אף על פי שנולד בפלורידה, סטיב פירס גדל כאוהד בוסטון רד סוקס. ב-2003 הוא נבחר בדראפט ה-MLB על ידי מינסוטה טווינס, שלא מימשה את הבחירה, ושנה לאחר מכן גם על ידי הרד סוקס עצמם. פירס היה קרוב להגשים את החלום, אבל הדרך מהדראפט למגרשי ה-MLB לא קצרה עבור שחקנים ממוצעים, ופירס מצא את עצמו עורך את הבכורה במייג'ורס רק ב-2007, במדי פיטסבורג פייראטס. מאז הספיק לעבור בעוד שבע קבוצות כשחקן משלים שלא הטביע את חותמו, ורק בסוף יוני השנה לבש לראשונה את המדים של בוסטון, לאחר שעבר לשורותיה מטורונטו בטרייד זניח.
לפעמים הטריידים הזניחים הופכים לחשובים מכולם. ארבעה חודשים חלפו מאז, ופירס הוכתר ל-NVP של הוורלד סיריס, במדי הקבוצה שאהד כילד. עכשיו לכו תתווכחו עם החומר שממנו עשויות אגדות.
התואר הגיע לפירס, וזה החל עוד לפני הוורלד סיריס ולפני שני ההומרים שהפגיז במשחק ההכתרה. במשחק 3 ביוסטון, במצב של 1:1 בסדרה, האסטרוס השוו באינינג החמישי ל-2:2. הקהל הביתי היה בטירוף, אבל באינינג השישי שיגר פירס פצצה ליציע והעלה את בוסטון ליתרון בדרך ל-2:8 מרשים ויתרון 1:2 בסדרה. לאחר מכן רשם פירס עוד מספר חבטות חשובות, שהמשמעותית שבהן הגיעה במשחק 4 בלוס אנג'לס, עם הומראן שהשווה ל-4:4. אחר כך, במצב של 4:5, בא גם דאבל מנקה בסיסים שהעלה ל-4:8 ובעצם הכריע את האליפות כולה.
אחרי חמש שנים: בוסטון רד סוקס זכתה בוורלד סיריס
טראמפ שיגר ציוץ בייסבול והרגיז הרבה אנשים
המתחרה הצמוד ביותר של פירס על התואר היה דיוויד פרייס. מכולם, דווקא דיוויד פרייס. לאורך עשר שנות קריירה, לפרייס לא היה ניצחון כפותח בפלייאוף. לפני שלוש שנים חתם ברד סוקס על חוזה של 217 מיליון דולר ל-7 שנים, החוזה היקר בהיסטוריה לשחקן בייסבול פר עונה (למעלה מ-30 מיליון דולר). בסכומים כאלה הביקורות מגיעות עוד לפני ההגשה הראשונה, במיוחד לאור הרזומה הבעייתי של פרייס במשחקים מכריעים. השנה הוא לא הפסיק לחטוף מהיאנקיז, וכשזה קרה גם במשחק 2 ב-ALDS הקולות רק גברו.
אלכס קורה, מאמן הרד סוקס, החליט ב-ALCS לעלות עם פרייס למשחק שבו היה אנדרדוג מוצהר: משחק 5 בסדרה ביוסטון, בוסטון ביתרון 1:3 בסדרה, הפותח מנגד היה ג'סטין ורלאנדר, האס של האסטרוס. רוב הסיכויים שנפסיד גם כך ונעביר את ההכרעה לפנוויי פארק, חשב בוודאי קורה, אז מה שיהיה יהיה. פרייס גמל לו בהופעת האיכות הראשונה שלו אי פעם בפלייאוף, הרד סוקס ניצחו ועלו לוורלד סיריס. במשחק 2, הפעם בפנוויי כפייבוריט, פרייס שוב היה דומיננטי וניצח. הוא הספיק לעלות כמחליף למשחק 3 שארך נצח ואז הגיע משחק 5.
קורה בחר שוב בפרקטיקה שבה נהג מול יוסטון ולשמור את המגיש הכי איכותי שלו, כריס סייל, לפנוויי, כדי לסגור שם את הסדרה במידת הצורך. בוסטון הייתה ביתרון 1:3 בסדרה, כשמנגד האס של היריבה, הפעם קלייטון קרשאו. על הגבעה פרייס נתן הופעה דומיננטית של שבעה אינינגים משובחים וניצח את המשחק ואת העונה. החומר שממנו עשויות אגדות 2.
האם הפלייאוף הזה הופך את החוזה של פרייס למשתלם? זו כבר שאלה פילוסופית. יש אוהדים שיגידו שחוזה השתלם ברגע שהביא אתו אליפות, אחרים ימשיכו לצפות לתפוקה בכל ערב נתון עד ליום הנקוב האחרון. רק על נושא אחד אין שאלה: פרייס הצליח להוריד קוף ענק מהגב.
ב-2004 הגיע טרי פרנקונה לבוסטון ולקח אליפות בשנתו הראשונה. ב-2013 בא ג'ון פארל, וגם הוא הביא מיד תואר. כעת הגיע תורו של קורה בעונת הבכורה במועדון. כשחקן, הוא היה שותף לאליפות השנייה בעידן פרנקונה ב-2007. הוא הכיר את המערכת בה שיחק ארבע שנים, וכמאמן צעיר הרשים מאוד את דייב דומברובסקי, ה-GM של הרד סוקס. דומברובסקי שפך מיליונים בעונות האחרונות וחצי הביקורת החלו להיות מופנים גם אליו. הוא היה חייב מישהו שיחבר את העסק. קורה עבד כמעט ללא רבב וניהל מעולה את כל הסדרות. היעילות שלו בלטה, במיוחד על רקע הטרוניות כנגד המאמן שמנגד דייב רוברטס.
רוברטס, שתרומתו לדברי ימי בוסטון גדולה בזכות הבסיס המפורסם שגנב ב-2004, זכה לקיתונות של רותחין בסדרה הזאת אפילו מהנשיא דונלד טראמפ. חילופי המגישים שלו היו תמוהים, במיוחד כששם את הכדור פעם אחר פעם בידי ריאן מדסון, מחליף ותיק אך לא אמין שדאג להכניס הביתה את כל מי שירש על הבסיסים. חלק מהביקורת נגד רוברטס מוצדקת, אבל חשוב לזכור דבר אחד: לא פשוט להביא קבוצה פעמיים ברציפות לוורלד סיריס. כמות הכישרון בבוסטון הייתה גדולה יותר, בסופו של דבר, כך שגם אם מאוד מתאים לאמריקאים להתנגח במאמן הדודג'רס, צריך לזכור שמה שהוא עשה עם קבוצה מאוד מוגבלת התקפית לא טריוויאלי בכלל.
הסיכוי של לוס אנג'לס לנצח את הסדרה היה קלייטון קרשאו. אם הזכרנו את חובת ההוכחה של פרייס, קרשאו נחשב בעיני רבים לגדול המגישים בעשור הנוכחי. מהסיבה הזאת הוא היה חייב לספק את הסחורה, אבל כבר שנים לא עושה את זה. היו לו משחקים טובים ופחות טובים, אבל עד כה הוא לא נתן פלייאוף לפנתיאון, מסוג אלה ששמורים לגדולים באמת.
הייתה לקרשאו הזדמנות לנצוץ הפעם, להותיר חותם, להוכיח שהוא קורץ מהחומר של רוג'ר קלמנס, רנדי ג'ונסון, בוב גיבסון, סנדי קופקס וענקים אחרים. במשחק 1 בסדרה הוא הרשה חמש ריצות בארבעה אינינגים והוחלף. את משחק 5 פתח עם הומר בן שתי ריצות לפירס, ואף על פי שהתייצב בהמשך נתן למשחק לברוח מהידיים עם ההומר למוקי בטס ולג'יי די מרטינז. בסופו של דבר, קרשאו הוא המגיש המוכשר ביותר בדור הנוכחי, אבל יש לו דרך ארוכה לעבור עד שייזכר גם כגדול ביותר.
ואחרי כל הנאמר, לבוסטון יש ב-14 השנים האחרונות ארבע טבעות לעומת אחת בלבד של היאנקיז. אם מישהו יחזור בזמן ל-2003 ויספר את זה בניו יורק, הוא יזכה למבטי בוז. כנראה גם לבדיקת רופא.