אדם מבוגר, הלב שלו כבר מצולק. הוא פוחד להתמסר, להיפתח, להרגיש. עדיף לו ככה, בלי נדנדות וטלטלות. עדיף לו ככה, עם חושים קהים, בלי להיפגע. בשביל מה הוא צריך את זה? ולא רק שהוא כבר נכווה בעבר, ושברו לו את הלב, ושהוא חושש מרגשות, ושכולו טראומתי - הרי גם ככה כלום כבר לא מלהיב אותו כמו פעם. הוא כבר ראה הכל. מה כבר יכול להיות? מה כבר יכול לסחוף אותו? הוא גמור, שבור, חלול מבפנים. איך אפשר להדליק אש בלב קפוא?
רק מדי פעם מגיעה הפתעה לא צפויה. משהו שמצליח לגעת, להעיר, להחיות תאים מתים. הוא היה בטוח, למשל, שהאהבה לקבוצת הכדורסל שלו כבר גוועה לחלוטין. שהוא צופה בה רק מכוח ההרגל, בעיניים פקוחות כבויות. הרי הוא אפילו כבר לא כועס, לא מאוכזב, כלום. רק בוהה בה בשתיקה, מכבה את הטלוויזיה באותה דממה בין אם הפסידה או ניצחה. זה לקח כמה שנים, אבל זה קרה. כמו עור מת בכף הרגל. מביט בו, דוקר אותו, ולא מרגיש כלום.
הוא כבר מזמן לא בשלב שהוא נסחף אחרי כל הייפ. הוא כבר מזמן לא מתלהב מכל ילד שמטביע, כבר לא מתרגש מכל כתבה מאמריקה, לא מתרשם מעוד היילייט, מעוד סקאוט מה-NBA שעוקב אחר כישרון מבטיח, מעוד מוק דראפט ופרשן שצופה לו עתיד מזהיר. להפך, בדיוק להפך. כל ילד כזה רק מגביר אצלו את התסכול. כל ילד ש"פורץ" רק גורם לו להרגיש שכבר לא עושים אותם כמו פעם. כל ילד שמוכתר כ"הדבר הבא" רק מעורר בו כעס. עם המשכורת הגבוהה מדי, עם החברה הצעירה היפה מדי, הכל קורה מהר מדי. "מה הביג דיל", הוא ממלמל לעצמו כמו שליימלה, "הוא עוד לא קרע זוג נעליים".
עוד בנושא:
מכבי תל אביב ניצחה 71:73 את דרושאפקה ושיפרה את מאזנה ל-8:3 ביורוליג
בעקבות ההפסד האומלל ואובדן 16 נקודות היתרון: מאמן דרושאפקה פוטר
האחרון שנגע בו באמת היה עודד קטש. נסיך אמיתי, שיצר תחושת סנסציה. מישהו שאשכרה ניפח לו את הלב, ואחר כך קרע אותו. בדרך היו את פארקר, וויצ'יץ', כספי, פניני, כל מיני גיבורים ומצליחנים, אבל עוצמת הרגש דועכת. ועכשיו הוא רואה את יובל זוסמן, ומתחיל להרגיש את הדגדוג הזה. והאוהד המבוגר, המוכה, הסקפטי, צופה בו בעיניים חשדניות, ותוהה מה קורה פה, אם זה אמיתי. אי אפשר לעבוד עליו. לא, ההצלחה בנבחרת העתודה לא הרשימה אותו, זה הבל הבלים. אי אפשר להרשים אותו עם הברקה פה ושם, עם דאנקים ואתלטיות. הרי הוא זוכר: לא מזמן גם אמרו לו שאיתי שגב יהיה כוכב.
אבל ייתכן, הוא אומר לעצמו, רק ייתכן, שיש פה משהו, שראוי לבחון בזהירות. אז הוא בוחן. ובזהירות. ובתור התחלה, הוא רואה בחור טוב. יופי, יש בסיס לחיבור לרגשי, מאסנו בפושטקים. אחר כך הוא בוחן את הקליעה, ורואה שהילד מצטיין במלאכה, תודה לאל. האם יש דבר פחות אסתטי מכדורסלן שמחטיא זריקה פנויה? אחר כך הוא בוחן את המנהיגות, האומץ, הביטחון, ולילד אין פחד. הוא עולה, וזורק. לא כופה את עצמו, אבל גם לא נבהל. נחמד. יש עם מה לעבוד.
יש נתונים פיזיים, מהירות, גובה, הוא לא כל כך רזה. יש בו רצון למסור, לחלק אסיסטים, הוא אפילו נהנה מזה. הוא רואה משחק, קורא מסירות, חוטף, מבין מה קורה, מהיר מחשבה. ואלוהים ישמור, הוא יודע לשמור. אוהב לשמור. לא מחכה שזה ייגמר כדי לחזור כבר להתקפה. אומנם אין כמו סל ניצחון, אבל גג ניצחון זה לא פחות מתוק. כן, הילד ניצח אתמול משחק עם מהלך הגנתי. האין זה נחמד?
האם זה מספיק כדי לעורר לב שבור של אוהד מוכה? האם אותו זוסמן צעיר ידליק בו ניצוץ שכבה? האם הוא עד כדי מבוגר ושחוק, עד שהוא נוהג כמו הסרוסים והנאנוסים ומתלהב מכדורסלן צעיר רק כי הוא ישראלי? האם הוא זונח את כל העקרונות של המועדון שלו, ואומר בלבו "עזבו הכל, כלום לא חשוב, רק תנו לזוסמן לשחק, זה הסיכוי היחידי שלכם להחזיר את הקהל המיואש, החבוט, שכבר ויתר, איבד את התשוקה, ומחפש בצורה נואשת סימן חיים?". וייתכן שהוא סתם התעורר קצת, הרים את הראש כדי להביט מה קורה, לרחרח, וכמו ילד בית ספר אומר לעצמו "אני לא אוהב, אולי מחבב". בוא נראה איך זה מתקדם. בשלב הזה, הלב לא יעמוד בעוד מכה.