האיש שהפחיד את יאשין: סיפורו של הכדורגלן היהודי הטוב בתולדות ברית המועצות

בתחילת 1980, הגיש ויקטור קאנבסקי בקשה להגר מברית המועצות ולעלות לישראל. הסיבה, באופן אירוני למדי, היתה נעוצה בכך שלא איפשרו לו לעבוד באלג'יריה.

באותם ימים, מאמנים מברית המועצות מונו תכופות לתפקידים בכירים במדינות מתפתחות, במיוחד באפריקה - את הדוגמא המפורסמת ביותר סיפק ואלרי נפומנישצ'י שהצעיד את קמרון לרבע הגמר במונדיאל 1990. קאנבסקי כבר סיכם את כל התנאים עם ההתאחדות האלג'יראית, והממשל במוסקבה נתן את אישורו. אפילו כרטיסי הטיסה כבר היו ברשותו, אבל אז החליטו ראשי המפלגה הקומוניסטית באוקראינה שיהודי לא צריך לקבל את הג'וב - וביטלו את הכל. זעמו של קאנבסקי היה עצום, והוא החליט לעזוב את המדינה. אלא שגם כאן הוא נתקל בסירוב. בקשתו לעליה לישראל נדחתה על הסף, הוא הוגדר כבוגד, ובברית המועצות נעשה נסיון מטורף למחוק את מורשתו מספרי ההיסטוריה - תרתי משמע.

רצה הגורל, ובדיוק אז, ב-1980, היתה בשלבי הכתיבה האחרונים האנציקלופדיה אודות תולדות דינמו קייב, פרי עטו של חבר ילדות קרוב מאוד של קאנבסקי. לתדהמתו, השמיטה הצנזורה הסובייטית כל אזכור של קאנבסקי מהספר, ואפילו התמונה הקבוצתית של דינמו שזכתה באליפות ההיסטורית הראשונה שלה ב-1961 עודכנה - דמותו של קאנבסקי הוצאה ממנה. והרי היה זה אבסורד, כי קאנבסקי היה אחד הכוכבים הגדולים של הקבוצה, מלך השערים והקפטן!

כן, הקפטן של הקבוצה האוקראינית הראשונה ששברה את ההגמוניה של הקבוצות ממוסקבה וזכתה באליפות ברית המועצות היה יהודי - אמנם רק מצד אביו, ישראל קאנבסקי, כי אימו היתה אוקראינית. מאז כינונה ב-1936, רק המועדונים מבירת רוסיה סיימו בפסגת הליגה - עד שבחלוף רבע מאה שברה החבורה השאפתנית מקייב את תקרת הזכוכית. החלוץ המרכזי שלה הבקיע 18 שערים ב-26 משחקים, והיה האליל הבלתי מעורער של האוהדים - הם נשאו אותו על כתפיהם אחרי שהתואר הובטח. גם חבריו לקבוצה העריצו אותו. קפטן דינמו נבחר באופן מסורתי בהצבעה חשאית, ובדרך כלל הוענקו קולות למועמדים שונים, אך לא במקרה של קאנבסקי. הוא קיבל את התפקיד פה אחד, ואחד הידידים הקרובים שהצביעו לו היה ואלרי לובאנובסקי.

שיתוף הפעולה ביניהם היה נפלא, על הדשא ובחדר ההלבשה, על אף שלובאנובסקי נאלץ לשנות את התפקיד לטובת חברו. הסקורר הגבוה החל את הקריירה במרכז הרחבה, אך המאמן ויאצ'סלב סולוביוב הסיט אותו לאגף השמאלי כי סבר שקאנבסקי עדיף כמספר 9 קלאסי. ההברקה הזו הועילה לכל הצדדים, כי לובאנובסקי באמת היה פורה יותר כקיצוני בזכות הכדרור המיוחד שלו. לעומתו, קאנבסקי היה חיית רחבה אמיתית, למרות שגובהו היה רק 176 סנטימטרים.

בדיעבד, היו שהגדירו אותו באוקראינה בנדיבות לא מבוטלת כקודמו של גרד מולר - הוא לא היה טכני במיוחד, אבל חוש ההתמצאות הנפלא שלו איפשר להיות במקום הנכון בזמן הנכון כדי לשים את הכדור ברשת. הוא חישב כמה מהלכים קדימה, ברח מהבלמים, וניחן בבעיטה אימתנית בשתי הרגליים. לא לחינם כתב לב יאשין באוטוביוגרפיה שלו כי קאנבסקי היה החלוץ שהפחיד אותו יותר מכל. לפני המשחקים, הם נהגו להתגרות זה בזה ברוח טובה, וקאנבסקי תמיד הבטיח ליאשין שיכניע אותו. לעתים תכופות הוא אף צדק. לו אפשר היה לפרוץ את מסך הברזל ולעבור למערב אירופה, הוא היה מצטרף למועדון פאר. ארסנל אפילו הגישה הצעה כספית רצינית לדינמו קייב, מבלי להבין שהדבר אינו ריאלי בשום אופן.

בתחילת שנות ה-60', היה קאנבסקי אחד הכוכבים הבולטים בברית המועצות. הנבחרת נשלטה אז על ידי שחקנים ממוסקבה, וקפטן דינמו קייב היה אחד משלושה אוקראינים בלבד שנסעו למונדיאל בצ'ילה ב-1962. הוא גם היה היחיד שהתכבד לפתוח בהרכב בשני המשחקים הראשונים - אך סופסל בהמשך בעוד הסובייטים הודחו על ידי המארחת ברבע הגמר. הנבחרת נשארה עד סוף הטורניר כדי לצפותבלמשחק הגמר, וקאנבסקי הופתע לגלות את פלה יושב לצידו ביציע - הכוכב הברזילאי הצעיר היה פצוע וחזה מבחוץ בנצחונה של סלסאו על צ'כוסלובקיה. החלוץ לא היסס, ביקש חתימה על הכרטיס, ושמר אותו מאז כמזכרת יוקרתית.

אחרי חילופי המאמנים בתום הטורניר, נזרק קאנבסקי מהסגל, והרזומה שלו במדים הלאומיים עומד על חמישה משחקים בלבד. ההחלטה היתה תמוהה, כי בדינמו קייב הוא המשיך לקרוע רשתות, ועונת 1964 היתה הפוריה ביותר בחייו - הוא כבש 15 פעמים בליגה, והוסיף חמישה שערים בגביע, כולל ב-0:1 בגמר מול סמארה לעיני 90 אלף צופים בלוז'ניקי. קאנבסקי עצמו הגדיר את הבעיטה הזו כאחת היפות בקריירה שלו, אולם היא הגיעה באחד המשחקים האחרונים שלו בקבוצתו האהובה.

בחורף 1965, החליט המאמן הדגול ויקטור מאסלוב על מהפכה קיצונית בסגל וזרק ממנו את רוב הוותיקים. לא רק קאנבסקי סיים את דרכו במועדון בגיל 28 בלבד, אלא גם לובאנובסקי הועזב בהיותו בן 26 בלבד. שניהם עשו את דרכם לאודסה, שם שיחק קאנבסקי שנתיים נוספות לפני שתלה את הנעליים והחל - בעצה חמה של לובאנובסקי עצמו בקריירה כמאמן.

ואולם, בהיותו יהודי הוא לא קיבל הזדמנויות הוגנות לטענתו, על אף הישגים לא רעים בכל המקומות בהם עבד. לאות הוקרה מהממשל הוא זכה רק באוזבקיסטן, שם הצעיד את פחטאקור טאשקנט לעליית ליגה. בהיותו שחקן, כמעט לא נתקל קאנבסקי באנטישמיות על הדשא, והעיד כי רק יריב אחד העז לשלוח לעברו קללה גזענית - ונענש מיד בנגיחה בפניו מאחורי הגב של השופט. עם זאת, בכל הקשור לממסד, מוצאו פגע בו מאוד, הן כשחקן, והן כמאמן.

הקשר עם לובאנובסקי היה הדוק מאוד גם בהמשך. ב-1978 מונה קאנבסקי לפרק זמן קצר למאמן הנבחרת הצעירה של אוקראינה לקראת אליפות הרפובליקות הפנימית של ברית המועצות. לובאנובסקי כבר היה אז מאמן מפורסם ונערץ בדינמו קייב, אך לא התבייש לשאול את עמיתו לגבי החתמות פוטנציאליות. קאנבסקי המליץ לו על אנטולי דמיאננקו, אשר הפך לימים לשחקן מפתח בקייב ובנבחרת.

כאשר הפך קאנבסקי למנודה ב-1980, נטשו אותו חברים רבים שלא רצו לסכן את עצמם בגלל קשרים עם "בוגד". לובאנובסקי נהג אחרת - הוא לא זנח את חברו בעת צרה, ביקר אותו לעתים קרובות, וב-1983 אף הצליח לסדר לו עבודה כמאמן קבוצת הבת של דינמו קייב שהוקמה במיוחד למענו. השכר היה אמנם נמוך, וחלוץ העבר המפואר נאלץ לעתים להשלים הכנסה כפועל בניין, אבל לפחות הוא נשאר בתחום.

ב-1988, בעיצומו של עידן פרסטרויקה כאשר מדיניות ההגירה היתה גמישה הרבה יותר, הוא הגיש שוב מסמכים כדי לעזוב - והפעם נענה בחיוב וברח לארצות הברית בהזדמנות הראשונה. ישראל דווקא לא היוותה עבורו אופציה רלוונטית. מאז, הוא עבד באקדמיות לכדורגל בחוף המזרחי, אשר את חלקם הקים לבדו. מאחר והגיע למדינה החדשה בשנות ה-50' לחייו, הוא לא הצליח ללמוד אנגלית, והתמקד בעיקר בהנחיית דוברי הרוסית.

בראיונות שהעניק לתקשורת האוקראינית בעשורים שחלפו מאז, דיבר קאנבסקי רבות על הגעגועים למולדת וסיפר על קשיי ההתאקלמות מעבר לאוקיאנוס. לכן הוא גם שמח לבקר את בבירת אוקראינה בכל הזדמנות, ואחרי התפרקות ברית המועצות הוחזר שמו לספרי ההיסטוריה. הוא מככב שם באותיות זהב, ולדעת רבים היה זה הכדורגלן היהודי הטוב ביותר בתולדות הכדורגל הסובייטי. בדינמו קייב זוכרים היטב את 85 השערים של קאנבסקי ב-205 המשחקים במדיה. השבוע הלך הקפטן המיתולוגי לעולמו בגיל 82, והמועדון פירסם סרטון מיוחד לכבודו. יהיה זכרו ברוך.

עקבו אחרי יוכין בפייסבוק