רצה הגורל, והמשחק הראשון של מאנו ג'ינובילי ב-NBA, בעונת 2002/03, היה בסטייפלס סנטר נגד הלייקרס. הימים ימי שאקובי, שלקחו שלוש אליפויות רצופות עם פיל ג'קסון הבלתי מנוצח ואלמנט ההרתעה שלהם עבד בעוצמה מיוחדת על סן אנטוניו, שהתנדפה מולם בשני הפלייאופים האחרונים. שאקיל לא שיחק במשחק פתיחת העונה, הספרס הובילו רוב המשחק, אך קובי היה שם וחיכה להזדמנות להחזיר את הלייקרס לעניינים. דקה ועשרים לסיום המשחק, כאשר הספרס ביתרון שש, קובי הוביל את הכדור לנסיון קאמבק אחרון, אבל הוא לא לקח בחשבון רוקי ארגנטינאי שהתגנב מאחוריו וחטף ממנו את הכדור שהכריע סופית את המשחק. אף אחד, אולי חוץ ממאנו עצמו, לא הבין באותו הרגע את גודל ההצהרה: ההוא שלא מפחד משום דבר הגיע ל-NBA.
סן אנטוניו זכתה באליפות באותה שנה, כאשר היא מתגברת בדרך על המחסום, הפסיכולוגי לא פחות מאשר המקצועי, שהציבה הלייקרס. זה כנראה לא מקרה שהסוויץ' המנטלי התרחש בשנה בה ג'ינובילי הגיע לקבוצה. מאנו נהנה להגיע מעמדת האנדרדוג ונהנה במיוחד לעבור מחסומים שנראו בלתי אפשריים. הוא צמח בגיל מאוחר ולקח לו עוד כמה שנים להתפתח. רק בגיל 22 הפך לשחקן משמעותי באירופה, כאשר קינדר בולוניה של אטורה מסינה הימרה עליו ובעצמה לא האמינה שהוא יהפוך לשחקן שיוביל אותה לזכייה ביורוליג ב-2001. בקיץ שלפני ה-NBA הוא הוביל את נבחרת ארגנטינה לניצחון על נבחרת ארה"ב, מה שנראה בלתי אפשרי לפניו וקרה עוד כמה פעמים אחריו. ג'ינובילי קלע בסדרה מול הלייקרס 11.7 נקודות באחוזים טובים, תרומה גבוהה מהרגיל לרוקי, אך לנוכחות נטולת הפחד שלו הייתה תרומה הרבה יותר חשובה מהמספרים האלה.
חלפו כמעט 16 שנים מאז אותה התגנבות יחידים מול קובי, ואתמול (שני) מאנו ג'ינובילי הודיע על פרישה, שמסיימת את אחת הקריירות הגדולות והמרתקות של המילניום הנוכחי. מאנו זכה בכל תואר שניתן לזכות בו - אל היורוליג וארבע אליפויות NBA צריך להוסיף את הזהב האולימפי ב-2004, לאחר עוד ניצחון על האמריקאים עם הצגה של 29 נקודות בחצי הגמר. כשלוקחים בחשבון את שלושת המפעלים, כנראה לא היה שחקן ב-20 השנים האחרונות שלקח חלק בכל כך הרבה משחקים גדולים, שהיה מעורב בכל כך הרבה רגעים גדולים מהחיים לצד רגעים שוברי לב.
עוד בנושא:
עמוד האינסטגרם של וואלה! ספורט
ג'ינובילי הודיע על פרישה: "הגשמתי את החלומות הכי פרועים"
כשג'ינובילי וארגנטינה שינו את ההיסטוריה של נבחרת ארה"ב
המקום המיוחד ששמור למאנו ג'ינובילי בהיסטוריה של ה-NBA
אחד ויחיד: מיטב הציטוטים שנאמרו על מאנו ג'ינובילי בקריירה
את רוב הקריירה ג'ינובילי העביר בשני גופים שונים לחלוטין: נבחרת ארגנטינה וסן אנטוניו ספרס. בנבחרת הוא הנהיג חבורת פסיכים שנפגשו כל קיץ למשך עשור וחצי כדי להילחם אחד בשביל השני, ויצרו את אחת החבורות המגובשות ביותר שהספורט העולמי ראה. סן אנטוניו הייתה לאורך השנים הללו מכונה משומנת שנבנתה סביב היסודיות של גרג פופוביץ' וטים דאנקן. פרט למאנו, היה עוד גורם אחד משותף לשני הגופים האלה: הקבוצה תמיד הייתה מעל לפרט, גדול ככל שיהיה.
האופן בו ג'ינובילי השתלב בספרס מעניין במיוחד, כי כאשר הוא הגיע הוא לא התאים לקונספציה. סן אנטוניו הייתה אז קבוצה מאוד ממושמעת ושיטתית, כל התקפה עברה דרך טים דאנקן בפוסט, הקצב היה איטי, ההגנה הייתה יצוקה מברזל. אל הסיטואציה הזאת הגיע כובען מטורף שהסגנון שלו כולל מסירות מרהיבות, שלשות במעבר והימורים על חטיפות. עם כל הכבוד לקובי, את חוסר הפחד שלו כרוקי מאנו הביא לידי ביטוי יומיומי מול דמות מרתיעה בהרבה - גרג פופוביץ'. זאק לואו תיאר בכתבה מלפני שנתיים איך ג'ינובילי לא היה מתאפק במהלך משחקים ומבצע את אחד המהלכים המטורפים שלו, לפעמים ממש בהתרסה מול המאמן שלו.
הגדולה של פופ, זו שמבדילה אותו ממאמנים יסודיים אחרים, היא שהוא תמיד ידע להתאים את עצמו לשחקנים ולתקופה. די מהר הוא הבין לא רק שמאנו יכול להיות רק מאנו, אלא גם שזה בדיוק הערך המוסף שסן אנטוניו זקוקה לו. שחקן נטול פחד ולא צפוי הוא כוכב המשנה האידיאלי לצד טים דאנקן, העוגן היציב שלעתים התקשה להופיע למעמדים גדולים. טוני פארקר אמור היה לקחת את התפקיד הזה, אבל ג'ינובילי התברר כהרבה יותר בשל או פשוט הרבה יותר טוב.
היתרון של מאנו על רוב הכישרונות הייחודיים, אלה שמתריסים נגד המאמן ויודעים לשחק רק בסגנון אחד, הוא שאצלו זה לא בא על חשבון הקבוצתיות. לעומת רוב הסופרסטארים האמריקאים, זה האתוס שמאנו גדל עליו, שהביא איתו ל-NBA מהבית, מהנבחרת, זה המובן מאליו מבחינתו. לכן, מאנו היה האינדיבידואל הקבוצתי, טובת הקבוצה תמיד הייתה בראש מעייניו, המספרים האישיים אף פעם לא עניינו אותו. זה גם האתוס שאפשר לו לתת לקבוצה כל מה שהייתה צריכה ממנו, כולל ירידה לספסל כשהוא בעיצומו של שיא הקריירה שלו, אפילו בעיצומו של פלייאוף 2005 בו מאנו היה אחד השחקנים הטובים בעולם.
בגלל שהמספרים האישיים וההישגים האישיים (רק שתי הופעות באולסטאר) לא מעידים מספיק על האיכות שלו, זו נקודה שחשוב להדגיש בסיכום הקריירה של ג'ינובילי: בעונת השיא שלו, ב-2004/05, הוא היה אחד השחקנים הטובים בעולם. בפלייאוף של אותה שנה הוא סיפק תצוגות מרהיבות בכל סיבוב. היה לו משחק של 39 נקודות בסיבוב השני נגד סיאטל (במצב של 2:2), הוא קלע 22.2 נקודות למשחק בגמר המערב מול פיניקס של סטיב נאש.
בגמר הנפלא מול דטרויט וההגנה האימתנית שלה היו לו כמה הצגות יוצאות דופן. הוא קלע 26 נקודות במשחק הראשון, ואז סיפק תצוגה של 27 נקודות על 8 זריקות שדה ושבעה אסיסטים במשחק השני. הוא חזר לככב בשני משחקי הבית האחרונים, כולל 23 נקודות במשחק 7. הוא תקף ללא הרף וללא פחד את ההגנה ששנה לפני כן נטרלה את שאקובי, מצא נתיבים לטבעת וזרק מעל לאחים וואלאס, ניהל את משחק הפיק נ' רול ולקח חלק במאמץ ההגנתי מול החמישייה המאוזנת שממול. הוא לא זכה ב-MVP של הגמר כי הייתה לו ירידה במשחקי החוץ, הוא היה פחות יציב מטים דאנקן (אישית, חשבתי שההחלטה הייתה נכונה, רבים חשבו אחרת), אבל זו הייתה הופעה שבהחלט ראויה לתואר הזה באחד הגמרים האיכותיים של עשרים השנים האחרונות.
מה היה קורה אם ג'ינובילי היה שחקן מסוג אחר, כזה שמחליט בשיא הקריירה שהוא רוצה להוביל קבוצה בעצמו? אני חושב שמקור ההשוואה הטוב ביותר הוא השחקן שקיבל בדיוק את ההחלטה הזו. המספרים של ג'יימס הארדן בעונה האחרונה שלו ב-OKC, כשהיה שחקן שישי, היו כמעט זהים לאלו של מאנו ב-2004/05. הוא בחר לעזוב קבוצה עם פוטנציאל היסטורי כדי להפוך לאחד השחקנים הבכירים בליגה ול-MVP המכהן. מאנו התפתח מאוחר יותר, אבל אני מאמין שאם מאוד היה רוצה היו לו בקנה שתיים-שלוש עונות הארדניות למהדרין. הוא היה עד כדי כך טוב. למזלנו, הוא העדיף קריירה מסוג אחר לגמרי.
ההשוואה להארדן מעניינת גם מבחינה סגנונית. עם הזמן התברר שמאנו הקדים את זמנו במובנים רבים. היורו סטפ שהוא הכניס ל-NBA הפך לכלי אהוב במיוחד על מומחי חדירות אמריקאים, עם דגש על המזוקן מיוסטון, ההתבססות שלו על שלשות והליכות לקו העונשין הפכה לשאיפה של כל שחקן חוץ בליגה, השלשות במעבר שפופ נחרד מהן בזמנו הפכו למובנות מאליהן. האינטואיציות של הארגנטינאי יוצא הדופן הקדימו את המהפכה הסטטיסטית שהצדיקה אותן.
עם השנים, פופ לא הסתפק בלתת למאנו להיות מאנו ואפילו לא בקבלה של המהפכה הסטטיסטית שהוא הקדים. הגרסא האחרונה של סן אנטוניו הגדולה, לפני שכולם התחילו להיעלם, הייתה קבוצה שכאילו נבנתה בצלמו של ג'ינובילי, היא נראתה כמו מה שהיה קורה אם היו נותנים לו לצייר קבוצה. חבורת פופ שייטה על הפרקט ושיחקה כדורסל מרהיב בכל הרכב, אך כאשר עלו מהספסל ג'ינובילי, בוריס דיאו ופטי מילס זו כבר הייתה שירה בתנועה. החבורה הזו פירקה כל הגנה, כולל בשלבים המכריעים של הפלייאוף, והיה לה חלק מרכזי מאוד באליפות המרהיבה של 2014.
הגרסא הזו של הספרס הבליטה את התכונה הייחודית ביותר של מאנו: מדובר באדם שרואה את העולם קצת אחרת מאנשים רגילים. כאשר יכולת החדירה נחלשה עם השנים, זו יכולת המסירה שהתבלטה. ג'ינובילי רואה זוויות שאף אחד אחר לא, חושב כמה מהלכים קדימה באופן קצת שונה ויצירתי יותר מאמני השח-מט האחרים של הליגה, בורא למגרש גיאומטריה משלו. כל רגע שלו על הפרקט היה פוטנציאל למשהו יוצא דופן, משהו שעוד לא ראינו כמוהו, ובשנים האחרונות נדמה היה שהוא מחויב לרגעים האלה יותר מלכל דבר אחר.
מאנו היה בצד הנכון של הקו הדק שמפריד בין גאונות לשיגעון. ברגעים בהם המחוג במוח הקודח שלו זז בכמה מעלות, ניתן היה לראות עד כמה הקו הזה דק. היו ימים שהוא היה עושה הכל הפוך, כולל ברגעים הכי חשובים. העבירה שלו על דירק נוביצקי, ביתרון שלוש בשניות האחרונות של משחק 7 מול דאלאס, אולי עלתה לספרס באליפות באותה שנה. ליכולת האיומה שלו במשחק 6 בגמר 2013 מול מיאמי (ההוא עם השלשה של ריי אלן) היה חלק מכריע באיבוד אליפות נוספת.
אך הוא תמיד ידע להתאושש, פופ תמיד ידע לתת למאנו להמשיך להיות מאנו וסן אנטוניו זכתה באליפות בשתי העונות שלאחר הרגעים שוברי הלב האלה, בדיוק כפי שארגנטינה זכתה בזהב האולימפי שנתיים לאחר הפסד שובר לב בגמר אליפות העולם ליוגוסלביה. ההפסדים רק דרבנו אותו לעוד הצלחות, לעוד תארים, לעוד רגעים מופלאים, לעוד פרקים בקריירה החד פעמית שלו. מאנו הרוויח את מקומו בהיכל התהילה בדרך שלו, דרך שלא דומה לאף אחת אחרת.
