הישרדות: מאבקו המרגש של הקשר האנגלי ג'ו תומפסון במחלת הסרטן

    אביו היה מסומם, אמו סבלה ממחלת נפש והוא עצמו התגבר פעמיים על סרטן, הכל כדי להגשים את חלומו - להיות כדורגלן מקצועני. בשבוע שעבר ג'ו תומפסון כבר לא יכול היה להילחם יותר והודיע על פרישה בגיל 29, אך הוא מותיר אחריו מורשת מפוארת, אמיצה ומעוררת השראה

    • סרטן
    • כדורגל אנגלי
    ג'ו תומפסון ורוצ'דייל נפרדים זה מזו (יוטיוב)

    בווידאו: ג'ו תומפסון נפרד מקבוצתו, רוצ'דייל

    "אל תחיו כדי לשרוד, תחיו כדי לפרוח", חתם את מכתב הפרידה שלו מהכדורגל בשבוע שעבר, ומי כמוהו יודע על חיים, על הישרדות, על פריחה. ג'ו תומפסון לא סתם אהב כדורגל כמו שרוב השחקנים אוהבים כדורגל; כדורגל הושיע אותו, שימש לו כמשפחה כשלא היתה לו משפחה, כחיים כשלא היו לו חיים, כאור כשכל מה שהיתה לו זו מנהרה בלתי נגמרת. והנה, לפתע, התרופה לפתע החלה להרגיש כמו מחלה, כמו משא כבד מדי. פעמיים הצליח להתגבר על סרטן - לא סתם להתגבר, אלא לחזור לשחק כדורגל מקצועני באנגליה, אך כעת, בגיל 29, הוא הבין שהמשחק שהוא כל כך אוהב, המשחק שהציל אותו, כבר לא עושה עימו חסד. כן, הוא ככל הנראה יכול היה לשנס מותניים, לבקר פעם נוספת במחסני כוח הרצון העצומים שמאכלסים את חלל גופו ולהמשיך לשחק עוד שנה או שנתיים או שלוש, להמשיך לשחק ולהתקיים ולחיות ולשרוד.

    אבל ג'ו תומפסון לא חי כדי לשרוד; ג'ו תומפסון חי כדי לפרוח.

    עוד באותו נושא

    זה בשבילך, בן: כך התגבר בילי שארפ על הטרגדיה הגדולה מכולן

    לכתבה המלאה

    מה שלא הורג אולי באמת מחשל, אבל אף אחד לא מדבר על כך שמה שלא הורג עלול גם לרסק, לטלטל ולצלק עד שהוא מגיע לשלב החישול. רק בדיעבד יכול היה תומפסון להגיד ששאב חלקים גדולים מהכוח שלו מאמו, שסבלה ועדיין סובלת ממאניה-דפרסיה. רק בדיעבד יכול היה להגיד שהסתכל עליה והבין בדיוק כיצד לא להרים ידיים, כיצד להילחם על החיים שלך, כיצד לא לתת למשהו להגדיר אותך, אך כילד הפרספקטיבה היתה צרה הרבה יותר. כשמחלת הנפש של אמו התפרצה המצב בבית היה מעורער, והנוכחות הקצרה של אביו בחייו לא הועילה. ממנו למד בדיוק מה לא לעשות: להכות את אשתך החולה, להתמכר לסמים קשים, להיכנס לכלא ואז לצאת ממנו ואז להיכנס שוב.

    "מה שאמא שלי היתה צריכה זה מישהו שיוכל לעזור לה להישאר מאוזנת, אבל אבא שלי מעולם לא היה שם", כתב למגזין "פור פור טו". בשלב מסוים גם אמו לא היתה שם: היא נלקחה זמנית לבית חולים פסיכיאטרי וג'ו הצעיר נשלח ביחד עם אחיו מבאת' למנצ'סטר, כדי להתגורר עם דודתו. ללא אבא וללא אמא שנוכחת לצידו כל הזמן, המעבר לעיר חדשה ובית ספר חדש, עם חברים ואויבים חדשים, היה קשה עוד יותר מהרגיל. בפעם הראשונה, ג'ו רובינסון נתקל בגזענות. ילדים לבנים הבחינו בילד הכהה יותר שהצטרף אליהם וקראו לו פקיסטני, קראו לו קוף. הם הפסיקו לקרוא לו כך כשהחל לשחק כדורגל וגילה שהוא טוב מהם, כל כך טוב שהצטרף בגיל תשע לקבוצת הילדים של מנצ'סטר יונייטד.

    השנה היתה 1998, ובמחזור שלו היו גם טום קלברלי, דני דרינקווטר וג'יימס צ'סטר, שיהפכו לשחקני פרמיירליג לא רעים בכלל. באוטוביוגרפיה שפרסם בשנה שעברה, סיפר על טורניר נוער באירלנד אליו יצא, בין היתר, גם אלכס פרגוסון, כדי לעקוב אחרי הדור הבא. תומפסון, שלא ממש ידע בתקופה ההיא האם הוא חכם מאוד, טיפש מאוד או חוצפן מאוד, החליט להשתעשע עם המנג'ר האגדי, נגע בכתפו של סר אלכס ומיד רץ לצידו השני, כאילו לא עשה דבר. "אני אזכור את זה", פרגוסון השיב. מספר שבועות לאחר מכן ראה אותו במתחם האימונים של המועדון. "אתה זה שנגע לי בכתף?" שאל. תומפסון הנהן. "אני מקווה שיש לך ביטחון במגרש כמו עם החברים שלך", אמר המנג'ר.

    האמת היא שלתומפסון אף פעם לא היתה הזדמנות להוכיח לאלכס פרגוסון שהוא מסוגל לגבות את החוצפה שלו עם כדורגל יוצא דופן. בגיל 16 החליטה מנצ'סטר יונייטד שעתידו לא מזהיר מספיק, ושחררה אותו. ג'ו היה בהלם: השתן עלה לראשו הצעיר וכעת היה צריך להתרגל למעמדו החדש, לאחת ההבנות הטראומתיות ביותר בחייו של אדם צעיר: זה לא משנה אם אתה רוצה וחולם - אתה לא מספיק טוב. "הרגשתי כאילו מושכים את השטיח שמתחת לחיי", כתב ל"פור פור טו". "תמיד הייתי ווינר - הכי טוב בכדורגל, אתלטיקה וכדורסל - וכעת הייתי לוזר".

    שנים רבות לאחר שיחת הנזיפה ההיא עם פרגוסון, פגש פעם נוספת את סר אלכס, הפעם בנסיבות אחרות, במסעדה במנצ'סטר. הסקוטי שאימן אינספור שחקנים וחזה באלפי צעירים שעבר במחלקות הנוער השונות לא ממש זכר את תומפסון - אחרי האירוע הרפואי הקשה שעבר ראשו כבר לא מה שהיה פעם - אך כן זיהה את פרצופו, לא בזכות הכדורגל כי אם בשל הסרטן, וחש איתו הזדהות שרק שני אנשים שהביטו למוות בעיניים ואז הסתובבו והמשיכו הלאה מסוגלים לחוש. "כשדיברתי איתו הרגשתי שהוא מכיר אותי", סיפר ל"מנצ'סטר איבנינג ניוז". "הוא ניגש אלי ואמר: 'יש לך סיפור מדהים שאתה צריך לחלוק, לא רק עם השחקנים הצעירים והוותיקים, אלא עם אנשים נוספים'".

    הסיפור הזה, כאמור, לא מתחיל עם הצלחה מקצועית מסחררת: לאחר ששוחרר ממחלקת הנוער של השדים האדומים ניסה להתקבל לבלקבורן וכשל וגם השיחה עם ליברפול לא הולידה דבר. בלית ברירה הצטרף למחלקת הנוער של רוצ'דייל, הקבוצה המקומית, בלי באמת להבין שהכדורגל, הכדורגל עצמו, הוא שולי - מה שחשוב זה האחווה שחש, המסגרת, היציבות, המשמעת ועבודה יום יומית עם דמויות אב חיוביות, לשם שינוי. בגיל 17 כבש כבר בהופעת הבכורה בקבוצה הבוגרת. "השחקנים הוותיקים החלו לקבל אותי", כתב ל"פור פור טו", "וסוף סוף קיבלתי את ההקרה לה השתוקקתי. תהיתי פעמים רבות האם זה בגלל שלא הרגשתי שאבא שלי מקבל אותי".

    אט אט החל לתפוס את מקומו בקישור של הקבוצה הבוגרת. ב-2006/07 נבחר לנער העונה בליג 2 - הליגה הרביעית בחשיבותה באנגליה - והמשך הדרך היה די סטנדרטי. תומפסון נראה כקשר מוכשר שככל הנראה לעולם לא יגיע לפרמיירליג, וזה בסדר: הוא חי את החלום שלו, קיבל כסף על מה שהוא אוהב לעשות, פגש את מי שתהיה אשתו, הפך לאב והשתדרג מרוצ'דייל שטיפחה אותו לטובת טרנמר מליג 1. הכל היה בסדר, הכל הלך לפי התכנית, עד שהתכנית נופצה ברגע לאלף חתיכות שכבר אי אפשר יהיה להרכיב.

    לקראת סוף 2013 החל לחוש עייפות במהלך משחקים. הוא לא נהג לבקש חילופים מוקדם יותר בקריירה, והפעם פשוט לא היה מסוגל להישאר על כר הדשא. גושים הופיעו על צווארו ואחרי התייעצות עם פיזיותרפיסט המועדון, הוחלט לקבוע לו תור אצל רופא. בדיקות נעשו, אך תומפסון לא חשש. למעשה, החליט לנצל את הביקור החוזר לניתוח הבדיקות כדי לקחת את אשתו ובתו לולה ליום כיף בעיירת חוף. היה זה יום הכיף הגרוע בהיסטוריית העולם. לאחר שאכלה במסעדה טובה, נכנסה המשפחה הצעירה למשרדו של הרופא ושם קרסה תחת שתי מילים איומות: לימפומת הודג'קין. הנסיעה הביתה היתה שקטה. תומפסון ואשתו שתקו בפקקים, כי כבר לא היה מה להגיד. "בכיתי במשרדו של הרופא", אמר ל"סקיי ספורטס". "גם אשתי. בדרך הביתה הבת שלנו ישבה במושב האחורי ובעטה, לא היה לה שמץ של מושג מה קורה".

    אבל זה לא היה רק הסרטן, אלה לא היו רק הפחדים על מה יקרה לו, האם בכלל יצליח להשתחל ל-90 האחוזים שמחלימים, איך יצליח להתקיים ולקיים את משפחתו, מה יעשה בעתיד כשכל מה שהוא מכיר זה כדורגל. אל כל אלה נלווה סימן שאלה גדול לא פחות, מפחיד הרבה יותר: המאניה-דפרסיה של אמו לא הגיבה היטב לשינויים משמעותיים ולדרמות, והנה הדרמה הגדולה מכולן. "זה עלול לשנות את התנהגותה והיא עלולה להסתחרר ולאבד שליטה", אמר ל"סקיי ספורטס".

    הטיפול החל בחלוף מספר שבועות. המשחק הראשון של טרנמר לאחר הבשורה המטלטלת הופסק לדקת מחיאות כפיים בדקה השביעית (תומפסון לבש את החולצה מספר 7), ולכולם היה ברור ספק שתומפסון ישרוד. "יש לו חתיכת פייט, אבל הוא פייטר", אמר מאמנו רוני מור, וצדק: כחצי שנה לאחר מכן, התבשר תומפסון שהטיפולים הצליחו והוא בריא. השמחה הגדולה היתה מהולה בכעס רב, כשקיבל במהלך הקיץ מכתב מטרנמר המבשר שלא יוצע לו חוזה חדש. לטענתו, אפילו לא קיבל שיחת טלפון מהצוות המקצועי, אפילו לא הוצע לו לבוא ולהתאמן עם קבוצתו לשעבר, לשמור על כושר, להשתקם. "חשבתי שמבחינה מוסרית צריך לעשות משהו", אמר ל"דיילי מייל", "אפילו חוזה קצר, לשלושה חודשים או משהו כזה, אבל כנראה שזה הכדורגל".

    מי שכן הציעה לו להתאמן איתה היתה בורי. הוא הצטרף למחנה אימונים בטנריפה וגילה שהחיים שאחרי הסרטן לא זהים לאלה שהיו קודם לכן - האימונים היו קשים, גופו עדיין לא חזר לעצמו - אבל מה זה אימון כדורגל בהשוואה לטיפול כימותרפיה? תומפסון עשה מספיק כדי לקבל חוזה בקבוצת הליג 2 וקיבל מחמאות ממאמנו החדש, דייויד פליטקרופט: "הוא עדיין לא חזר לעצמו, אבל זה יקרה. הוא מעורר השראה ואנחנו ברי מזל שהוא כאן".

    הוא אמנם לא היה שם זמן רב - רשם הופעת בכורה בגביע הליגה ואז הושאל לקבוצות אחרות, אבל זה לא באמת שינה, וכך גם העובדה ששוחרר בסיום העונה, או שמצא בית חדש בקרלייל ושיחק 15 משחקי ליגה ב-2015/16; מה ששינה היה שג'ו תומפסון התגבר על הסרטן ושב לשחק כדורגל, להיטמע במגרש, אחד מיני רבים. ואז, בערב חג המולד של 2016, נכנס לבדיקה שגרתית אצל רופאו. הוא שוב לא היה מודאג - לא ממש היה ממה להיות מודאג הפעם, הוא הרגיש בסדר, בריא ומאושר.

    מבט אחד בפניו של הרופא גרם לו להתהפך. הוא כבר לא היה בסדר, לא היה בריא ולא היה מאושר.

    זעם על השחרור חסר הרגישות. ג'ו תומפסון במדי טרנמר (צילום: GettyImages)

    כן, הסרטן שב כפי שהלך, ובניגוד לפעם הראשונה, הפעם את ההלם החליף כעס: איך זה שוב קורה לו? הרי שינה לגמרי את הרגלי האכילה שלו - הפך טבעוני, הפך מודע לגוף שלו, והנה זה שוב קורה. "היו ימים בהם בכיתי את עצמי לתוך השינה", סיפר ל"טלגרף". "מה שבאמת כאב הוא שחשבתי שהצלחתי לסדר את הכל כדי לוודא שזה לא יחזור. שיניתי את הדיאטה שלי, הרגשתי שהצלחתי להתגבר על זה מבחינה נפשית, והנה הוא שוב חזר". ל"פור פור טו" כתב דברים חריפים הרבה יותר על הרגע בו נודע לו שהסרטן שב: "רציתי לשבור את החדר ולברוח החוצה. זה היה סוף העולם. בפעם הראשונה הייתי בהלם - הפעם פחדתי".

    אולי זה הפחד שגרם לו לספר רק למשפחה והחברים הקרובים, אך לא לתקשורת. אולי זה הפחד שגרם לו להמשיך לשחק, לדמות פני אדם בריא ושלם, כאילו דבר לא קרה. שבוע לאחר שהתבשר שהוא חולה בסרטן בפעם השנייה הצליח לכבוש במשחק ליגה, ובכלל, שיחק למשך כארבעה חודשים. אלא שאז, אחרי משחק מול MK דונס, התפרק. הוא נכנס לשירותים, הקיא וניסה לעצור את הדמעות. גם כעת, באחד מרגעי השפל הגדולים ביותר בחייו, לא הרשה לעצמו לבכות, להראות חולשה. בבית החולים שמע שהסרטן נמצא כעת באמצע חזו וממשיך להתפשט, ואין ברירה אלא להחליף את הכדורגל בכימותרפיה.

    "זו תחושה איומה", סיפר ל"דיילי מייל" על הטיפולים. "זה קר, אתה מרגיש את זה בתוכך, כאילו מיליון נמלים קטנות מתרוצצות לך דרך הוורידים. זה בוחן את השפיות שלך. שמים אותך בחדר, אתה מרגיש נורא, אסור לך לעזוב אותו, החלונות לא נפתחים. אתה קלסטרופובי. אתה מאבד כל תחושה של העולם החיצון". הטיפולים ארכו 24 שעות ביממה עם הפסקות של 20 דקות, למשך חמישה ימים. יום אחד, ספר מאה הקאות תוך שלוש שעות. כשסט הטיפולים הראשון מתוך שניים הסתיים, נותר בבידוד. בסט השני הרגיש לפרקים כמו גופה. הוא חשב על דוד שלו, שמת מסרטן, חשב על אביה של אשתו, שמת שנה קודם לכן. בשני המקרים היה אחד מנושאי הארון.

    הכדורגל האנגלי כולו התגייס כדי לתמוך: בדואר הגיעו חולצות חתומות מווין רוני, דניאל סטארידג', סטיבן ג'רארד וכוכבים אחרים. בשלב מסוים גם פפ גווארדיולה תפס אותו לשיחה, נפעם מהאומץ המתפרץ. עוד קודם לכן, עבר תומפסון השתלת מח עצם והתבשר שהאנשים ששורדים את כל התהליך, בדרך כלל נזקקים ל-4-6 שבועות, לעתים אף למעלה מחודשיים בבית החולים. הרופאים אמרו לו שעד אותו רגע, הפציינט המהיר ביותר סיים תוך 21 יום - שלושה ימים יותר מהכדורגלן העקשן, ששוחרר הביתה בזמן שיא. משום שכלל לא השתמש ברגליו במשך 18 יום שהרגישו כמו נצח, בצעד הראשון מחוץ לבית החולים כמעט קרע שריר ברגל. דמעות זלגו על פניו כשהביט סוף סוף על השמים, כשזכה לנשום אוויר אמיתי, רגע שתהה אם אי פעם באמת יגיע. בראיון ל"סאן" אמר שאין שום בושה בלבכות מול אנשים, אך היה צריך לחלות פעמיים בסרטן כדי להגיע להבנה הזו, אליה גברים רבים לא מגיעים לעולם.

    "אם אתה לא בוכה", אמר, "זה בגלל שלא יצרת משהו שאתה אוהב מספיק".

    תומפסון במשחק גביע מול טוטנהאם (צילום: AP)

    ארבעה חודשים אחרי שחלה בפעם השנייה, פרסם הודעה לעיתונות בה התעקש שהוא נחוש להתגבר על הסרטן ולשוב פעם נוספת לכדורגל. "כבר חזרתי מפיגור של שער בעבר ולא רק שהשוויתי, הצלחתי לעלות ליתרון", אמר. "המחלה הזאת אולי השוותה, אבל המסע שלי לניצחון מתחיל ואני מבטיח לכם שאשיג את הניצחון החשוב ביותר של חיי". והוא אכן השיג, ואף שהפעם המשימה היתה קשה שבעתיים בגלל כל מה שגופו עבר, שוב הצליח לחזור לכדורגל המקצועני - הפעם בקבוצת נעוריו רוצ'דייל. "נזקקתי להארכה ופנדלים", צייץ בחשבון הטוויטר שלו, "אבל עכשיו זה 0:2 לתומפסון על הסרטן".

    הרגע הגדול בקאמבק המופלא שלו הגיע ב-5 מאי 2018, מחזור הנעילה של ליג 1. רוצ'דייל החלה אותו מתחת לקו האדום, עם 48 נקודות - שתיים פחות מאולדהאם שהיתה בחוף מבטחים. לכולם היה ברור שכדי להישאר בליגה, "הדייל" יהיו חייבים לנצח את צ'רלטון, המדורגת שישית. ג'ו תומפסון החל את המשחק ההוא על הספסל, כמו במרבית העונה, אך בדקה ה-67, כשלוח התוצאות עדיין מראה על 0:0, נשלח לכר הדשא.

    שתי דקות לאחר מכן, התרחש הדבר הבא:

    וכך זה נשמע

    "הכל השתתק, כמו רעש לבן, כאילו הזמן עמד מלכת עבורי", אמר כשראה את הכדור עושה את דרכו לרשת ומשאיר את רוצ'דייל בליגה, שכן אולהדאם סיימה ב-2:2 בלבד במשחק המקביל. לא בפעם הראשונה, ג'ו תומפסון עשה זאת ושרד. "אפשר לומר שזה היה כתוב בכוכבים", אמר ל-BBC. "הייתי צריך לעבוד מאוד קשה כדי להגיע לכאן. זה לא היה קל, אבל זה משהו שקיבלתי מאמא שלי - אתה מוציא את הטוב ביותר ממצב רע. לפעמים הגורל מגיע, ואני אסיר תודה שהוא דפק בדלתי היום".

    בקיץ התלבט רבות, ולבסוף חתם לעונה נוספת ברוצ'דייל. "כל ילד חולם לשחק כדורגל, אז למה לוותר על זה?" תהה. "חוץ מזה, אני מרגיש שעוד לא מיציתי את הפוטנציאל שלי". ואילו בשבוע שעבר, לאחר הופעה אחת בלבד העונה, הודה שאין לו ברירה אלא לתלות את הנעליים בגיל 29. "זו אחת ההחלטות הכי קשות שקיבלתי", כתב בהודעת הפרישה המצערת. "התגברתי על כמה מהאתגרים הקשים ביותר בחיים, אבל דחקתי בגופי עד הקצה. נפשית התחזקתי, אבל אחרי כל הטיפולים שעברתי בשש השנים האחרונות, גופי כבר לא יכול לעמוד בדרישות של משחק מקצועני. אני חייב את זה לגופי, אבל גם למשפחתי שעברה איתי גיהנום יותר מפעם אחת".

    תומפסון הודה לקבוצתו, למאמנים, השחקנים והאוהדים שהרעיפו עליו אהבה, והבהיר לכולם שהוא לא ייעלם כל כך מהר. במקום לעורר השראה על מגרשי כדורגל, יעשה זאת מחוצה להם - בשנה שעברה הוציא ספר, ובקרוב הוא צפוי לפצוח בקריירה של הרצאות, כפי שאלכס פרגוסון דחק בו לעשות - לחלוק את סיפורו עם מי שרק יהיה מוכן לשמוע.

    ומה אם הסרטן יחזור בפעם השלישית? אז הוא יחזור. "אני בטוח ב-99 אחוז שזה לא יקרה", אמר ל"לטלגרף", "אבל אם הוא יחזור, כבר התגברתי עליו בעבר, אז אעשה זאת שוב. אני לא מפחד. מה שעברתי לימד אותי שיש לי את הכלים לנצח לא רק משחקי כדורגל, אלא גם את משחק החיים".

    nimrodofran@walla.co.il

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully