפלים שיורדים מההרים המושלגים היו משמשים את הסגל כאמבטיית קרח, והמקומיים היו קופצים ראש והזרים טובלים אצבע-אצבע, לאט-לאט. על תנאי הכדורגל לאף אחד מהדוברים אין הרבה תלונות. "מתחם מתוקתק", מעיד שקל, "בית מלון, בגדים מוכנים בחדרים, חדר כושר, בריכה, קטרגל, טיסות למשחקים". "שיחקתי במועדון פאר", אומר מויאל, "והמתחם כאילו מהעתיד". אבל כן, יש גם משחקי חוץ.
"נגד קישינב שיחקנו וכשהיה חילוף של מספר דו-ספרתי היו מרימים שני לוחות כדי לחבר", הוא נזכר. "כשנסענו לבוכארה והגענו למלון פתחתי את הברז ויצאו מים חומים. באינסטינקט התקשרתי לאבא שלי", אומר קאניוק. לעזרתו סייעה העובדה שהמאמן היה שוטה ארבלדזה המוכר. הוא לא שוכח איך כשהגיע, לאות כבוד, הלבישו אותו בגלימה בבית הכנסת. "מנהג אוזבקי", הוא מספר. גם שקל נהנה מחב"ד - "הדבר הכי יפה שראיתי אי פעם".
לא כולם רשמו הצלחות בקבוצות שלהם, רובם לא מיד לקחו את המשפחה (בבייב: "במובן מסוים מפחיד להביא לכאן אישה ושלושה ילדים"), רובם חזרו חיש מהר ארצה. אבל כולם לא מתחרטים. להפך. ממליצים בגאון.
בבייב: "כמו שאמרתי לעגייב - זו לא מדינה עם שם סקסי כמו ספרד או אנגליה או צרפת, ובהתחלה, לא אשקר, שמעתי אזרבייג'אן ומיד חשבתי עזה. אבל כשהגעתי להתרשמות זה שינה את כל התמונה. ממליץ לכל ספורטאי - לא לפסול, סע להתרשמות". גם עגייב הטרי מצטרף: "כל דבר - לקחת כחוויה".
זו המילה שחזרה.
"אני אוהב תרבויות שונות", אומר מויאל, "והבנתי שבברצלונה בחיים לא אשחק, אז לפחות אנצל את הזמן לחוויות, לספוג תרבויות וללמוד שפות. בהתחלה מאוד נלחצתי, אבל היה אחלה".
"אני ממליץ לכל אחד לבוא", מוסיף ויצמן. "גדלנו על רביבו בספרד וברקו באנגליה, אבל עם כל הכבוד, זה היה רחוק מאוד משם. באיזשהו מקום אתה מבין את זה ומשנה חשיבה. באזרבייג'אן, כשאתה מקבל מחמאות משחקנים פולנים למשל, הבנתי כמה פספסתי שבגיל 23 למשל לא ניסיתי לצאת בכל מחיר לסלובניה, ליגה שנייה בשוויץ, לראות עולם ולהתקדם משם. אם לא הנפילה הכלכלית בסימורק, עד עכשיו הייתי נשאר שם"
"המשכורת בסדר, אבל הקטע ההוא שאין לנו הרבה שנים בכדורגל, והחיים ארוכים ויש מלא חוויות לצבור", נועל שקל. "הכסף ייגמר, ההערכה, ההערצה, הכבוד, הכול ייגמר. מה שיישאר זה רק החוויות, ובזכות הכדורגל יש לנו הרבה כאלו".
orenjos@walla.co.il
