1. ארון הגביעים של הפועל ירושלים היה צריך להיות צפוף הרבה יותר. כל תואר מרגש את אוהדי הקבוצה, ובצדק, אבל אם להיות הוגנים המועדון הזה התמחה במשך שנים בירייה ברגל, בדרך כלל באמצעות תת מקלע בעל קצב אש מפואר. מבחינה כלכלית, ירושלים היא הקבוצה מספר 2 בישראל באופן כמעט רצוף זה למעלה מ-20 שנה, אבל גם כשמכבי תל אביב מעדה - כלומר לא מעט פעמים בשנים האחרונות - המועדון מהבירה לא תמיד היה שם כדי לקטוף את השאריות. לפעמים הוחתמו השחקנים הלא נכונים; לעתים מונה המאמן הלא מתאים; ובדרך כלל שילוב של השניים יחד עם אווירה לא בריאה בחדר ההלבשה ובחדרי ההנהלה הוביל לכישלון.
אלא שהשנה, ירושלים השכילה להתאושש מעזיבתו של אורי אלון ובעיקר מהירידה בתקציב שבאה בעקבותיה ולבנות את אחת הקבוצות הכישרוניות בתולדות המועדון. בחירת הזרים הייתה טובה, הסגל מאוזן ותכונות השחקנים (בדרך כלל) משלימות זו את זו. המאמן נמצא בשלב בשל יחסית בקריירה, אחרי שהשתפשף וגם נכווה בקדנציות הקודמות שלו בירושלים ובמועדונים גדולים אחרים. אפילו האנשים שמובילים את המועדון סולידיים וענייניים יותר מאשר בעבר. כשהכל מתחבר, התוצאה מרהיבה.
אתמול, אגב, זה לא קרה. לכמה משחקניה המרכזיים של ירושלים היה יום קליעה רע (2 מ-10 לתמיר בלאט, 1 מ-6 ליוגב אוחיון, 2 מ-7 לדשון באטלר), היא איפשרה למכבי ראשון לחגוג בריבאונד ההתקפה (19 ריבאונדים בהתקפה), לקח לה זמן רב להתרגל להגנת החילופים אוטומטיים-מצ'אפ זון-בונקר של גיא גודס והיא פתחה מבולבלת ונבוכה. רק שירושלים כל כך חזקה, יש לה שחקנים כל כך איכותיים (בדגש על ג'יימס פלדין וג'ייקובן בראון) והיא כל כך עמוקה שהספיק לה רבע שלישי אחד ממוקד ורצחני כדי לגמור את המשחק.
עם זאת, מומלץ מאוד לקחת נשימה ולא להתבלבל. עודד קטש נשאל בסיום איך ממשיכים הלאה אחרי האופוריה. אז ככה: אין סיבה לאופוריה, כי ירושלים אמורה לנצח את ראשון בעשרה משחקים מתוך עשרה, בטח באולמה. המבחנים האמיתיים שלה, ושל מאמנה, יהיו בצ'מפיונס ליג ובגמר הפיינל פור. בניגוד לחלק משמעותי מההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלה, יש לה כלים להצליח בהם.
עוד בנושא
הפועל ירושלים זכתה בגביע המדינה אחרי 67:82 על ראשון לציון
קטש סגר מעגל, ומה החלק של אורי אלון? צפו בחגיגות של ירושלים
מכבי ראשון לציון "גאה" ועדיין מאמינה: צריך להעפיל לפיינל פור
2. עוד סיבה לקחת את ההישג בפרופורציה, בטח לקבוצה שיש לה מטרות באירופה: גם באחד משני משחקי השיא שלו, הכדורסל הישראלי הוא זן נדיר, ולא בקטע טוב. נתחיל בהגנה המעורפלת שעמה בחר גודס לעלות למשחק. שיהיה ברור: מדובר במאמן כדורסל טוב, עם הרבה ידע והבנה של המשחק. רק שגודס צמח בתרבות הכדורסל הישראלית, ובידיעה שאין לו די זמן להחדיר בראשון יסודות הגנתיים בריאים, ומתוך הבנה שקבוצתו נחותה מירושלים באופן משמעותי, הוא עלה עם הגנה נסוגה מאוד, שמתבססת בעיקר על הכרת התרגילים של ירושלים כתוצאה של סקאוטינג מעמיק. זה היה ניסיון לייצר פירוטכניקה וזיקוקים בשאיפה שהיריבה תטעה לחשוב שמדובר בהפצצה גרעינית.
אלמנט אחד, משמעותי למדי, היה חסר בהגנה של ראשון: יכולת בסיסית למנוע מהיריבה לקלוע סלים. ירושלים הייתה מבולבלת וחסרת אוריינטציה בפתיחה בעיקר כתוצאה מהרכב נטול קלעים וכתוצאה מכך נטול ריווח. אבל מהרגע שפלדין ובראון עלו על הפרקט, המשחק היה חד צדדי לחלוטין. אף קבוצה באירופה לא תשמור את ירושלים באופן נרפה כל כך.
מעבר לזה, קשה לחשוב על משחק גמר בליגה אירופית סבירה שבו לוקחות הקבוצות ביחד 36 ריבאונדים בהתקפה, כשנראה ששני המאמנים מקדישים ליסוד המאוד משמעותי של סגירה לריבאונד זמן אימון מינימלי. ויש עוד סיבה לכך שהכדורסל הישראלי נופל ברמתו מהליגות האירופאיות הבכירות, וקצת לא נעים לדבר עליה: הישראלים.
3. להתנגדות לחוק הרוסי יש יחסי ציבור לא טובים בעיקר עקב הקמפיין העקבי של מכבי תל אביב נגדו, שמתפרש - ובצדק - כבכייני. רק שהצהובים עדיין מנומסים מדי בהתייחסותם לתקנה שקובעת ששני ישראלים צריכים להיות על המגרש בכל זמן נתון: הם טוענים כי הם מתקשים לשחק עם שתי קבוצות שונות, בעוד הסיבה האמיתית קצת פחות סימפטית: הישראלים לא מספיק טובים.
גמר הגביע, כמו לא מעט מעמדים מכריעים בשנים האחרונות, הדגיש את הפער העצום בין האמריקאים לשחקנים המקומיים. הישראלי הטוב ביותר על המגרש היה ליאור אליהו, שיהיה השנה בן 34. הוא יכול להיות רגוע: אם ירצה, יוכל להתפרנס מכדורסל עוד שנים ארוכות. אין לו יורשים. היריבה, מכבי ראשון, בנתה עצמה בקיץ סביב שחקנים ישראלים צעירים, אבל הייתה שקועה במשבר עד שהחתימה את הזר אלכס המילטון, שסוחב אותה על כתפיו השחוחות. עוז בלייזר, שנחשב פעם לאחד מממשיכי דרכו של אליהו, לא קלע אתמול סל שדה אחד; איגור קולשוב, שהיה אמור להיות הדבר הגדול הבא, המשיך תקופה אישית מזעזעת במשחק של 3 מ-11 מהשדה; אדם אריאל לא עשה את הדבר שבו הוא אמור להצטיין - לקלוע זריקות פתוחות מחוץ לקשת; ואיתי שגב נלחם והתאמץ כהרגלו, אבל נדמה שהגיע לתקרה המקצועית שלו. כולם אנשים נהדרים ושחקנים לא רעים, אבל חייבים להודות שהם משחקים יותר ממה שמגיע להם. גם בצד השני, היה ברור שתמיר בלאט היה צריך להיות מחליפו של ג'ייקובן בראון, ולא להפך, ושיוגב אוחיון על הפרקט בזכות תקנה דרקונית, ולא מסיבות אחרות.
כן, גם ירושלים נפגעת מהחוק הרוסי. בהרכב המלא שלה וללא מגבלות תקנוניות היא הייתה גוברת על ראשון בהפרש גבוה יותר. בעונה הבאה התקנות ישתנו, אבל הפשרות על רמת הכדורסל תימשכנה, הפעם על חשבון המתאזרחים. זהות מקומית זה חשוב, אבל אני בספק אם אוהד אחד של ירושלים היה מפספס את המשחק אמש אם קבוצתו הייתה עולה עם חמישיה כל אמריקאית. ספק אם פלדין זוכה לפחות אהדה מאשר עמיתיו המקומיים. להפך.
צריך להגיד את האמת על החוק הרוסי: מדובר בסידור עבודה של איגוד מקצועי שנלחם עבור חבריו, שלא קידם במילימטר את הכדורסל הישראלי - וגם לא את הכדורסלן הישראלי.
