השעון הראה על שתיים בלילה והמסלול היה חשוך, כשם שהיה קודם לכן, כשם שיהיה עד הזריחה המתוקה, שתבשר על כך שהסוף קרוב. אבל הזריחה עדיין היתה רחוקה, וקמיל הרון הרגישה שהיא פשוט לא יכולה יותר. אמרו לה שזה יקרה - שאחרי 16-18 שעות של ריצה רצופה מגיעה הנפילה הבלתי נמנעת, כי זה דבר אחד להירשם למירוץ של 24 שעות, ודבר אחר לגמרי לצלוח אותו. גופה החל לבגוד בה והפך גוף של אדם אחר, אדם נורמלי שלא עונה לשם קמיל הרון. לראשונה במירוץ המפרך היא חשה כיצד גופה גובר על ראשה, כיצד אפילו כוח הרצון שלה מתגנב ועורק לצד של הגוף במקום של הנפש.
אחרים ואחרות היו מרימים ידיים. אחרים ואחרות הרימו ידיים, למעשה - נפלו כמו זבובים ופרשו, אך לא קמיל הרון. במקום לפרוש, פנתה אל הנשק הלא כל כך סודי שלה: כמה מנות טאקו מ"טאקו בל" והבירה האהובה עליה - Dead Guy Ale של מבשלת Rogue Ales. הריצה פינתה את מקומה להליכה נינוחה סביב המסלול החשוך בזמן שאכלה את האוכל האהוב עליה ושתתה את המשקה האהוב עליה. כל הג'לים ומשקאות האנרגיה שבעולם לא היו יכולים לעזור כפי שעזרו הטאקו והבירה, שכן רבע שעה לאחר מכן, התפנתה לסיים את מה שהתחילה. הרגע הזה, לפני כחודש, היה רגע מכונן בקריירה של קמיל הרון - רגע נוסף בו פעלה כפי שאף אחד אחר היה פועל, רגע שלכאורה עלול היה לחזור אליה כמו בומרנג, אך בסופו של דבר היווה הערת שוליים צבעונית בקריירה מופלאה, בה התגברה פחות או יותר על כל מכשול אפשרי, בה הוכיחה את מה שחרטה על דגלה.
יש יותר מדרך אחת ללכת; יש יותר מדרך אחת לרוץ; יש יותר מדרך אחת לחיות; ויש יותר מדרך אחת להיכנס לספרי ההיסטוריה.
כשרצתה לראות כמה חם תנור האפיה בבית, השתמשה באצבע כדי לבדוק וקיבלה צלקת שנותרה איתה עד היום; כשתהתה כמה עמוקה הבריכה אליה נלקחה, נשענה אל עבר המים, נפלה פנימה וכמעט טבעה למוות. שני הסיפורים הללו לא מראים רק על סקרנות טבעית של ילדה בת שלוש, אלא גם על חוסר-פחד שליווה את קמיל הרון למשך שארית חייה. אל חוסר הפחד הזה הצטרפו גם כוח סיבולת, כוח רצון ונחישות אותם ירשה מאמה השחיינית ומאביה, שחקן כדורסל לשעבר במכללת אוקלהומה סטייט, שסיפר בגאווה על הזמנים ההם, כנער, בהם אולץ להתאמן למשך שעות ללא הפסקות שתייה או אוכל. קמיל הצעירה הקשיבה ויישמה: ליום הולדתה השבע קיבלה את הסל הראשון שלה והיתה נפרדת ממנו רק כשלא היתה ברירה, ולא משנה אם בחוץ היו 20 מעלות או 40. "הייתי מתאמנת באמצע יולי, דחקתי את עצמי עד שכמעט התעלפתי", סיפרה ל"ספורטס אילוסטרייטד". "חשבתי שזה מה שצריך לעשות כדי להשתפר. כמעט התעלפתי, נכנסתי הביתה, אכלתי קצת, שתיתי קצת קולה ואז חזרתי החוצה להתאמן".
בהשוואה לילדים אחרים היא חיה על הקצה, אך בהשוואה לעצמה הקצה היה האמצע, המקום היחיד בו אפשר לחיות. כשחברותיה לקבוצת הכדורסל יצאו לאימוני ריצה והפסיקו, מותשות, אחרי כמה סיבובים, קמיל הרון ראתה בהן "נמושות", והמשיכה לרוץ ולרוץ ולרוץ, כמו ילדה שלא מוכנה להפסיד במשחק בו אף אחת אחרת מלבדה כבר לא משתתפת. הכדורסל לא היה בשבילה - היא היתה טובה בו, אך בריצה גילתה את ייעודה האמיתי. ב-100 מטר היתה די גרועה, ב-200 בסדר, ב-400 הגיעה שנייה, ב-800 ראשונה. ככל שגדל המרחק, כך גדל גם המרחק שלה מיתר המתחרות. החיבה ל"טאקו בל" החלה כבר בשנים ההן, בבית הספר התיכון, כשאכלה את האוכל המקסיקני המהיר בין תחרויות וגילתה שמשום מה הוא עושה לה טוב. מאז ועד היום הקפידה להתעלם מעצות הסביבה ולהמשיך לאכול אותו לפני תחרויות וזה כלל לא משנה אם היו אלה ריצות ל-5,000 מטר, מרתונים או מירוצים של 100 מייל.
ב-3 במאי 1999 נפגעה משפחתה מהטורנדו שהיכה באוקלהומה וגבה את חייהם של 50 אנשים, כולל ארבעה מהאיזור בו התגוררה. בבת אחת, הפכה משפחת הרון לחסרת בית, ונאלצה לעבור להתגורר אצל סבה של קמיל. "היינו פחות או יותר הומלסים", כתבה בעמוד הפייסבוק שלה, "היו לי רק את נעלי הריצה שלי, בגדי הריצה שלבשתי באותו רגע ותיק הגב שלי". מה שעלול היה לרסק נערות אחרות היה בגדר חומר בערה עבור קמיל, שהמשיכה לנצח תחרות אחר תחרות. לאתר Competetive Running סיפרה שלא פעם במהלך מירוצים, היתה נזכרת בפר ששכן מאחורי בית ילדותה: "הייתי עושה איתו תחרות מבטים. אמרתי לו, 'אני לא מפחדת ממך'. כשאני רצה, אני מדמיינת את עצמי מביטה בעיניו של הפר".
הגישה הזו, כמובן, לא הגיעה משום מקום - היא היתה או הביצה או התרנגולת. הצרות נמשכו בדמות שלל פציעות, בין היתר שברי מאמץ, כבר בשנתה הראשונה באוניברסיטת טולסה, אך הרון לא ויתרה. כשלא היתה יכולה לרוץ התמקדה בלימודיה - בעיקר סביב מדעי הספורט, והפכה מומחית לכושר, עצמות, וההשפעה שלהם אחד על השני. במקביל לריצה, אליה תשוב ממש עם תום לימודיה בטולסה, החלה לעבוד כעוזרת מחקר באוניברסיטאות של פרדו ומישיגן, וכיום היא עושה זאת באוניברסיטת אוקלהומה. זה חשוב בעיקר כדי להבין שמאחורי שיטות הפעולה הלא ממש שגרתיות שלה, לכאורה - בירה, טאקו ועוד דברים אליהם נגיע מיד - יש מחשבה אמיתית, מדעית ומחקרית.
אך עוד קודם לכן, באמצע העשור הקודם, קריירת הריצה לא באמת היתה קיימת. הרון הצטרפה מדי פעם לאימונים של בעלה, קונור הולט, רץ תחרותי לשעבר וכעת בעלה, וכשלבן זוגה נגמר הכוח, היא עדיין עמדה על הרגליים. הולט היה בהלם כששמע שהרון - חובבנית באותה נקודת זמן - רצה למעלה מ-110 ק"מ בשבוע, והחליט לעזור לה ולהפוך למאמנה. ב-2006 רצה למעלה מ-100 מייל בשבוע (כ-161 ק"מ), ב-2007 התחרתה במרתון הראשון בחייה וכדי להבין את ההתקדמות המטאורית שעשתה, אין אלא לחזור לכוח הרצון ההוא. "כשהמירוץ נעשה קשה", סיפרה למאמן הריצה גארי כהן, "אני חושבת על כל הרגעים האפלים הללו שהייתי צריכה לעבור כשהייתי פצועה, על כל האימונים שהותירו אותי מותשת… זה הזמן בו את צריכה פשוט להמשיך ולגרום לזה לקרות. היו לי כל כך הרבה רגעים קשים בחיי, הייתי צריכה ללמוד להעריך את החיים ואת מה שנולדתי לעשות. הייתי חייבת להצליח. אם יש לך חלום ומטרה, את זו שצריכה להגשים אותו".
את הגישה הזו בדיוק הציגה גם ב-2010, למשל, כשנאלצה לעבור ניתוח בירך כדי לטפל בבעיות רפואיות שהציקו לה למעלה משנה אך לא מנעו ממנה להפסיק לרוץ, שכן היא לא היתה מוכנה לעצור. בקיץ של אותה שנה אובחנה כסובלת מבעיה חמורה בכתף ומחמישה בקעים שונים. ל"ספורטסדיי" סיפרה שכשניסתה לצאת להליכה חודש לאחר הניתוח, בכתה מרוב כאב - "ואני לא בוכה. אף פעם". זה היה בחודש אוגוסט. בדצמבר כבר לא היה זכר לכך, כשניצחה מרתון בדאלאס. "העובדה שאפילו יכולתי לרוץ במרתון הזה עכשיו היא כמו הנס הגדול ביותר בעולם", התמוגגה לאחר שחצתה את קו הסיום ונזכרה בכל העצמות השבורות, השרירים הקרועים והמתיחות השונות. במירוץ ההוא ואחרים, השתמשה בטיפ שקיבלה מג'ק דניאלס - לא הוויסקי אלא מאמן ריצה. "הוא אמר שאת שני השלישים הראשונים של מרתון רצים עם הראש ואת השלישי עם הלב", אמרה ל"מרתון טריינינג אקדמי". "אפשר להסתכל על הבעות הפנים של האנשים שמנצחים מרתונים. זה כאילו מנצח מי שיש לו את הלב הכי גדול".
אולם המטרה לאו דווקא היתה המרתון - כלומר, לא המרתון ההוא. למעשה, בניגוד לרוב יריבותיה, קמיל הרון התייחסה אל מרתון כאל עוד מירוץ, לא משהו שמתאמנים אליו במשך כמה חודשים ואז מתאוששים ממנו במשך כמה חודשים נוספים. ב-2012, למשל, השיגה את הקריטריון האולימפי בארה"ב בשבעה מרתונים שונים, לא פחות. באחד אחר נכנסה לספר השיאים של גינס, כשקבעה את המרתון המהיר ביותר בהיסטוריה בתחפושת של גיבור-על (ספיידרמן) - 2:48:51 שעות, שיפור של 20 דקות לשיא הקודם, מספיק טוב כדי לנצח את כל הנשים בתחרות ולסיים במקום החמישי בסך הכל, אחרי ארבעה גברים בתלבושות רגילות. בערך בנקודת הזמן הזו, הבינה בעזרת חברים ואנשי מקצוע שכוח הסיבולת העילאי שלה מתבזבז במרתון, ואולי עדיף לעבור לאולטרה מרתון - בדרך כלל ריצות למרחקים של 50 ק"מ, 100 ק"מ ו-100 מייל (כ-161 ק"מ).
ההתחלה היתה מסחררת: כבר באולטרה-מרתון הראשון שלה, ב-2015 במדיסון, ניפצה שיא בן 26 שנה שקבעה אן טרייסון, ככל הנראה האולטרה מרתוניסטית הגדולה בכל הזמנים, בדרך לריצה המהירה ביותר ל-100 ק"מ על אדמת ארה"ב. "הרגשתי כמו בילי אליוט רוקד בלט, זה היה מדהים", סיפרה ליריבתה ובעלת בלוג הריצה מרים דיאז גילברט, "אני מרגישה כאילו זה הייעוד שלי. זה מה שמעניק לי מוטיבציה מדי יום, אני מגשימה את הייעוד שלי בחיים". כדי לעשות את זה, גופה היה צריך לשלם מחיר כבד. ב-2017 קרעה את הרצועה הצולבת וחששה שמא לא תוכל להתחרות במירוץ לו הכי חיכתה - אולטרה מרתון קומרדס בדרום אפריקה (90 ק"מ). אבל היא התחרתה, כמובן שהתחרתה, ולא רק שהתחרתה, אלא הובילה מקו הזינוק ועד קו הסיום. טוב, לא ממש עד קו הסיום: למעשה, הרון התבלבלה, החלה לחגוג ונעצרה 200 מטר לפניו. למזלה, היא היתה כל כך רחוקה מכל שאר הרצות שזה לא שינה - ברגע שהבינה מה קרה מיהרה לקו הסיום האמיתי, בדרך למקום הראשון בזמן של 6:27:35 שעות והיסטוריה קטנה-גדולה: האמריקאית הראשונה זה 20 שנה שזוכה באולטרה מרתון הוותיק והגדול בתבל. "זה כנראה הדבר הטוב ביותר שאי פעם קרה לי, חוץ מלפגוש את בעלי", אמרה.
זה קרה ביוני. חודשיים לאחר מכן כבר נרשמה למירוץ ה-100 מייל הראשון בחייה, ושוב ניתן היה לצפות שתהיה עייפה, שחוקה מהפציעות והעומס, שתראה חוסר ניסיון - הרי אין דין 90 ק"מ כ-160 ק"מ, ושוב ניתן היה לטעות. הרון חצתה ראשונה את קו הסיום באילנוי - הרבה לפני כל אישה אחרת או גבר אחר - עם תוצאה של 12:42:40 שעות, בסך הכל שיא עולם חדש ושיפור של למעלה משעה (!) לשיא הקודם. "זה כמו לזכות בסופרבול ובמונדיאל באותה שנה", אמרה על החודשיים המופלאים שעברו עליה.
לכותרות בארה"ב עלתה לא רק בגלל ההישג הגדול אלא גם בגלל הדרך: לא היתה זו הפעם הראשונה ששתתה בירה באמצע מירוץ, אך זו בהחלט הפעם בה כולם שמו לב לכך. "אלכוהול יכול לעבוד כמרחיב כלי דם", הסבירה, "וכך דם יכול לזרום בצורה יותר אפקטיבית לשרירים העייפים". הרון סיפרה שהיא אוכלת מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה, ולעולם לא מרגישה אשמה - לא משנה אם מדובר בגלידה (שלטענתה היא צורכת מדי יום), צ'יזבורגר או צ'יפס. גם עם אלכוהול היא לא ממש מגבילה את עצמה - לא בריצות, שם הוא מסייע לה בדיוק במידה הנכונה לצד כל הג'לים ומשקאות האנרגיה, ולא ביניהן. היא בהחלט שומרת על אורח חיים ספורטיבי ולא אוכלת ג'אנק פוד כל יום כל היום, אך בעולמה הקולינרי של קמיל הרון יש חוק יסוד אחד: אם זה טעים ומשמח, כנראה שזה טוב לה.
הקרוסלה נמשכה: פציעה, התאוששות מפציעה, ניצחון, לא פעם עם שיא עולם, וחוזר חלילה. בתחילת אחד ממירוצי השטח בארה"ב החליקה בדרך המושלגת, נפלה על עץ והמשיכה להחליק מטה, צוברת פציעות וחבלות כמו מדליות: זעזוע מוח, שיתוק רגעי בידיים, כאבים בראש ובצוואר - אתם יודעים, דברים שעוברים, ששוכחים מהם כשנרשמים בדצמבר 2018 למירוץ של 24 שעות. זה קרה במסלול 400 מטר בבית ספר תיכון בפיניקס, כשלצד הרון התחרו 29 רצים נוספים - 20 מתוכם גברים. הכוכבת העולה לא התאמנה אליו בצורה אחרת מבדרך כלל - למען האמת, גם לאולטרה מרתונים הקודמים התאמנה כאילו היו מרתונים, ולא ריצות ל-100 או 160 ק"מ: סשן ריצה ראשון של 16-22 ק"מ ביום, ואחד נוסף של 8-11 ק"מ בערב מדי יום, 120 ק"מ לשבוע ולא יותר. בתחרות ההיסטורית הזו בפיניקס, איתה פתחנו את הכתבה, היו לה כמה יתרונות על יריביה ויריבותיה: היא היתה רגילה לרוץ בחושך, ובעיקר, כפי שכבר ציינו, היתה רגילה לכאב, כפי שמתרגלים לבן משפחה שפחות אוהבים.
"היו לי שבעה שברי מאמץ כשהייתי צעירה, אבל לא ידעתי שהעצמות שלי שבורות. לא חשבתי שהכאב כל כך נורא", סיפרה בחודש שעבר ל-BBC. כך שהפעם, כשכל העצמות עדיין במקום, זו בסך הכל היתה עוד ריצה. הרון הקיפה את המסלול כשהבוקר הפך לצהריים, לערב, ללילה, וראתה מסביבה מתחרים עוצרים כדי לקשור נעליים, כדי לאכול, כדי ללכת לשירותים, כדי להקיא, כדי לקרוס. מלבד המאמץ הפיזי, היה גם מאמץ מנטלי בלתי רגיל - לרוץ 24 שעות סביב אותו מסלול קטן בקלות יכול להיחשב כטקטיקת עינויים אצל חלק מהאנשים, אך לא אצל הרון. היא נהנתה מהחוויה, וכשחשה שהיא הולכת לקרוס בעצמה, שהיא רצה על ריק, כמו זומבי, ביקשה בשתיים בלילה את הבירה והטאקו בל שלה. "עבורי, אוכל הוא שמחה", אמרה ל"ראנרס וורלד". "לאכול אוכל טעים גורם לי לרוץ עם שמחה". זו לא תרופת פלא, כמובן: גם אחרי האוכל והשתייה, עדיין היתה צריכה להחזיק עד שמונה בבוקר. "רגלי הרגישו כמו סלעים", הודתה בפני "ספורטס אילוטסרייטד". "היה קר והתחלתי לחוש היפותרמיה. שום דבר לא יכול להכין אותך לאיך זה ירגיש. בנקודה הזאת הראש לוקח פיקוד על הגוף והרגליים שלך. זה היה מדהים, אהבתי את זה".
בשמונה בבוקר, אחרי 24 שעות של הריצה הארוכה בחייה, השלימה קמיל הרון 655 סיבובים למרחק של 262 ק"מ - שיא עולם, כמובן, כשעל הדרך, קבעה שיא מסלול למרחק של 100 מייל (13:25 שעות). בממוצע, רצה מייל (1.6 ק"מ) בזמן של 8:40 דקות. בסיום היתה כל כך מותשת ופגועה, עד שנזקקה לכיסא גלגלים ב-24 השעות שאחרי המירוץ, אבל גם כשישבה בתוכו לא הפסיקה לחייך, כשם שחייכה כמעט בכל תמונה בה צולמה במירוץ עצמו, כאילו יצאה לריצת בוקר נעימה. מלבד שיאי העולם ושיאי המסלול, היא קבעה עוד הישג ראוי לציון כשניצחה לא רק את כל הנשים שעוד נותרו על הרגליים אלא גם את כל הגברים. ג'ייקוב ג'קסון, הגבר הכי מהיר במירוץ, רץ ב-24 שעות כ-10 ק"מ פחות ממנה. "בהחלט ראיתי את התחרות הזו כהזדמנות לעשות משהו אפי", אמרה ל"אאוטסייד אונליין". "אני שמחה שהצלחתי להרים את הרף עבור הענף ועבור נשים אחרות. אני רוצה שיזכרו אותי גם בעוד שנים, רוצה שיקראו את שמי בספרי ההיסטוריה. זה מגניב, לראות שנשים מכסחות את הגברים כרגע".
בשנה ממוצעת, בדרך כלל תתחרה קמיל הרון בארבעה עד שישה אולטרה מרתונים, אבל המטרות שלה הן כמו קווי הסיום שלה: רק הולכים ומתרחקים. כעת היא רוצה להפוך לאישה הראשונה בהיסטוריה שרצה למרחק של 170 מייל (273 ק"מ), ועל הדרך לזכות גם באליפות העולם לריצה של 24 שעות, שתתקיים באוקטובר הבא בפריס. כשנשאלה על ידי "ספורטס אילוסטרייטד" האם בכלל יש לה אנרגיה לחשוב על דבר כזה, השיבה: "בוודאי. מבחינה פיזית, כרגע אני לא מסוגלת לרוץ, אבל תנו לי עוד כמה שבועות ואחזור. הרבה מהעניין הזה הוא להאמין בעצמך. את לא יודעת מה אפשרי עד שתנסי".
nimrodofran@walla.co.il