אנו מתקרבים לנקודת שליש העונה, ואני מתקשה לזכור ליגה כל כך צמודה בשלב כזה. זה בולט בעיקר במערב ההזוי, אבל גם המזרח מתחיל להצטופף. טורונטו הצליחה מעט לבדל את עצמה אבל גם היא מפסידה לא מעט לאחרונה, וכרגע היא עדיין היחידה בליגה שנמצאת בקצב של יותר מ-56 ניצחונות. מאחוריה נמצאת כמעט כל הליגה בצפיפות, בין המקום השני ל-24 מפרידים כרגע שישה וחצי משחקים. יכול להיות שיש קשר בין הקצב המטורף וריבוי השלשות לשוויוניות יוצאת הדופן. כמעט לכל קבוצה ב-NBA יש היום כלים להגיע להרבה זריקות טובות מבחוץ כל משחק ואת השחקנים שיקלעו אותן, מה שיוצר תלות בימי קליעה משתנים ומוביל לתוצאות מפתיעות רבות. הקצב מקשה על הכוכבים להיות דומיננטיים למשך דקות ארוכות ודורש מנוחות רבות מתמיד, מה שמתגמל קבוצות עם פחות סופרסטארים ויותר עומק.
בהתאם לכך, אחת המגמות המעניינות של העונה הנוכחית היא שלספסל יש חשיבות גבוהה במיוחד בהצלחת הקבוצה. רוב הקבוצות שנמצאות בחלק העליון של הצפיפות הן כאלה שמקבלות תרומה עקבית מהמחליפים שלהן, בעוד שרוב המאכזבות היחסיות מקבלות מהם תמיכה דלה מאוד: הספסל של יוסטון הוא הגרוע בליגה, לוושינגטון ומינסוטה כרגיל יש רק מחליף וחצי שמצליחים לתרום, הספסל העמוק של יוטה לא פוגע, לניו אורלינס יש רק חמישה שחקני רוטציה אמיתיים ושלושה מהם גבוהים. יש גם יוצאות דופן, כמו OKC ופילדלפיה הנוכחית שמסתדרות גם ללא ספסל עמוק ואיכותי, אבל ברוב המקרים כשיש בעיה בספסל יש בעיה בקבוצה.
הקלישאה גורסת שספסל עמוק חשוב יותר בעונה הרגילה מאשר בפלייאוף, בו השחקנים הבכירים מקבלים את רוב הדקות. זה נכון רק באופן חלקי. שנה אחרי שנה אנו רואים שקבוצות שאין להן שמונה-תשעה שחקני פלייאוף לגיטימיים מתקשות מול כאלה שיש להן. הרבה מאוד סדרות מוכרעות על כך שלאחת הקבוצות נגמר האוויר, כי אין מי שייתן לכוכבים מנוחה. גולדן סטייט כמעט איבדה את הסדרה מול יוסטון בעונה שעברה כי לא היו לה שחקני כנף ראויים על הספסל לאחר שאנדרה איגודלה נפצע. יוסטון איבדה את הסדרה כי לאחר הפציעה של כריס פול נשארו לה חמישה וחצי שחקנים שנפלו מהרגליים.
ספסל טוב יכול ללבוש הרבה מאוד צורות. ניתן לדבר על כמה גרסאות מרכזיות של ספסל מוצלח, היום אתמקד בארבע כאלה, אך יש עוד (למשל - חיבור בין אוסף שחקנים עם תכונות חריגות, כפי שקורה בספסל של דאלאס בניצוחו של ג'יי ג'יי בראה הבלתי נלאה). שניים מהמודלים מאפיינים את שני הספסלים הטובים בליגה בפתיחת העונה, אחד מתייחס לשינוי יחסית טרי ואחד עדיין קיים רק בתיאוריה אך יש לו פוטנציאל. השאלה היא מי מהם יוכל להיות רלוונטי גם בפוסט סיזן.
עוד בנושא
הלייקרס רוקחים טרייד משולש שיביא את טרבור אריזה ללוס אנג'לס
היריבה האמיתית על ראשות המזרח? מילווקי שוב ניצחה את טורונטו
שחקן הקלאץ' הכי טוב ב-NBA העונה? "דונצ'יץ' קרוב להפוך לאגדה"
השחקן השישי הכפול: המודל של הקליפרס
רוב הקבוצות משקיעות בסקורר בכיר אחד על הספסל. בדרך כלל מדובר או בקומבו גארד שמתמחה ביצירת מצבי זריקה לעצמו, למשל דניס שרודר ב-OKC ואריק גורדון ביוסטון, או בשחקן פנים שמשיג נקודות באחוזים גבוהים בצבע, למשל דומנטאס סאבוניס באינדיאנה וג'וליוס רנדל (שלאחרונה נכנס קצת לחמישייה) בניו אורלינס. השחקנים האלה צוברים נקודות בקצב גבוה, אך ברוב המקרים לא תורמים מספיק בשאר התחומים, בעיקר בהגנה, כדי להצדיק מקום בחמישייה.
ההצלחה של הקליפרס זו אחת ההפתעות הנעימות של העונה, לא מעט תודות לספסל הטוב בליגה מבחינה סטטיסטית. את מה שמאפיין אותו ניתן לסכם כך: למה להסתפק בשחקן שישי אחד אם אפשר שניים? לדוק ריברס יש על הספסל את לו וויליאמס, המחליף הבכיר בליגה בשנים האחרונות, שגם בעונה לא טובה מבחינת אחוזי קליעה יוצר את מצבי הזריקה, מגיע לקו העונשין, משתלט על המאני טיים ומפעיל את שאר המחליפים. אבל השנה הוא אפילו לא המחליף הכי טוב של הקליפרס, התואר הזה שייך למונטרזל הארל. השחקן התזזיתי נחשב לנמוך מכדי להיות סנטר פותח, אבל חוש ההתמצאות שלו ליד הטבעת הוא מהטובים בליגה.
נדיר שיש לקבוצה שני סקוררים כל כך איכותיים שגם מרגישים בנוח לעלות מהספסל ולשנות משחקים ביחד. אינדיאנה קיוותה שגם לה יהיה צמד כזה, אבל טייריק אוונס לא מזכיר את השחקן מהעונה שעברה בממפיס. השאלה היא עד כמה ניתן לסמוך על צמד כזה גם בפלייאוף. בעוד שאצל לו-וויל סימני השאלה ההגנתיים תמיד יישארו, הבשורה הטובה מבחינת ריברס היא שעם כל משחק שעובר הארל נראה יותר ויותר כמו סנטר פותח לגיטימי ומעלה. הוא שיפר מאוד את הריבאונד ואת הנוכחות ההגנתית בצבע, הוא מבצע כל משחק מהלכי האסל ומשיג כמה כדורים שנראים בלתי אפשריים, הוא מכניס את שאר הקבוצה לטירוף. לו-וויל והארל בהחלט נראים כמו שניים שניתן לבנות עליהם בפלייאוף, כאשר לצידם על הספסל נמצא גם פטריק בברלי שמאמלל עכשיו רכזים מחליפים.
הצעירים שמתחברים: המודל של דנבר
הספסל אמור היה להיות נקודת התורפה של דנבר, בטח כל עוד אייזאה תומאס לא כשיר, אבל כבר במשחקי ההכנה הייתה תחושה שמשהו טוב קורה ביחידה השנייה של הנאגטס וזה המשיך בעונה הרגילה. השמות לא נוצצים: מונטה מוריס, מאליק ביזלי, חואנצ'ו הרננגומס, טריי ליילס ומייסון פלאמלי. גם המספרים לא נוצצים: ליילס הוא הקלע המוביל מהספסל עם 10.1 נקודות. אבל החבורה הצעירה הזאת (פרט לפלאמלי כולם בני 22-23) פשוט עובדת טוב ביחד. בעיקר בהגנה, ב-61 הדקות המשותפות של החמישה האלה דנבר ספגה 78.9 נקודות ל-100 פוזשנים, היעילות ההגנתית הגבוהה ביותר של חמישייה ששיחקה לפחות 50 דקות בליגה השנה. הרביעייה ללא הרננגומס כבר צברה דקות משותפות משמעותיות יותר והנתונים ההגנתיים שלה הם מהטובים בליגה.
החמישייה הזאת נאלצת להתפרק כל הזמן, כי כרגע שלושה שחקנים מהחמישייה הראשונה של דנבר פצועים. הרננגומס הוקפץ לחמישייה בשלב מוקדם של העונה, ליילס יהיה שם עד שפול מילסאפ יחזור. אייזאה אמור לחזור במהלך החודש, מה שיכריח את מייק מאלון לקבל החלטה קשה אם לפרק את החבורה המוצלחת כל כך ולפגוע בעיקר בדקות של מונטה מוריס המסקרן עבור האולסטאר לשעבר. לכן, לא ברור אם ומתי החמישייה הזאת תחזור לשחק ביחד באופן עקבי.
הדוגמא הטובה והטרייה ביותר למודל הזה היא טורונטו של העונה שעברה, שבנתה חמישיית מחליפים של ארבעה צעירים וסי ג'יי מיילס שהייתה אחת היעילות בעונה הרגילה. אבל בפלייאוף רוב המחליפים התקשו לבוא לידי ביטוי, מה גם שמאמנים נוטים לא להמר על חמישיית מחליפים טהורה אלא להשאיר שחקן או שניים מהחמישייה בהרכב בכל רגע נתון. זו עוד סיבה טובה עבור מאלון להתעקש להכניס לעניינים את אייזאה, שבגרסתו הנוכחית עשוי להיות שחקן שישי קלאסי. אם זה לא יעבוד, החמישייה המחוברת תמיד תחכה בתור אופציה.
הרוטציה הדינמית: המודל הטרי של בוסטון
בוסטון הגיעה לעונה הזו עם חמישייה שאמורה הייתה לחרוך את הליגה, אבל זה לא קרה. השינוי לטובה הגיע כאשר בראד סטיבנס התחיל לשחק עם הרוטציה שלו. המהלך המרכזי היה הורדת גורדון הייוורד לספסל. גם הייוורד וגם הקבוצה נראים הרבה יותר טוב מאז. כאשר ג'יילן בראון חזר לאחרונה מפציעה גם הוא החל לעלות מהספסל, כאשר מרכוס סמארט ומרכוס מוריס נותרו בחמישייה. כרגע נראה שיש איזון בריא יותר בין החמישייה לספסל ויותר שחקנים מצליחים לבוא לידי ביטוי.
אבל זו לא בהכרח המילה האחרונה. סטיבנס מסתמן כמאמן שלא מקפיד על חמישייה קבועה ואין לו בעיה לשנות חמישיות תוך כדי עונה. עוד לפני השינוי האחרון הוא העדיף לפתוח במאץ'-אפים מסוימים עם ארון ביינס. מאוד יכול להיות שהייוורד יחזור לחמישייה בהמשך העונה ושחקנים אחרים יעלו מהספסל. טורונטו רלוונטית גם בהקשר הזה. ניק נרס החליט השנה לוותר על חמישייה קבועה ולהעלות חלק מהשחקנים בהתאם ליריבה. הוא מתמיד ברוטציה בין סרג' איבקה ליונאס ולנצ'יונאס בעמדת הסנטר, הוא תכנן רוטציה כזאת גם בעמדת הפאוור פורוורד אבל פסקל סיאקם התברר כטוב מכדי לרדת לספסל.
שחקני NBA הם יצורים של הרגלים, רובם מעדיפים לשחק בדקות הקבועות שלהם ושינויים תכופים יכולים להוציא אותם מאיזון. אבל לקבוצות שיצליחו להתגבר על רוטציות קבועות ולהרגיש בנוח עם חמישיות משתנות יכול להיות יתרון חשוב בפלייאוף, שם יש חשיבות גדולה יותר להתאמות ליריבה. חמישיות שונות עובדות בסדרות שונות, שחקנים מרכזיים בסדרה אחת הופכים לשוליים באחרת, שינויי חמישייה זו אחת ההתאמות הנפוצות ביותר במהלך סדרה. אם בוסטון תגיע לפוסט סיזן כשהיא מתורגלת בחמישיות שונות והשחקנים שלה יודעים לתפקד גם כשהם בחמישייה וגם כשהם עולים מהספסל, היא תוכל להגיב מהר וטוב יותר מיריבות שישמרו על רוטציה קבועה כל העונה.
ותיקים יעילים ושחקני כנף: המודל המסתמן של מילווקי
אל תתבלבלו: מילווקי הביאה את ג'ורג' היל בתמורה לבחירות עתידיות קודם כל בגלל החוזה של היל, שניתן להשתחרר ממנו בקלות בקיץ. הבאקס יפנו כך הרבה מאוד מקום מתחת לתקרת השכר, ככל הנראה לא כדי לפעול בשוק החופשי אלא כדי לשמור על השלד הקיים, כי כל שחקן חשוב שלא קוראים לו יאניס מסיים חוזה בקיץ. אם מילווקי תצליח להחתים את כל החמישייה הנוכחית על חוזים ארוכי טווח בלי לעבור את תקרת המס, זה יהיה הישג יפה לג'נרל מנג'ר ג'ון הורסט, שקיבל קבוצה מלאה בחוזים מיותרים.
אבל היל בהחלט יכול לתרום גם בעונה הנוכחית. הוא נותן למייק בודנהולזר מחליף סולידי בעמדת הפוינט גארד, שחקן ותיק שיכול לשמור על כמה עמדות, לקלוע שלשות, לנהל משחק ולהנהיג. יש לו נסיון רב בפלייאוף, כולל בעונה האחרונה. הוא מצטרף בכך לעוד ותיק מסקרן שהגיע בקיץ לאחר פלייאוף מוצלח - ארסן איליאסובה, שקלע שלשות ועשה את כל הדברים הקטנים בפילדלפיה. פרט אליהם, הספסל הרלוונטי מורכב בעיקר מהרבה מאוד שחקני כנף: טוני סנל, סטרלינג בראון, פט קונאטון ודונטה דיווינצ'נזו.
הספסל הזה עדיין לא קיים בפועל: היל רק הגיע ואיליאסובה לא נכנס לעניינים, אבל על הנייר מדובר בניסוי ששווה יהיה לעקוב אחריו בקבוצה עם ספסל שאמור היה להיות בעייתי. שני שחקני פלייאוף מוכחים כמחליפים לרכז ולשחקני הפנים, ופרט אליהם הרבה מאוד שחקני כנף, זה בדיוק המתכון לבנות כיום ספסל סולידי כשאין יותר מדי כלים. בליגה כיום אין כזה דבר יותר מדי שחקני כנף וקשה מאוד להעריך מי יתפתח לכזה שיכול לתת 10-15 דקות גם במשחקי פלייאוף מכריעים. מספיק ששניים מהארבעה יהיו שחיקים (לסנל כבר יש פלייאוף טוב ברזומה), ופתאום לבאקס, שהחמישייה שלה נראית מצוין, תהיה רוטציה רחבה לפלייאוף.