פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אזור הדמדומים: בשקט בשקט, ההגנה האזורית הופכת לנשק לגיטימי ב-NBA

        ברוקלין עשתה בזה שימוש מפתיע בעונה שעברה, והעונה גם טורונטו, מיאמי, דאלאס והניקס הצטרפו לטרנד: האם סגנון השמירה השנוי במחלוקת הוא הנוגדן להתפוצצות ההתקפית ב-NBA? יובל עוז על התחלה של מהפכה שיכולה לשנות את הליגה

        אזור הדמדומים: בשקט בשקט, ההגנה האזורית הופכת לנשק לגיטימי ב-NBA
        עריכת וידאו: מתן חדד

        ה-NBA היא ליגה דינמית מאוד, שמשתנה במהירות גדולה. מי שחי את הליגה בניינטיז וצופה בה כיום רואה מוצר שונה לגמרי. בדרך כלל אנחנו נוטים לייחס את השינויים לשחקנים ספציפיים, למשל שסטף קרי הוא נושא הדגל של מהפכת השלשות או שסטיב נאש ומייק ד'אנטוני הם המוחות מאחורי מהפכת המשחק המהיר, שנולדה (בערך) אצל פיניקס בעשור הקודם, עם בשורת "7 שניות או פחות". האמירות הללו הן נכונות במידה מסוימת, כי סטף, נאש וד'אנטוני היו שם בזמן הנכון כדי לנצל את הצורה שהמשחק שוחק בה באותה נקודת זמן. עם זאת, אם היינו זורקים אותם לאייטיז, בכלל לא בטוח שהם היו מסוגלים להביא לשינוי דומה.

        זה לא אומר שהם לא היו מהפכניים. כל מהפכן נהנה מפירות התקופה וכל מהפכן צריך שהנסיבות יסתדרו לו בשורה כדי שהוא יוכל לבצע את המהפכה שלו. גם אברהם לינקולן היה צריך את קרב גטיסברג ונאום גטיסברג כדי שיהיה לו מספיק כוח להעביר את החוק לביטול העבדות. לנסיבות הללו יש השפעה גדולה מאוד על המהפכות שאנחנו מכירים, ולפעמים, לשינויי חוקה איזוטריים שהתקבלו בחדרים אפרוריים במשרדי הליגה יש השפעה גדולה יותר מלסופרסטארים הכי גדולים.

        אחד משינויי החוקה הללו התקבל ב-2001, כאשר ועדת התחרותיות של הליגה החליטה לבטל את האיסור על הגנה אזורית ב-NBA. למעשה, עד אותה נקודה הגנה אזורית הייתה אסורה וההגנה היחידה המותרת בליגה הייתה הגנה אישית. רק כאשר לשחקן היה את הכדור ביד, אפשר היה לבצע עליו דאבל-טים, אבל בהרבה מאוד מקרים, זה כבר היה מאוחר מדי.

        התסריט הנפוץ לפני השינוי היה שביג-מן X, נגיד שאקיל אוניל, היה מקבל את הכדור בפוסט ואז כבר זה היה לעג לרש לעשות עליו דאבל-טים. התסריט הנפוץ השני היה ששחקן שהוא מומחה בבידודים, נגיד אלן אייברסון, היה מקבל את הכדור וכל שאר השחקנים בקבוצה שלו היו מתמקמים בצד החלש, כך שהמגנים שלהם לא יכולים להתמקם לעזרה מבלי לקבל שריקה לעבירה טכנית על הגנה לא חוקית.

        "המשחק היה מבוסס מאוד על אחד-על-אחד או שתיים-על-שתיים" אמר סטו ג'קסון, סגן הנשיא של הליגה בעבר, בראיון לג'ונתן אברהמס בניו יורק טיימס ב-2009. "המשחק לא שוחק בצורה שבה רוב המומחים הרגישו שהוא צריך להיות משוחק. היה מקום לסגנון יותר קצבי וחופשי".

        עוד בנושא

        התבוסה הגדולה בקריירה: לברון והלייקרס הובסו ב-42 הפרש
        לברון "חגג" אחרי התבוסה, הקליפרס ופילדלפיה עם טרייד ענק
        הלייקרס לא יגישו הצעה חדשה על אנתוני דייויס. ג'ון וול ייעדר שנה

        שחקן לוס אנג'לס לייקרס לשעבר שאקיל אוניל (GettyImages)
        לפני שינוי החוקה, לא היו שום תשובות לשחקן כמוהו. שאקיל אוניל (צילום: GettyImages)

        התחושה הזו הובילה לשינוי ב-2001. השינוי הראשון היה לקצר את הזמן שצריך להעביר את הכדור מעבר לקו מחצית המגרש מ-10 שניות ל-8 שניות. השינוי השני היה הביטול של החוק של "ההגנה הלא חוקית". לשני השינויים הללו הייתה השפעה אדירה על המשחק שאנו רואים היום, אבל השינוי השני היה, לטעמי, משמעותי יותר. הוא למעשה אמר שלשחקני ההגנה מותר לנוע בחופשיות בהגנה, ללא קשר לשחקן שעליו הם שומרים, כל עוד הם לא נמצאים יותר משלוש שניות באזור הצבע.

        אלא שהשינוי הזה לא תפס את הליגה בסערה מהרגע הראשון, משום שיש להגנה האזורית לא מעט חסרונות. יותר קל להתקפה להגיע לזריקות משלוש, יותר קל להשיג ריבאונד התקפה כי אין לאף שחקן משימה מוגדרת ולכן יותר קשה לעשות בוקס-אאוט. ומעבר לכך, יש את הסטיגמה.

        "זה כמו להגיד שאנחנו לא יכולים לעשות הגנה", אמר מייק בראון לניו יורק טיימס ב-2009. אז הוא עוד היה המאמן של לברון ג'יימס בקליבלנד. "במידה מסוימת, פסיכולוגית, זה כאילו אתה נכנע". גם וינס קרטר הודה שהוא "שונא" את ההגנה האזורית בזמנו. השיטה הזו נתפסה כמפלטם של החלשים, של אלו שלא מסוגלים לשמור אחד על אחד ומשתמשים בגימיקים כדי להשפיע על תוצאת המשחק. כתוצאה מכך לא ראינו יותר מדי שימוש בהגנה אזורית קלאסית, אבל כן התחלנו לראות שימוש באלמנטים של האזורית שהתחילו לשנות את המשחק.

        השינוי המשמעותי ביותר היה בדומיננטיות של הפוסט-אפ. בעבר שאקיל אוניל היה יכול לחנות בצבע ורק המגן שלו היה יכול למנוע ממנו את הכדור. ברגע שהכדור היה מגיע אליו, הסיפור היה גמור. היום הסיפור שונה לגמרי וההגנה יכולה לשלוח עוד שחקן שיעזור להפריע להכניס את הכדור. "בעצם העובדה שאתה יכול לעשות אזורית על הצד החזק בהגנה לפני שהכדור נכנס פנימה, כך אתה בעצם מוציא את המיץ מכל מהלך פוסט-אפ", אמר סטיב קר בפודקאסט עם ביל סימונס לפני כשלוש שנים. זה הרבה יותר מסובך להכניס את הכדור לפוסט היום וכתוצאה מכך אנחנו רואים דעיכה במהלך הזה, שהיה כה פופולרי בניינטיז. שחקנים צעירים מתאמנים על המהלך הזה פחות משום שהוא לא מוסיף לערך שלהם. לאורי מרקאנן וג'רן ג'קסון ג'וניור כנראה משקיעים את הזמן שלהם יותר בזריקות משלוש ופחות בניסיונות לחפור באותיות.

        אבל זה לא היה רק הפוסט-אפ. המאמנים בליגה החלו להשתמש בניואנסים של ההגנה האזורית כדי לשנות את המשחק. ההגנה של טום ת'יבודו בשיקגו הייתה מבוססת על לשמור על שטחים ולתעל את ההתקפה לפינות, שם קו החוץ שימש כשומר נוסף. "הרבה אסטרטגיות שאנחנו רואים בהגנה בשנים האחרונות הן אבולוציה טבעית מהשינויים בחוקים", אמר דריל מורי.

        לאורי מרקאנן, שיקגו בולס (GettyImages)
        מה האינטרס של שחקן כמוהו ללמוד מהלכי פוסט אפ? לאורי מרקאנן (צילום: GettyImages)

        מה שמעניין בשנים האחרונות זה שהחזון של סטו ג'קסון והמומחים שלו די התגשם. אם אנחנו מוציאים את יוסטון וג'יימס הארדן היחיד במינו מהמשוואה, ה-NBA הפכה להיות ליגה שפחות מבוססת על בידודים ויותר מבוססת על תנועה ללא כדור ומעורבות של כל השחקנים על הפרקט, שזה היה אחד היעדים של הלגליזציה של ההגנה האזורית. העונה אנחנו כבר עדים להתפוצצות התקפית בליגה, כאשר היעילות ההתקפית נמצאת בשיא כל הזמנים, לפי Basketball Reference.

        ההתפוצצות הזו היא גם תוצר של דגש שהליגה שמה העונה על "חופש התנועה". כאשר קליי תומפסון נע ללא הכדור, אסור לשחקן ההגנה לתפוס אותו או לגעת בו באיזושהי צורה כדי לא לפגוע לו בחופש התנועה. הדגש הזה נותן יתרון אדיר להתקפה ומאפשר לקלעים להגיע לזריקות יותר בנוחות. זה הופך את המשימות ההגנתיות לכמעט בלתי אפשריות. "יש כל כך הרבה חתיכות שונות שהן חלק מהפאזל ההגנתי", אמר פי ג'יי טאקר בכתבה של ג'סטין וורייר מדה רינגר מוקדם יותר העונה, "קשה אפילו לדבר על זה מרוב שיש כל כך הרבה".

        גם לברון ג'יימס שם לב לכוח העצום שיש להתקפות העונה. "זה מאוד מאתגר. יש לך כל כך הרבה קבוצות התקפיות חזקות ואתה לא יכול להרשות לעצמך להיות בפיגור גדול מדי כי רוב הקבוצות בליגה שלנו הולכות לגרום לך לשלם בהגנה".

        יאניס אנטטוקומפו, מילווקי באקס (AP)
        מצאו דרך לעצור אותו. הראפטורס מול יאניס אנטטוקומפו (צילום: AP)

        איך ההגנות אמורות להתמודד עם התופעה הזו? האם הגנה אזורית אמיתית היא התשובה?

        עד היום ראינו את הליגה משתמשת באלמנטים של אזורית כדי לדכא מהלכים בפוסט או כדי לתסכל את הפיק-אנד-רול של היריבה, אבל היה מאוד נדיר לראות קבוצה משחקת משחקים שלמים הגנה אזורית מסורתית. דאלאס של ריק קרלייל עשתה את זה לא מעט, במיוחד בריצת האליפות שלהם ב-2011, אבל הם היו החריגים. האם עכשיו, כאשר ההגנה האישית הפכה להיות כמעט בלתי אפשרית בגלל 'חופש התנועה', ההגנה האזורית תהפוך להיות אופנתית?

        כבר בעונה שעברה התחלנו לראות ניצנים של התופעה המחתרתית הזו, וקווין אוקונור תיאר בכתבה שלו בדה-רינגר איך הברוקלין נטס השתמשו באזורית כדי לפגוע ביעילות של הרוקטס. "תמיד חשבתי על זה", אמר קני אטקינסון, מאמן הנטס, באותה כתבה. "יצאנו עם זה מאחד מפסקי הזמן והשגנו עצירה. אם הם היו קולעים כנראה לא היינו משתמשים בזה יותר לעולם, אבל השגנו עצירה והמשכנו לשחק עם זה".

        היום הנטס לא לבד. גם טורונטו, מיאמי, הניקס ודאלאס משתמשות יותר ויותר בהגנה אזורית לא רק כדי לבלבל את האויב, אלא כסכמה הגנתית לגיטימית. בהפסד מול מילווקי בשבוע שעבר הראפטורס עברו לשחק אזורית ברבע השלישי והצליחו לחזור למשחק אחרי שהיו בפיגור של 24 נקודות. בסופו של דבר הבאקס ניצחו אבל ניק נרס בוודאות יצא מהמשחק הזה עם תחושה שהוא מצא משהו שהוא יוכל להשתמש בו בפלייאוף. לפני שבועיים הנטס השפילו את הסלטיקס נטולי קיירי ארווינג שפשוט נראו חסרי אונים מול האזורית של אטקינסון.

        קני אטקינסון מאמן ברוקלין נטס (GettyImages)
        נושא הבשורה החדשה. מאמן ברוקלין קני אטקינסון (צילום: GettyImages)

        ההגנה האזורית עדיין רחוקה מלהיות האנטי-וירוס של ההתקפה המודרנית. זה מרגיש בינתיים כמו דקירה קטנה באצבע שיכולה לבלבל את ההתקפה לרגע. עדיין לא כל הקבוצות בליגה משתמשות בטקטיקה הזו, אבל הטרנד הוא חיובי. עדיין אין נתונים ציבוריים על כמה פוזשנים כל קבוצה משחקת הגנה אזורית מול הגנה אישית, אבל נכון לאמצע ינואר, לפי קווין אוקונור מדה רינגר, היו 1,176 פוזשנים בהן ההגנה שמרה אזורית. בכל העונה שעברה היו 718 פוזשנים כאלו.

        למרות הגידול בכמות הפוזשנים, חשוב לזכור שיש המון חסרונות להגנה האזורית. היא מצריכה הרבה יותר תיאום בין כל השחקנים בהגנה ולכן צריך עבורה זמן אימון, מצרך נדיר בתפריט של קבוצת NBA סטנדרטית. ביחד עם התחלופה הגבוהה היחסית של השחקנים בליגה והיעדר ההמשכיות, קשה מאוד להאשים קבוצות שלא מנסות את התרופה המפוקפקת הזו. "אין מספיק זמן בשבוע העבודה של ה-NBA כדי ללמד אזורית", אמר לורנס פרנק, מאמן הנטס בעבר והנשיא של הקליפרס בהווה.

        עם זאת, כדאי לשים לב לטרנד הזה. במשחק השח-מט האינסופי בין ההגנה להתקפה ב-NBA כבר שנים נראה שההתקפה בדרך למט משפיל, אבל אולי ההגנה האזורית תתגלה כחייל הממזר הזה שאף אחד לא שם לב אליו ואיכשהו הצליח להגיע לקצה הלוח כדי להפוך למלכה.