תמונת מראה: המדיניות הבעייתית של הפועל באר שבע

בווידאו: אירועים אלימים אחרי המשחק בין בני סכנין לבית"ר ירושלים

במוחם של אנשים שממלאים לוטו מתרחש תהליך כמעט קבוע. במעמד רכישת הכרטיס הם חווים אופוריה ומפנטזים על הנופשים האקזוטיים והדירות הנוצצות שירכשו לאחר הזכייה הגדולה. הימים הבאים מלווים באדישות בואך ציפייה דרוכה, ורגע לפני ההגרלה מתחלפת התחושה בפסימיות ובהתפכחות מכאיבה. רובנו, כידוע, לא זוכים בלוטו.

סדר היום של אוהד הפועל תל אביב בשבוע הראשון של שנת 2019 אינו שונה מזה של פלוני הממלא לוטו. ביום רביעי או חמישי הוא קנה כרטיס למשחק הקבוצה בקרית שמונה. שעתיים וחצי של נסיעה צפויות לו, אבל זה לא מדכא אותו, נהפוך הוא. נצא בצהריים, הוא חושב לעצמו, נעצור במסעדה טובה, נראה משחק, ננצח, נחזור בסבבה - והנה סגרנו שבת איכותית. כשהמועד מגיע, אותו אוהד מתמלא בחששות. הנסיעה הזאת, היא הרי לא קצרה, השמיים אפורים, מזג האוויר לא נהיה חם יותר. הנה המגרש, הגענו. וואלה, קר פה. בשביל מה היינו צריכים את זה? ומי בכלל חשב שננצח? למה גררתם אותי לפה? תענו לי, כיבינימט, תענו לי. ל-מ-ה עשיתם לי את זה?

מיד עם שריקת הפתיחה מגיעה ההתפכחות של ההוא מהלוטו. כאן אותו אוהד מבין שהכרטיס הזוכה לא שייך לו. האסופה הזאת על המגרש לא תתן גול גם אם המשחק יימשך עד הסילבסטר הבא. בדקה ה-67 רובי לבקוביץ', מהמעטים שדווקא בסדר העונה בהפועל תל אביב, נשאר ויוצא, יוצא ונשאר - ופתאום זה 0:1 "לטובתם". הדבר היחיד, היחיד, שעובר לאוהד האדום בראש באותו רגע הוא שעתיים וחצי. שעתיים וחצי ארורות לא כולל פקקים, שבהן יעשה באיטיות את הדרך למרכז. איזה ייאוש.

עם הקצפת המתוקה הזאת מגיעה דובדבן - ציטוט של המאמן. "באימונים אנחנו מבקיעים בלי סוף", אמר אופיר חיים. הוא אשכרה אמר את זה, "באימונים אנחנו מבקיעים בלי סוף". בשבוע הבא דרבי. באימונים שלפניו השחקנים יבקיעו בלי סוף. לפחות הנסיעה חזרה תהיה קצרה יותר.

באיזשהו שלב, המעקב אחרי הזיג-זג של קווין טאפוקו ואנז' פרדי פלומן הפך להיות קשה מנשוא. העובדה שההודעה הרשמית של בית"ר ירושלים על צירופם של השניים התבטלה בהינף יד רק דקות לאחר שיצאה מעידה על התנהלותם של כל הצדדים המעורבים, במיוחד הפועל באר שבע. טאפוקו, פלומן, הפועל חדרה ובית"ר ירושלים אינן הסיפור פה. הסיפור, לטעמי, הוא אלונה ברקת ואלופת המדינה.

התפישה של ברקת היא שאין סנטימנטים לאף אחד, גם לא למשה חוגג, עד לעבר הלא רחוק חבר טוב וספונסר. היא באה לכופף ידיים, לא מתביישת להתלכלך. ברקת ראתה לאן הג'נטלמניות הובילה את יעקב שחר והבינה שבמציאות של ליגת העל החזק שורד. אם היא רוצה שחקן, הוא יהיה אצלה ויהי מה. זו הגישה שבמשך שנים אפיינה את מכבי תל אביב בכדורסל, וההיסטוריה מדברת בעד עצמה: ברגע שדיוויד פדרמן לקח את המושכות משמעון מזרחי, המכביזם הקלאסי מת.

אספקט נוסף בהתנהלות של באר שבע הוא ההתייחסות לשחקנים שכבר בקבוצה. בהפועל באר שבע יש היום הרבה מרמור. בן שהר, חנן ממן, חן עזרא, גיא חיימוב, דן איינבינדר ועכשיו גם ג'ון אוגו ושיר צדק - כל אלה היו וחלקם עדיין שחקנים עם בטן מלאה. קטונתי מלקבוע איזה צד אשם יותר, העובדה היא שבמועדון הזה יש היום יותר מדי אנשים לא שמחים. אוגו, מהשחקנים הכי חשובים בשושלת האליפויות, מבין היום שהוא יכול להתחיל לחפש את התחנה הבאה בקריירה, שהוא לא רצוי כאן יותר (הבהרה מאוחרת - הוא קיבל הצעה גבוהה ומכובדת וסירב לה, כך שהפועל באר שבע יצאה ברמה העסקית בסדר גמור. התחושה היא שנשארה מרירה). זו הגישה בעולם הספורט האמריקאי - הכול ביזנס, אין רגשות, כשמסתיים החוזה קח את הדברים שלך וצא בדלת האחורית. ההבדל הוא שבארה"ב יש ליגה מקצוענית אחת עם הרבה סופרסטארים, היצע הכוכבים גדול. פה לא, וכך יוצא שברקת מכניסה חוסר שקט למועדון בגלל שחקן שנתן בערך עשרה משחקים טובים.

בקבוצה של טאפוקו משחק אחד, לוסיו, ברזילאי רחב כתפיים שהגיע פעם לבאר שבע, לא הצליח שם ועבר לאשדוד. גם הוא, אגב, עזב עם בטן מלאה. אתמול לוסיו היה אחראי לשער היתרון של חדרה בחיפה, מהלך מפתח נוסף שהצטרף לשבעת השערים ושני הבישולים שלו העונה. לוסיו הוא אחד הגורמים הראשיים לסנסציה של חדרה, ואין סרט בעולם שאם בבאר שבע עקבו בכזאת התלהבות אחרי טאפוקו הם פספסו את הביצועים שלו, רק שאחריו הם כבר לא ירדפו.

ההתנהלות בבאר שבע לא חלקה בכל הקשור לבחירת זרים, ובמיוחד לדרך בחירתם ולדרך שבה הקבוצה נפרדת מהם. פרשת טאפוקו הוכיחה שוב שבמועדון לא רואים אף אחד ממטר, וזה כשלעצמו בסדר גמור, אבל כשהגישה הזאת מסתכמת בהימור על קשר שמככב פה תקופה קצרה בלבד, המחיר של עשיית השרירים הזאת עלול להיות גבוה.

ניצחון חוץ חמישי ברציפות, ניצחון ליגה שלישי ברציפות, רוקאביצה לא מפסיק להבקיע, סלליך נותן עבודה, פתאום מהמקום השני מפרידה נקודה אחת בלבד. אם התקופה הזאת של מכבי חיפה מזכירה לכם משהו, אתם לא טועים - זה נראה כרגע כמו דה ז'ה וו לעונת 2012/13, שבה אריק בנדו לקח את מכבי חיפה מאזור הקו האדום למאבק האליפות. מרקו בלבול לא ירוץ השנה לתואר, אבל הסגנות כבר נראית באופק.

המחצית השנייה בפתח תקווה הייתה דוגמית מצוינת למכבי חיפה של בלבול - קבוצה שמשחקת מצוין לפרקים, יודעת גם להבקיע, אבל עדיין נשארת שברירית כמו אצל כל המאמנים הקודמים שעברו שם בשנים האחרונות. ההבדל הוא שמכבי חיפה הזאת, לפחות בינתיים, לא סופגת שערים מצחיקים בדקות האחרונות. היא מצליחה לשמור על יתרון, מתכופפת אבל לא נשברת.

ועדיין, אלה רק שלושה מחזורים והכול יכול להשתנות במשחק אחד. הניצחונות האלה לא מעידים על דרך חדשה ולא על שינוי בתפישה של המועדון בכל הקשור לבנייה ולשמירה על שקט תעשייתי. בינתיים, בלבול הוא האיש הנכון במקום הנכון. הוא לא סובל מהתלהבות יתר כמו לוזון או גוטמן, ומגלה בעלות בדרכים שקטות. את מוחמד עוואד, השחקן הכי חם של הקבוצה העונה, הוא ספסל בלי שיישמע ציוץ. בלבול מנצל היטב את העובדה שהשחקנים יודעים שכבר לא נשארו מאמנים להאשים ומצליח להיות בעל בית ראוי. השאלה היא כמה זמן זה יימשך העונה, והאם במועדון יתנו לו את אותו חופש גם לקראת ובמהלך העונה הבאה.

המשחקים בין בני סכנין לבית"ר ירושלים תמיד נהנו מהילה מוגזמת, בעיקר בשל פוטנציאל הנפיצות, כמעט אף פעם לא בהקשר ספורטיבי. פארק אוסטרליה, התערבות משטרתית, אלימות, איסור קהל חוץ, בקלאוות, סולחות, עוד אלימות. לראשונה אחרי 15 שנות יריבות הופשט אתמול, סופסוף, המשחק הזה מהעטיפה וכל מה שקיבלנו הוא מוצר נחות המתכנה, שלא בצדק, בשם "כדורגל". עם עוד מנת אלימות, כמובן.

אלישע לוי הוא המאמן האחרון שזכה באליפות עם מכבי חיפה והאיש שהניח את היסודות לקבוצה של ברק בכר. הוא היה ונשאר מאמן כדורגל טוב, אבל לוי, כמו אלי גוטמן, דרור קשטן, שלמה שרף ורבים וטובים לפניהם, לא צלח את המעבר מהנבחרת חזרה לליגת העל. בימים הקרובים לוי יצטרך, כנראה, לבחור את היעד הבא שלו כשההיצע, כידוע, לא גבוה. בגיל 61, לוי נמצא על פרשת דרכים. לפני 24 שנים הוא היה גיבור סרט המלחמה של בית שאן. היום הוא גיבור סרט המלחמה של קריירת האימון שלו.