גדול מסך חלקיו: התחזקות מגמת סרטי הכדורגל בטלוויזיה ובקולנוע

בווידאו: הטריילר לסרט על שאפקואנסה

התמונות הזכורות ביותר מ-28 בנובמבר 2016, היום בו התרסק המטוס של הקבוצה הברזילאית שאפקואנסה, התרחשו דווקא ימים ספורים קודם לכן. שחקני הקבוצה יחד עם הצוות המקצועי ואנשי ההנהלה צולמו צוהלים בחדר ההלבשה, רגע אחרי שהבטיחו העפלה לגמר הסודאמריקנה. השמחה הייתה אמיתית, מתפרצת, כזו שיוצאת מהבטן וחודרת ללב. הדפיקות על תאי ההלבשה, החיוכים ומצלמת הטלפון הנייד שהסתובבה בין כולם, הכול היה מחזה אותנטי שבפרספקטיבה של לאחר התרסקות המטוס - קשה מאוד לעמוד בפניו. הטרגדיה הכתה גלים בכל רחבי העולם, והסרטון שזכה למיליוני צפיות ברשתות החברתיות וביוטיוב, חיבר אוהדי כדורגל מכל רחבי הגלובוס גם עם אנשים שהמשחק זר להם לחלוטין.

עוד בנושא:
הטרגדיה שטלטלה את העולם הפכה לסרט דוקו מפתיע: ראיון עם במאי הסרט על שאפקואנסה
ז'וזה מוריניו פחות אהב את הדוקו של מנצ'סטר סיטי: "אי אפשר לקנות קלאס"
מה חשף הסרט התיעודי שליווה את נבחרת צרפת בדרך לזכייה במונדיאל?

האפקט של הצילומים מתוך חדר ההלבשה של הקבוצה הברזילאית אמנם התעצם בעקבות האסון שהגיע לאחר מכן, אבל באופן כללי, תמונות מחיי המועדון, כאלה שלא נחשפות לקהל הרחב ברגיל, מעוררות הרבה סקרנות. "שחקני כדורגל היום הם הרבה מעבר להגדרה הצרה הזו של 'שחקן כדורגל'", מסבירה ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת תקשורת ספורט מאוניברסיטת תל-אביב. "רבים מהם מתפקדים כסלבריטאים לכל דבר ועניין. האוהדים עוקבים אחריהם בכל הרשתות החברתיות, מרגישים חלק מכל החוויה, ולכן צילומים פנימיים מאחורי הקלעים של קבוצה כל כך מעניינים את הקהל".

עולם הקולנוע והטלוויזיה הבין לפני זמן רב את הפוטנציאל. "הספורט גם ככה מלא בדרמה. הצלחות וכישלונות, מנצחים ומפסידים, דמויות מעניינות - והיוצרים הופכים את זה למשהו הרבה יותר דרמטי. המוסיקה מלאה בפאתוס, מלודרמה משויפת, רמת האסתטיקה דומה לאופרת סבון", אומרת ברנשטיין. "לא סתם יש הרבה כתיבה אקדמית על התפקיד שכדורגל ממלא אצל גברים, שהוא דומה מאוד לתפקיד של אופרת סבון אצל נשים".

בשנה האחרונה המגמה של ספורט בכלל וכדורגל בפרט בעולם הקולנוע והטלוויזיה - הלכה והתחזקה. יובנטוס הוציאה סדרה דוקומנטרית בת שני חלקים ושישה פרקים בשיתוף פעולה עם ענקית הסטרימינג נטפליקס, מנצ'סטר סיטי עשתה דבר דומה עם אמאזון, שליוותה את הקבוצה של פפ גווארדיולה במשך כל עונת 2017/2018. לאחרונה, סדרה נוספת יצאה בנטפליקס, שמסקרת את עלילות מייק אשלי וסנדרלנד בליגת המשנה באנגליה. המשותף לכל הסדרות הוא היותן תיעודיות, לא עוד עלילה ותסריט מדומיין. הספורט לבד, אמור לפחות, לספק את כל הדרמה.

לתופעה הזו כנראה שורשים רבים, רובם בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה, אבל לא מעט גם בתעשיית הכדורגל עצמה, אחרת קשה להבין את הסגנון התיעודי שמגביל את החשיפה של הסדרות. "יצירה טלוויזיונית בתת-ז'אנר הזה של ספורט, יכולה לפנות לקהל נרחב רק אם היא מביאה איתה זווית אחרת שלא מתמצה רק במשחק עצמו", מסבירה ד"ר ברנשטיין. "הסדרה של יובנטוס למשל, מוכוונת לקהל יעד מסוים, לאוהדי יובנטוס או לכל הפחות אוהדי כדורגל. הקהל הרחב, שלא בהכרח חובב כדורגל, לא ימצא עניין בסדרה כזו". צפייה בסדרות הללו היא בגדר חובה עבור חובב הכדורגל הממוצע, אבל אדם מן השורה עשוי פשוט למצוא אותן לא מעניינות. אם כבר דרמה, שתעסוק במשהו אחר.

ולכן עולה תהייה - למה? סרטים עלילתיים על ספורט היו בשפע לאורך השנים, חלקם זכו להצלחה כבירה, גם הרבה מעבר לקהל האוהדים השבוי. על איזה צורך מגיע היציר כלאיים הזה של דוקומנטציה וספורט, לענות? תקשורת הספורט - היצרנים והצרכנים כאחד - עברו שינוי תהומי בעשורים האחרונים. הקדמה הטכנולוגית, שהתפתחה בקצב מסחרר ומואץ הרבה יותר מאשר תקופות אחרות בהיסטוריה, שינתה לחלוטין את האופן בו צרכן המידע מקבל תוכן.

לפני 30 שנה עיתוני הספורט שיחקו את התפקיד המשמעותי ביותר בתרבות הספורט, שיחות הסלון היו האלטרנטיבה היחידה. מעמד העיתונות המודפסת הלך ונשחק מאז. כל אוהד בגיל המתאים זוכר את הציפייה בקבלת העיתון בבוקר, הנאה שהיום היא נחלת מעטים בלבד. התאגידים הבינלאומיים - כן, בדיוק כך צריך לכנות מועדונים בסדר גודל של יובנטוס או מנצ'סטר סיטי - מבינים שהמאבק האמיתי על הכיס של האוהד מתחיל בתשומת הלב שלו. כמות המסכים ופלטפורמות התוכן היא עצומה, לכן נדרש מאמץ לשמור את תשומת הלב של האוהד מרוכזת בקבוצה. מצפייה במשחק, דרך הרשתות החברתיות ובסוף גם במדיומים אחרים, כמו הקולנוע.

המאפיין הטבעי של המדיום הקולנועי-טלוויזיוני, מאפשר לספר סיפור גם למי שאינו בקיא בפרטים או אינו מלומד, וגם בין היתר לייצר נרטיב מאוד מסוים. הסדרות על יובה והסיטיזנס שתיהן נתפרו בהזמנה אישית. מדי פעם מבליחה איזו קללה עסיסית בחדר ההלבשה, אבל באופן כללי הכול ארוז ומהודק, בדיוק כפי שמנהלי המדיה של הקבוצות היו רוצים שהצרכן יספוג את התוכן. "הקונספט הזה קשור גם לגלובליות של הכדורגל. יש מיליוני אוהדים של קבוצות שמעולם לא דרכו על אדמת המדינה ממנה מגיעה הקבוצה שלהם. ההזדמנות הזו לראות משהו שהוא מעבר למשחק, מחבר אותם לקבוצה אפילו יותר", אומרת ברנשטיין.

המלאכותיות הזו של הסרטים, הגם שהיא מייצרת תוצר טלוויזיוני נעים לצפייה, ספגה לא מעט ביקורות. "חשוב להבין", אומרת ברנשטיין, "כשנותנים לצוות צילום ללוות קבוצה אז ברור שהאותנטיות של הצילומים תהיה מוגבלת. הם יוכלו לצלם רק מה שמתאים לקבוצה שיהפוך לנחלת הכלל". סימון האטנסטון, בלוגר שכותב ב'גרדיאן' וגם אוהד מנצ'סטר סיטי, הסביר: "כאוהד של הקבוצה, ברור שנהניתי לצפות בסדרה, אבל זו יותר פרסומת ארוכה ומפרגנת מאשר סדרה דוקומנטרית. גם הנאומים של פפ גווארדיולה, שהוא ללא ספק הכוכב של הסדרה, לא חשפו שום דבר אמיתי".

טענות אחרות מדברות על השתלטות עוינת על קהלים שלמים, ממש שטיפת מוח. קצת כמו השימוש בקולנוע בברית המועצות ככלי לקידום פרופגנדה, כך הקבוצות מציירות בסדרות הללו ערכים שלאוהד קל להזדהות איתם והוא נשבה עוד יותר בכבליה של הקבוצה. הכספים שהוזרמו לכדורגל העולמי בשנים האחרונות מאפשרים למועדונים לפעול בדרכים מגוונות במישור השיווקי, והמדיום הטלוויזיוני של סטרימינג הפך גם הוא לכלי פרסומי.

לצד סרטים מוכווני מטרה כאלה, שמשרתים אג'נדה מסוימת, יש גם לא מעט דוגמאות ליצירות דוקומנטריות 'טהורות', מלאות בדרמה - אבל כזו שנוצרה במציאות. באד גרינספן, הוא במאי אמריקאי שהתפרסם בעיקר הודות לסרטים הדוקומנטריים הקצרים שהפיק אחרי כל אולימפיאדה. גרינספן יצר עשרות סרטים על המשחקים האולימפיים, בהם הציג באופן אמין את הגיבורים והאנטי-גיבורים של כל אולימפיאדה. גם הסרט הבלגי 'השופט בן זונה', שליווה צוותי שופטים במהלך יורו 2008, העניק הצצה אותנטית לחוויית השיפוט המלחיצה. השופטים שצולמו לא ידעו שהשיח ביניהם במערכת הקשר במהלך המשחקים ישמש את הבמאי בסרט, מה שסיפק נופך אמיתי ומשכנע לסרט.

ולסיום, המלצה: ב-2020 צפוי להתפרסם סרט תיעודי של ESPN אודות עונת האליפות האחרונה של שיקגו בולס ב-1998. קבוצה שנעלמה מהמפה לפני יותר מ-20 שנה אבל הותירה מורשת מפוארת, בוודאי לא צריכה עוד יחסי ציבור - ולכן, צפוי להיות מעניין.