האיש שהפחיד את פלה: סיפורו של האליל המיתולוגי דרגוסלאב שקולאראץ

אביו של דרגוסלאב שקולאראץ התנגד נחרצות לאהבתו של הילד לכדורגל. הוא דרש ממנו להשקיע בלימודים, ורדף אחריו לא פעם ברחובות השכונה בבלגרד כדי להחזירו הביתה ולמנוע ממנו לבעוט בכדור. "כך פיתחתי את המהירות שלי", התלוצץ בדיעבד שקולאראץ אשר סירב בתוקף לוותר על החלום. והחלום הזה התגשם. הוא התקבל לאקדמיה של הכוכב האדום, וכאשר הסגל הראשון נסע ב-1955 לסבב הופעות בדרום אמריקה, קיבל הזדמנות ללבוש את חולצת ההרכב במפגשים מול קבוצות זוטרות בבירת יוגוסלביה.

רמת העניין במשחק הראשון היתה אפסית, ומאות צופים בלבד הגיעו. הם נדהמו מהיכולת הווירטואוזית של שקולאראץ, ולמשחק השני באו כבר אלפים. במשחק השלישי מילאו את היציעים עשרות אלפים. השמועות על ילד הפלא הנדיר התפשטה כמו אש בשדה קוצים. כל הצד האדום-לבן של בלגרד היה באקסטזה. כולם רצו לראות אותו בפעולה. כך, תוך ימים ספורים, הפך הנער בן ה-17 לאגדה וכבש לבבות. כאשר שבו השחקנים הבכירים מהמסע, היה ברור גם למאמן כי שקולאראץ חייב להיות עושה המשחק הקבוע. הוא בלט מעל כולם בפער עצום. ואז, כאשר כל המדינה דיברה עליו, הוא ניגש לאביו ואמר בפשטות: "רוצה לצפות במשחקים שלי? לך תקנה כרטיס".

כן - שקי, כפי שכונה באהבה בפי כולם, היה חצוף. הוא אמר את האמת בפרצוף, ועשה ככל העולה על רוחו. על המגרש, היתה לחוצפה הזו השפעה חיובית. הוא ידע שיש לו קסם ברגליים, ולא היסס להשתמש בו בכל רגע. הוא קירקס את כולם, השכיב את היריבים על הדשא, חילק מסירות עקב, שינה כיווני ריצה תוך שבריר שניה. היו שטענו כי הוא אנוכי מדי, וזה בהחלט היה נכון, אבל למעטים בקהל זה היה אכפת. שקולאראץ הבטיח להם שואו, והשתלב באופן מושלם באווירה הכללית במדינה בתקופתו.

"אחרי שפצעי מלחמת העולם הגלידו קצת, אנשים החלו לחשוב על ההווה. לפתע, אפשר היה לשמוח. המשטר הקומוניסטי איפשר זאת למשך כמה שנים, וזה היה נפלא. מוזיקה טובה, סרטים טובים, כדורגל טוב - הכל השתלב ביחד. זמרים, שחקני קולנוע וכוכבי כדורגל בילו זה עם זה. שקי רכב על ראש הגל הזה. הוא היה האדם הפופולרי ביותר ביוגוסלביה, הקליט שירים, ואפילו כיכב בסרט שצולם אודותיו. אפשר להקביל את השפעתו לזו של הביטלס", אומר העיתונאי הסרבי ולדימיר נובאקוביץ'.

בדיעבד, היו שהגדירו את שקולאראץ כג'ורג' בסט היוגוסלבי, אם כי הכוכב הצפון אירי של מנצ'סטר יונייטד צעיר ממנו, ופרץ לתודעה כאשר הקריירה של שקי כבר דעכה. הוא היה יפה תואר, כריזמטי באופן יוצא דופן, מוקף בחורות באופן תמידי, מתנהל ככוכב רוק. אחרי המשחקים הגדולים, נשאו אותו האוהדים על כתפיהם, כל הדרך מהאיצטדיון ועד לביתו - לא פחות מחמישה קילומטרים. הערצה מסוג זה יכולה להוציא כל אחד משיווי המשקל, ושקי אכן איבד את הקשר עם המציאות. השתן עלה לו לראש, ובעיר ידעו לספר על מעללים לא מעטים.

פעם, למשל, רצה שקולאראץ להקניט את חברו שהואשם בקמצנות, הוציא בבית קפה שטר גדול וניגב בו את נעליו. הוא הלך לכל מסיבה אפשרית, גם אם ניהל לדבריו אורח חיים ספורטיבי, לא שתה אלכוהול ולא עישן. על הכסף הוא לא ידע לשמור מעולם. בכוכב האדום העניקו לו בונוסים והטבות ללא סוף, ויום אחד הציעו להעניק לו וילה מפוארת לא הרחק מהאיצטדיון. "אני מעדיף לקבל את זה במזומן", השיב הקשר, ואז נסע ליער השחור והפסיד את הכל בקזינו בבת אחת - הארנק הריק לא איפשר לו אפילו לקנות דלק כדי לחזור הביתה, והוא ביקש מהעובדים בתחנה להתחשב במצבו. "אני כוכב כדורגל גדול", הוא אמר.

ואולי המתדלקים בבאדן-באדן לא שמעו עליו, אבל בעולם הכדורגל שמו הלך לפניו בכל פינה על הגלובוס. כבר בגיל 19 הוא היה כוכב מפתח בנבחרת האולימפית שזכתה במדליות הזהב במלבורן ב-1956. כאשר פגשה הכוכב האדום את מנצ'סטר יונייטד ברבע גמר גביע האלופות בתחילת 1958, ידעו השדים האדומים כי חייבים לנטרל קודם את את שקולאראץ. הפליימייקר כיכב באולד טראפורד, והסרבים הובילו 0:1 במחצית הראשונה, עד שדאנקן אדוארדס עשה מעשה והעיף את שקי באוויר בתיקול פראי. הקהל הגיב בהתלהבות, שקולאראץ נרתע, וחניכיו של מאט באזבי ביצעה מהפך בדרך ל-1:2. בחלוף מספר שבועות, השלימה יונייטד את העבודה עם 3:3 בגומלין בבלגרד, אבל זה היה משחקם האחרון של אדוארדס וחבריו שנספו באסון מינכן בדרכם חזרה. שקולאראץ המזועזע שמר עד היום את התצלום האחרון של הקבוצה הטרגית היא בסלון ביתו.

אומרים שאדוארדס היה מסוגל להפוך לגדול שחקני תבל לו היה נשאר בחיים. שקולאראץ משוכנע שגם הוא היה יכול להיות כזה. ב-1960 הוא הצעיד את יוגוסלביה לגמר אליפות אירופה, וב-1962 היה אחד הכוכבים הבולטים במונדיאל בצ'ילה. אחרי המופע ב-1:3 על אורוגוואי, העניק לו העיתון פראנס פוטבול ציון 11 מתוך 10 (מחווה שמעולם לא שוחזרה), ושחקני היריב נעמדו בשורה והריעו לו בירידה לחדרי ההלבשה. פלה העיד כי ברזיל חששה בעיקר מיוגוסלביה בטורניר, והיתה מאושרת עד הגג כאשר צ'כוסלובקיה גברה עליה בחצי הגמר. זמן קצר אחרי הטורניר, יצאה סנטוס לסבב משחקים באירופה, והתמודדה מול הכוכב האדום במפגש רעים בפריס. הסרבים ניצחו 0:1, והכותרות זעקו: "שקולאראץ השכיח את פלה". הכוכב עצמו ניגש לעמיתו ואמר: "בטוח שאתה לא ברזילאי? מעולם לא ראיתי שליטה כזו בכדור".

בשלב זה, היה שקולאראץ על גג העולם, מועמד מוביל לזכיה בכדור הזהב, ויובנטוס - אשר כבר גיששה בעניינו בעבר - החליטה להחתים אותו בכל מחיר. הבעלים ג'אני אניילי, שסירב להרחיק מעבר לגבול אפילו כאשר פיאט ניהלה משא ומתן לרכישת מפעל רכב יוגוסלבי, הגיע הפעם אישית לבלגרד כדי לסגור עסקה. הצעה של 600 אלף דולר, סכום חסר תקדים במונחי התקופה, הונחה על השולחן, והמועדון הסכים. אלא שהוא לא קבע הרבה, כי ראשי המדינה היו חייבים לאשר את המהלך. לפי החוק ביוגולסביה, כדורגלנים יכלו לעבור לקבוצות זרות רק החל מגיל 28, ושקולאראץ היה ב-1962 רק בן 24. הנשיא טיטו ויד ימינו אלכסנדר ראנקוביץ' סירבו בתוקף להגמיש את הכללים. "הוא צריך להישאר ולבדר את העם שלנו", הם קבעו.

שקי הרגיש נבגד. הפוליטיקאים נהנו להצטלם איתו ולנצל את הפופולריות שלו לטובתם, אך נטשו אותו ברגע האמת וגזלו ממנו הזדמנות לקידום מקצועי אדיר. התסכול פרץ החוצה זמן קצר לאחר מכן, במשחק ליגה שגרתי מול ניש. השופט פאבלה טומבאס פסל לשקי שני שערים, ואז הרחיק אותו בגין עבירה כלשהי. בעוד הפליימייקר עמד המום, העיר טמבאס: "אתה חושב שלא אזרוק אותך רק כי אתה שקולאראץ?". זה היה יותר מדי - הכוכב הסתובב וניסה לסטור לאיש בשחור. הוא אמנם לא הצליח ליצור מגע, אבל צלם העיתון הגדול ביוגוסלביה תפס את הרגע בעדשת המצלמה, התמונה התפרסמה בגדול, והתגובה היתה חסרת רחמים. שקי הושעה מכדורגל ל-18 חודשים, למאן יראו וייראו, ונשלח לשירות חובה בצבא.

כך הלך לאיבוד כדור הזהב, וכך גם התרסקה כל הקריירה. בצבא שובץ אליל ההמונים ביחידה שטיפסה על הרים, בריאותו נפגעה, והוא אף נפצע קשות בקרסולו במשחק קטרגל עם חבריו בשעות הפנאי. כאשר הסתיים עונשו, הוא כבר לא היה אותו שחקן, והניסיונות להתאושש לא צלחו. ב-1966, נשמעו באיצטדיון מרקאנה של הכוכב האדום שריקות בוז ראשונות נגדו, והוא ידע שזה הזמן ללכת.

הקדנציה שלו בקרלסרוהה בבונדסליגה אמנם היתה קצרה וגרועה, אבל שקולאראץ מצא חיים חדשים ופרח בקולומביה, שם העריצו אותו ההמונים כפי שעשו בזמנו בבלגרד. הוא עבר בין שלוש הקבוצות הבכירות במדינה, כונה הקוסם, וזכר את חמש השנים בדרום אמריקה כחוויה מדהימה. אולי שקי באמת היה צריך להיוולד בברזיל כדי להיכנס להיסטוריה כסופרסטאר לדורות?

לפני שתלה את הנעליים, הוא הספיק לשחק גם בצרפת ובקנדה, והמשיך את המסע המרתק ברחבי העולם גם כמאמן. הוא אימן בקנדה, גוואטמלה, אוסטרליה, מקסיקו, סעודיה, ספרד ודרום קוריאה, ואין הרבה אנשי מקצוע עם רזומה כה מגוון. עם זאת, את המשימה הגדולה בחייו על הקווים הוא השלים בקבוצתו האהובה הכוכב האדום. שקולאראץ מונה למאמנה ב-1989 והיה אחראי לבניית סגל נהדר שהציג כדורגל התקפי ומסוגנן. ואולם, לקחי העבר לא נלמדו, וגם ההרפתקה הזו הסתיימה בגלל תקיפה שופט.

לטענתו של שקי, הצדק היה איתו. הכוכב האדום ניצחה 0:2 את קלן במשחק הראשון במשחק הראשון בשמינית גמר גביע אופ"א, והיתה בדרך הבטוחה לשלב הבא, עד הדרמה במחצית השניה בגומלין. "בשער הראשון הכדור לא עבר את הקו, השער השני הובקע מנבדל, ובדרך לשער השלישי היתה עבירה", זעם שקולאראץ אחרי הפסד 3:0 בדקה ה-90, והתנפל על השופט הצ'כוסלובקי במנהרה. ההתאחדות האירופית הישעתה אותו משמונה משחקים, ובכוכב האדום העדיפו להעזיבו לקראת העונה החדשה, בין היתר על רקע חילוקי הדעות בנושא דרגאן סטויקוביץ' - המועדון היה נחוש למכור אותו למארסיי, בעוד המאמן התנגד. אז הוא עזב את קבוצתו האהובה, ולא היה שותף לזכיה ההיסטורית בגביע האלופות ב-1991, גם אם דאג להזכיר את תרומתו להישג בכל הזדמנות.

התרומה הזו הודגשה בתקשורת הסרבית גם אתמול, עם היוודע דבר מותו של שקולאראץ בגיל 81. בכוכב האדום נפרדו מהגאון שהיה, לדעת אלה שזכו לצפות בביצועיו, אחד הגדולים אי פעם. דמותו הססגונית תישאר לנצח הסמל של התקופה העליזה בבלקן בסוף שנות ה-50' ותחילת שנות ה-60'. יהי זכרו ברוך.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק