בסופו של דבר אתה מצטמצם אל תוך מספרים: נקודות וריבאונדים, אסיסטים ואיבודים, חטיפות וחסימות, אחוזים ל-3 ומהעונשין, ניצחונות והפסדים, ביקורים בגמר ואליפויות. ספורטאים רבים היו מקווים להוסיף איזו הערת שוליים - לאו דווקא דברים שלא רואים בסטטיסטיקה, אלא הסברים, תוספות, חיזוקים לקייס שלהם. על פניו, מספרים לא מפלים, הם מקבלים כל אחד ואחד, בלי הבדלי דת, גזע ומין, אבל המספר של אתמול הוא לא המספר של היום, ולא של מחר. אנשים נמדדים ביחס לאנשים אחרים, ובמקרים קיצוניים במיוחד - בדרך כלל לטוב, לעתים גם לרע - גם ביחס לעצמם. ווילט צ'מברליין, למשל, אילץ אנשים להשתנות, להתרגל לטוב, לטוב מאוד, למדהים, ליוצא דופן, לנדיר. כמו אנשים שמבלים חיים שלמים באיזה אי נידח ולא יודעים להעריך בדיוק עד כמה צלולים המים, כך גם מעריצים, עמיתים, יריבים החלו לקחת כמובן מאליו את מה שעשה על בסיס יום יומי לאורך שלבים רבים של הקריירה, ובפרט בעונת 1961/62 - בלי ספק העונה האישית הגדולה בתולדות ה-NBA, וככל הנראה אחת העונות האישיות הגדולות בתולדות הספורט האמריקאי.
גדול ככל שהיה, גם צ'מברליין הצטמצם אל תוך מספרים: המורשת שלו לנצח תהיה אותו משחק מופלא בו קלע 100 נקודות, שיא שספק אם אי פעם יישבר. אך לפני המשחק ההוא וגם אחריו היו משחקים הזויים נוספים, משחקים שאצל כל שחקן אחר היו נחקקים לעד, ואצלו היו בסך הכל כוכביות קטנות בעונה גדולה: 60 נקודות ו-26 ריבאונדים?61 נקודות ו-28 ריבאונדים? 65 נקודות ו-22 ריבאונדים? 67 נקודות ו-28 ריבאונדים? בקטנה, זה בסך הכל ווילט צ'מברליין. אתמול הוא עשה משהו דומה; מחר הוא יעשה משהו גדול יותר.
בניסיון למצוא הסבר לעונה הנדירה ההיא, לקריירה העילאית, נתלו מבקרים רבים במספרים מסוג אחר: תראו כמה הוא גדול, תראו כמה הוא גבוה, מה שכמובן היה נכון. אבל השאלה מה היה קורה אילו ווילט צ'מברליין היה נמוך ב-20 ס"מ, למשל, לא רלוונטית, כי התשובה, ככל הנראה, היא שהוא כלל לא היה משחק כדורסל. הילד השברירי שסבל מדלקת ריאות ראה בענף עם הכדור הכתום והטבעת "משחק לנקבות", והעדיף אתלטיקה. הוא הדף כדור ברזל, קפץ לגובה, רץ יותר מהר מכל אחד אחר ואולי פנטז על כך שיתמקד באחד מהמקצועות הללו, שיגיע לאולימפיאדה, אך היו שתי בעיות עיקריות עם החלום הזה: פילדלפיה היתה ועודנה עיר כדורסל, והילד שלא באמת אהב כדורסל לא הפסיק לגבוה. כל סנטימטר שנוסף אליו היה סנטימטר שדחף אותו לפרקט: כשהיה בן עשר ספר 182 ס"מ, בתיכון כבר הגיע ל-210 ס"מ, ולבסוף נעצר על 216 ס"מ. וכשאתה כל כך גבוה, זה פשוט לא הגיוני מבחינה אנטומית, ביולוגית, גיאומטרית לא לשחק כדורסל. מה גם שברגע שווילט ניסה, הוא גילה שהוא יותר טוב מכל אחד אחר, וזה בכלל לא קרוב.
ילדים, נערים ובוגרים שפגשו אותו בתחילת דרכו כמו הביטו במציאות, בחלום הלא ריאלי שלהם משתקף אליהם בחזרה. כזה היה המקרה של B.H בורן, ה-MVP של טורניר המכללות ב-1953, עם 26 נקודות, 15 ריבאונדים ו-13 חסימות בגמר בו הפסידה קנזס שלו לאינדיאנה. כשהתרצה והחליט לשחק אחד על אחד מול ווילט הפסיד 25:10, זנח את חלומות ה-NBA שלו ופצח בקריירה חלופית בת 43 שנה כטכנאי טרקטורים. בעונתו האחרונה בתיכונים אותת ווילט על מה שעתיד היה להגיע, כשקלע 90 נקודות במשחק אחד, ואם היה משחק את כל 32 הדקות ככל הנראה היה מגיע למאה. היה זה אחד מרצף של שלושה משחקים בהם קלע גם 74 ו-78 נקודות, שגרם ללמעלה מ-200 אוניברסיטאות לנסות לשכנע אותו להצטרף אליהן ורק אליהן. מעין מכירה פומבית לא לגמרי חוקית ולא לגמרי אפקטיבית הוקמה: אחת היתה מוכנה לקנות לו יהלומים, שנייה אמרה שיוכל להביא עימו את מאמן התיכונים שלו, שלישית הציעה מלגות גם לשאר אחיו ואחיותיו (והיו שמונה כאלה), רביעית הבטיחה שאצלה יהפוך גם לכוכב קולנוע.
לבסוף בחר בקנזס, והשליטה שהחלה בתיכונים נמשכה גם במכללות. בהופעת הבכורה הלא רשמית, הוליך את שחקני השנה הראשונה לניצחון על שחקני השנה השנייה, עם 42 נקודות ו-29 ריבאונדים; בהופעת הבכורה הכן רשמית, לקראת סוף 1956, השתדרג ל-52 נקודות ו-31 ריבאונדים. בו בזמן, המשיך לעסוק באתלטיקה ולספק מספרים לא פחות מרשימים: נניח הטלת כדור ברזל למרחק של 17 מטר (כמטר וחצי פחות משיא העולם באותה תקופה), קפיצה משולשת למרחק של 15.24 מטר (כמטר פחות משיא העולם באותה תקופה), והיו גם קפיצות לגובה שסידרו לו שלוש אליפויות רצופות במכללות וריצות מהירות במיוחד למרחקים קצרים ובינוניים - כל זה, להזכירכם, בגובה שכבר נשק ל-2.15 מטר.
ולא מדובר כאן רק בפיקנטריה, אלא בהוכחה נוספת לאתלט הנדיר שהיה - בלי ספק אחד האתלטים הגדולים בתולדות הספורט המקצועני, בין אם תרצו לדרג אותו כאחד הכדורסלנים הגדולים או לא - וברקע לדומיננטיות הבלתי נתפסת אליה נגיע עוד רגע. אף אחד לא היה מסוגל לעצור את ווילט צ'מברליין, כי אף אחד מעולם לא ראה שילוב כזה של גובה, מהירות, גמישות וקואורדינציה כמו אצל ווילט צ'מברליין. וכוח, כמובן: האגדה מספרת שיום אחד, הסנטר הגיע למשרדי ניו יורק ניקס ונתקל בשני אנשי אספקה, שניסו לסחוב עגלה כל כך כבדה עד כדי כך שתקעה את המעלית. צ'מברליין הציע לעזור, והרים את העגלה כאילו היה מדובר בכיסא, בשק תפוזים, בבקבוק מים. בקבוק מים ששוקל 270 ק"ג.
אין זה מפתיע שווילט צ'מברליין הילד לא אהב כדורסל - שנותיה הראשונות של ליגת ה-NBA היו די עגומות, בלשון המעטה, והסיבות לכך היו רבות, אך בעיקרן - ארצות הברית הגזענית עדיין לא ראתה לנכון לשלב עד תום אזרחים שחורים בחברה או בספורט המקצועני, ועד 1954, לא נעשה שימוש בשעון זריקות. זה הביא למצב שב-1950, למשל, ניצחה פורט וויין 18:19 את מיניאפוליס. באף אחת משמונה העונות הראשונות בליגת הכדורסל הטובה בעולם ממוצע הנקודות בליגה לא עלה על 84, ולכל היה ברור שדרוש שינוי. השינוי הזה הגיע עם הכנסת שעון ה-24 ב-1954 - "הרגע הכי חשוב בתולדות ה-NBA", לדברי הנשיא דאז מוריס פודולוף. ואכן, השינוי נשא פרי: ב-1957/8 ממוצע הנקודות זינק ל-106.6 נקודות, וב-1961/62, העונה לשמה התכנסנו כאן, הוא כבר הגיע עד 118.8 - הגבוה בכל הזמנים.
אל המציאות השונה הזו נכנס צ'מברליין. לאחר קריירת מכללות דומיננטית במיוחד, בה אף אחד לא הצליח לעצור אותו אך כולם ניסו - כולל מאמנים ששלחו אליו שלושה שומרים וטקטיקות חדשות שנהגו במיוחד בשבילו - החליט סנטר קנזס שברצונו להרוויח כסף. תחילה עשה זאת בהארלם גלובטרורטס, ואז, ב-24 באוקטובר 1959, רשם את הופעת הבכורה שלו ב-NBA, במדי פילדלפיה ווריירס, שהעניקה לו 30 אלף דולר לעונה - המשכורת הגבוהה בליגה (לשם השוואה, בוב קוזי, כוכב בוסטון, הרוויח 25 אלף דולר לעונה): 43 נקודות ו-28 ריבאונדים מול ניו יורק. סימן לבאות? חכו, זה עוד כלום.
גם אם היה מסיים את הקריירה אחרי עונת הבכורה, היה נזכר צ'מברליין לדורות. בעונת הרוקי שלו, הוליך את הליגה בנקודות למשחק (37.6), ריבאונדים למשחק (27) ודקות למשחק (46.4), מה שסידר לו גם את תואר רוקי העונה וגם את תואר ה-MVP - הישג נדיר בו יכול להתגאות רק ווס אנסלד, ב-1968/9. בו בזמן, גילה שהדאבל-טים והטריפל-טים שנשלפו כנגדו במכללות היו כלום לעומת הטקטיקות של ה-NBA, שם הוסיפו גם עבירות, ועבירות קשות, כי זו היתה הדרך היחידה לעצור אותו - פיזית, וגם טקטית: בסטנדרטים העילאיים שלו, צ'מברליין היה קלע עונשין איום ונורא, עם ממוצעי קריירה קריפטונייטיים של 51%. הסנטר החבול היה כה מתוסכל עד שחשב לתלות את הנעליים. שחקן בוסטון טומי היינסון, שביצע לא מעט מהעבירות הקשות הללו, נאלץ להודות: "חצי מהעבירות שבוצעו עליו היו חזקות, מעולם לא ראיתי שחקן סופג מכות כאלה".
חרף המכות, ווילט נשאר והפך דומיננטי ויעיל עוד יותר, ובעונתו השנייה בליגה הוליך את ה-NBA לא רק בנקודות (38.4), ריבאונדים (27.2) ודקות (47.8), אלא גם באחוזים מהשדה (50.9%). ואילו, גם הפעם פילדלפיה שלו כשלה בפלייאוף: בעונה הראשונה נכנעה לבוסטון האימתנית, ובשנייה לסירקיוז. לפני שהשלישית יצאה לדרך, החליפו הווריירס בוס והנחיתו את מאמן צפון קרוליינה פרנק מגווייר. בנקודת הזמן הזו, צ'מברליין לא ראה שום סיטואציה בה יצליח להתגבר על הסלטיקס - שושלת בהתהוות ששלטה בליגה כמו אף קבוצה אחרת - ובאוטוביוגרפיה שפרסם ב-1973, חלק את התחושות הללו עם מאמנו החדש, ושמע ממנו את הדברים הבאים: "עברתי על כל דוחות הסקאוטינג ואתה צודק. אנחנו לא טובים כמו בוסטון - לא כשאתה קולע 37-38 נקודות. אבל אם אתה יכול לקלוע 50, אולי החבר'ה האחרים יכולים לפשר על ההבדלים ונהיה שווים לבוסטון". "50? זה בלתי אפשרי", אמר צ'מברליין ההמום, ובדיעבד גם צדק: הוא לא קלע 50 נקודות למשחק באותה עונה, הרי זה היה בלתי אפשרי, מדע בדיוני.
הוא קלע 50.4.
האסטרטגיה של מגווייר היתה ברורה: מראש, תכנן ששני שליש מהכדורים יילכו פנימה, לסנטר שלו. כשצ'מברליין הביע חשש שמא חבריו לקבוצה לא יהיו מרוצים מכך, השיב המאמן: "לא, הם מקצוענים. הם רוצים לנצח ויודעים שאתה כרטיס הכניסה שלהם לשם". שיפור משמעותי בניצחונות אמנם לא נרשם - 49 לעומת 46 בעונה שלפני כן ו-49 בעונת הרוקי של ה-MVP - וכאן אין ברירה להעלות את שאלת הביצה והתרנגולת. אם היו לצ'מברליין חברים טובים יותר לקבוצה, האם היה נעזר בהם יותר? האם היה מנצח יותר? אם יש לך שחקן שמסוגל לקלוע 70 נקודות בערב נתון ולקטוף 30 ריבאונדים, האם מוטב שיסתפק ב-40 ו-20? ב-30 ו-15? ב-20 ו-10? למזלו של ווילט, הוא התחרה באותה תקופה עם ביל ראסל, והשניים דחפו אחד את השני אל פסגות אליהן לא היו מסוגלים להגיע אחרת; לצערו של ווילט, הוא התחרה באותה תקופה עם אותו ביל ראסל, אחד השומרים הטובים בהיסטוריה, ווינר אולטימטיבי נטול אגו שמוכן לעשות הכל כדי שהקבוצה שלו תנצח, ויעידו על כך 11 טבעות אליפות - יותר מכל שחקן אחר בתולדות ה-NBA.
השניים לעתים הציבו מראה זה מול האחר, וכפי שקשה היה בעבר שלא להתייחס לאחד בהשוואה לאחר, כך קשה גם היום. עיתונאי הספורט הפופולרי ביל סימונס הקדיש פרק שלם לסוגיה, בסופה הכריע שראסל היה גדול יותר. ב-ESPN גרסו כי צ'מברליין היה גדול יותר, ובאופן כללי, הוויכוח הזה היה כמעט פילוסופי, והעיד לא פחות על המשתתפים בו מאשר על מושאי ההשוואה. צ'מברליין אמנם זכה בסופו של דבר בשתי אליפויות לעומת ה-11 של ראסל - ב-1967 וב-1972, עם הלייקרס, אך לכל אורך הקריירה, וגם בסיומה, נאלץ להתמודד עם שאלת המורשת, ולא פעם גם עם תווית של"לוזר ושל אגואיסט. בראשונה לא באמת יכול היה לשלוט, אך בשנייה כן, וכשנמאס לו לשמוע כמה שהוא לא מוסר, הפך ב-1967/68 למלך האסיסטים של הליגה, עם 8.6 למשחק (לצד 24.3 נקודות ו-23.8 ריבאונדים). אבל אובססיה לסטטיסטיקה היא אובססיה לסטטיסטיקה היא אובססיה לסטטיסטיקה, אמרו המקטרגים.
"ווילט היה מאוד מודע למספרים שלו", כתב ד"ר ג'ק רמזי, מאמן העבר האגדי בהספד שלו ב-ESPN. "הוא ידע כמה נקודות, ריבאונדים ואסיסטים יש לו בזמן שהמשחק היה משוחק. אני זוכר פעם אחת שאמר במחצית לסטטיסטיקאי שטעה בחישוב הריבאונדים. לאחר מכן חיכה עד שהמספרים ישונו למספרים שטען שיש לו". ובכל זאת, לממוצעים עונתיים של 50.4 נקודות ב-50.6 אחוז מהשדה ו-25.7 ריבאונדים לערב לא מגיעים רק בזכות תשומת לב יתרה לסטטיסטיקה - צריך לגבות אותה במשהו, ולצ'מברליין היו גיבויים על גבי גיבויים. בתקופה ההיא היה בשיא אונו ההתקפי, ומסוגל היה לעשות הכל: כן, הוא כמובן היה גבוה וחזק ומהיר יותר מכולם, אך גם מוכשר וטכני, בעל טאץ' רך, וסט מהלכים בצבע שתסכל גם את הטובים שבשומרים. "ווילט היה שחקן ההתקפה הכי טוב שאי פעם ראיתי", העיד ראסל. "משום שהכישרון הטבעי והכישורים שלו היו כל כך על-אנושיים, הוא אילץ אותי לשחק ברמה הכי גבוהה. אחרת, הייתי מסתכן במבוכה ובהפסד".
כדי להבין לעומק את המספרים במיקרו, יש קודם כל להבין את המספרים במאקרו. שעון הזריקות המדובר הביא לכך שבעונה ההיא, הקצב הממוצע (מספר מוערך של פוזשנים ל-48 דקות) עמד על 126.2 לערב, כשפילדלפיה של ווילט היתה הקבוצה המהירה בליגה, עם 131.1 לערב (לשם השוואה, בעונה שעברה נרשם ב-NBA הקצב המהיר ביותר מאז עונת 1988/89, עם 97.3 פוזשנים למשחק). כפועל יוצא, אף קבוצה בליגה לא קלעה מתחת 110 נקודות בממוצע למשחק, ואף אחת לא חטפה מתחת ל-111 נקודות לערב. כלומר, הרבה יותר זריקות נזרקו, קרקע בטוחה לסטטיסטיקות יוצאות דופן. ליתר דיוק, בעונת 1961/62 הושלכו 107.7 זריקות מהשדה מדי משחק, ואילו אשתקד - בעונה הפורה ביותר מאז 1991/92 בתחום זה, נזרקו 86.1 זריקות מהשדה לערב. כנ"ל לגבי זריקות עונשין (37.1 למשחק ב-1961/62, לעומת 21.7 אשתקד), אבל זה לא כאילו האחוזים היו גבוהים: באותה עונה חריגה עמד הממוצע העונתי על 45.9 לערב, ושני שחקנים בלבד (לעומת 28 אשתקד) רשמו למעלה מ-50 אחוזים מהשדה - ווילט, כמובן, ו-וולט בלאמי. ועם קצב כל כך מהיר וכל כך הרבה זריקות והחטאות, גם תחום הריבאונדים היה שונה משמעותית: 71.4 למשחק, בהשוואה ל-43.5 אשתקד.
מלבד העונה המדהימה של צ'מברליין, העונה ההיא היתה העונה אותה סיים אוסקר רוברטסון עם ממוצע טריפל דאבל; העונה בה ארבעה שחקנים נוספים קלעו למעלה מ-30 נקודות למשחק; בה שלושה שחקנים נוספים הורידו למעלה מ-18.7 ריבאונדים למשחק. ובכל זאת, הכל התגמד בהשוואה לווילט, שהוכיח כבר בדצמבר איזו מין עונה זו הולכת להיות, עם משחק של 78 נקודות (שיא ליגה חדש) ו-43 נקודות מול הלייקרס של אלג'ין ביילור (מחזיק שיא הנקודות הקודם) וג'רי ווסט. למעשה, עדות לכמה נדירה היתה העונה הזאת ניתן לקבל לא מרשימת המשחקים הטובים ביותר שלו, נניח, אלא דווקא מהגרועים. אז להלן חמשת המשחקים הגרועים ביותר (סטטיסטית) של ווילט צ'מברליין מ-1961/62:
1. 26 נקודות ו-31 ריבאונדים
2. 28 נקודות ו-33 ריבאונדים
3. 30 נקודות ו-27 ריבאונדים
4. 31 נקודות ו-30 ריבאונדים
5. 32 נקודות ו-20 ריבאונדים
מה שמוביל אותנו ל-2 במרץ, 1962.
על פניו, אמור היה זה להיות סתם עוד משחק לקראת סיומה של עונה ארוכה, בין הקבוצה השנייה בטיבה במזרח (פילדלפיה) לגרועה ביותר (ניו יורק). הוא לא שודר, לכן אין קטעי וידאו מאחד הרגעים הגדולים בתולדות הליגה, סך אנשי התקשורת שהגיעו למשחק עמד על מספר חד-ספרתי נמוך (כולל שני צלמים בלבד), האולם היה חצי ריק, עם 4,124 איש, וגם ההכנה של צ'מברליין וחבריו לא העידה על משהו גדול שהולך לקרות. את כל הלילה שלפני כן העביר עם אישה בניו יורק, ובשמונה בבוקר, אחרי בערך 0 שעות שינה, עלה על רכבת לפילדלפיה. את השעות שלפני המשחק בילה הסנטר באולם של משחקי ארקייד והיה טוב מהרגיל, צולף במה שרק רצה. ובלי הסנטר הפותח של הניקס, פיל ג'ורדון החולה, צ'מברליין צלף גם על הפרקט: 23 נקודות היו לו ברבע הראשון ו-41 במחצית, לא הישג חסר תקדים עבורו, כמובן, אך בניגוד למשחקים קודמים, הפעם הוא גם קלע מהקו. היתרון הדו-ספרתי הלך וצמח, ומרגע לרגע היה ברור לגמרי ששתי הקבוצות הולכות אל עבר רבע אחרון שכולו גארבג' טיים. אלא שזה לא מנע ממגווייר להושיב את הכוכב שלו על הספסל - לא באותה נקודה, ולא בכלל: אחד ההישגים הגדולים של צ'מברליין באותה עונה היה ממוצע הדקות שלו - לא פחות מ-48.5, כל דקה אפשרית ב-79 המשחקים בהם שיחק (מתוך 80), כולל הארכות, להוציא 8:33 דקות שפספס בשל עבירות טכניות.
אז צ'מברליין נשאר, וככל שקלע יותר, כך עודדו אותו חבריו לקלוע עוד יותר ולהיכנס לספרי ההיסטוריה, ולא הסתפקו גם בעידוד אלא גם במסירות של כל הכדורים רק אליו, בלי קשר לסיטואציה. אל הרבע האחרון נכנס עם 69 נקודות, וכעת המטרה לא היתה רק שבירת שיאו האישי (73, או 78 אחרי שלוש הארכות), אלא הרבה יותר מזה. כשהגיע ל-80, הקהל דרש שיגיע ל-100. ואחרי סיטואציה מוזרה של קרבות עונשין (שחקני הניקס העצבניים, שמאסו בדאבל וטריפל-טים, שלחו את שחקני הווריירס האחרים לקו, כדי שצ'מברליין לא יקלע; שחקני הווריירס שלחו את שחקני הניקס לקו, כדי לעצור את השעון), זה אכן קרה. צ'מברליין סיים עם 100 נקודות, 25 ריבאונדים ושני אסיסטים, ואם האחוזים מהשדה היו הגיוניים (36 מ-63, 57%), הרי שאלה מהעונשין היו נדירים בסטנדרטים שלו - 28 מ-32 (87%). ביום ממוצע מהקו, לא היה לו סיכוי להגיע למאה, אלא שבאותו לילה מוזר בהרשי, פנסילבניה, הכל עבד: היריבה היתה נכונה (המשחק הסתיים ב-147:169 לפילי), לוח הזמנים היה נכון (סוף העונה, ההגנות כבר היו עייפות ולאף אחד לא באמת היה על מה לשחק), והמנטליות של צ'מברליין, מושא לביקורת לאורך השנים, היתה נכונה גם היא לסיטואציה הייחודית.
למרות העונה המשוגעת ועל אף המשחק ההוא - אולי אפילו בגללו, אין לדעת - צ'מברליין לא נבחר ל-MVP של העונה. הפרס ניתן פעם נוספת לביל ראסל, בעוד סנטר פילדלפיה סיים שני בלבד, מעט מעל אוסקר רוברטסון. בתקופה ההיא השחקנים הם אלה שבחרו את שחקן העונה, והשחקנים העריכו את ראסל הרבה יותר מאשר העריכו את צ'מברליין. "אף אחד לא רוצה להיות בעד גוליית", הסביר זאת ג'רי ווסט טוב מכולם. ווילט עבד על חיזוק המורשת שלו כשהוכיח שכן ניתן לבנות סביבו קבוצה לאליפות (פילדלפיה ב-1967), שהוא כן מסוגל להיות לוותר על סטטיסטיקה לטובת הצלחה ואליפות נוספת (הלייקרס ב-1972), ואם נמנה פה את כל התארים האישיים אנחנו עלולים לגלוש לחנוכה. אבל המורשת לא נבנתה רק מתארים וממספרים, אלא גם מכך הדומיננטיות הלא הוגנת שלו גרמה לשינוי מספר חוקים בליגה; מהדיבורים על כך שהוא עשוי להילחם מול מוחמד עלי; מהטענה ששכב עם 20 אלף נשים ("סקס היה חלק גדול מחיי, כפי שכדורסל היה חלק גדול מחיי"); מניסיונות של קבוצות לשכנע אותו לעשות קאמבק כשהיה בן 45, אפילו בן 50, משום שעדיין נראה כמו שחקן NBA מהמניין.
הכל לא התחיל ב-1961/62 והכל לא הסתיים ב-1961/62 - צ'מברליין היה שחקן עצום לפניה כשם שהיה שחקן עצום אחריה - אך גם בסטנדרטים שלו, היא היתה חריגה. גם היום, עוד מעט 60 שנה לאחר מכן, העונה ההיא חקקה את שמו בספרי ההיסטוריה עם שיאים שעדיין לא נשברו, וספק גדול אם אי פעם יישברו: הכי הרבה נקודות במשחק בודד (100), הכי הרבה נקודות במחצית אחת (59), הכי הרבה סלי שדה (36), זריקות מהשדה (63) וזריקות עונשין (28) במשחק בודד, הכי הרבה דקות לעונה, בממוצע (48.5) או לא בממוצע (3,882), הכי הרבה נקודות בעונה, בממוצע (50.3) או שלא בממוצע (4,029), הכי הרבה משחקים עם 50 נקודות או יותר בעונה אחת (45), הכי הרבה משחקים עם 40 נקודות או יותר בעונה אחת (63), הכי הרבה סלי שדה (1,579), וזריקות מהשדה (3,159) החטאות מהשדה (1,562) וזריקות עונשין (1,363) בעונה אחת.
בדיונים על השחקן הטוב בכל הזמנים אין לו קייס - התואר הזה שמור לגדולים ומוערכים ממנו, שיכולים לגבות את הסטטיסטיקה האישית ביותר הצלחות קבוצתיות - אך בתואר השחקן הדומיננטי בכל הזמנים, בתואר העונה הגדולה אי פעם, אין לו ממש מתחרים. כשנשאל וולט פרייז'ר, כוכב העבר האגדי של הניקס, מי השחקן הגדול אי פעם, השיב: "מה הקריטריונים? אם מדובר על ניצחונות, אז ביל ראסל. אם מדובר על גיוון, זה אוסקר רוברטסון. אם מדברים על להיות סופרמן, זה ווילט. מה שהוא עשה היה כמעט קומי".
nimrodofran@walla.co.il