יש תחושה כי ה-DNA של ברצלונה מעולם לא עמד במוקד הדיון בתדירות כה גבוהה כמו בימים האחרונים, לאור הידיעה שארתורו וידאל חתם במועדון הקטלוני. כל העורכים של מארקה, אס, אל מונדו דפורטיבו ועיתונים אחרים מצאו לנכון לפרסם מאמרי מערכת על אי התאמתו לכאורה של הקשר הצ'יליאני ל-DNA המדובר ועל המשמעויות של הסטייה מהמסורת. הסוגיה הזו הייתה בוערת למדי גם לפני שנה, בעקבות החתמתו השנויה במחלוקת של פאוליניו, אבל אז התמקדו רבים דווקא במהותה המפוקפקת של העסקה עם גואנגז'ו אברגרנדה. לעומת זאת, כיום המיקוד הוא בשחקן עצמו, וכך נאלץ וידאל להתמודד מיומו הראשון במועדון עם השוואות לפאוליניו. איכשהו, הוא הפך ל"יורש" של האיש שנמכר באופן ביזארי למדי בחזרה לקבוצתו הסינית.
זה לא ממש הוגן, בין היתר כי עונתו היחידה של פאוליניו בקאמפ נואו הוגדרה כהצלחה. כפי שנכתב כאן בספטמבר עם המלצה לאוהדי בארסה "לשנוא את העסקה, לאהוב את השחקן", תרומתו של הברזילאי במרכז המגרש הייתה מרשימה, והוא אפילו התכבד באופן לא לגמרי צפוי לכבוש תשעה שערים, לצד שני בישולים. אכן, כישוריו לא תואמים לכאורה את הסגנון המסורתי של ברצלונה, אך זה לא הפריע לו לבוא לידי ביטוי.
כי הרי לא שחקן בודד מכתיב את הסגנון, אלא המאמן - ובעמדה זו החליטה בארסה, במודע ובעיניים פקוחות, לבגוד במורשת. מינויו של ארנסטו ואלוורדה הוא זה שצריך להדאיג את אלה שה-DNA של ברצלונה יקר לליבם. פאוליניו התאים לבוס כמו כפפה ליד, ועזיבתו המוזרה העציבה את הבאסקי מאוד. הוא היה זקוק לשחקן עם איכויות דומות, וקיבל מישהו שעולה על המקור במספר דרגות בכל המובנים האפשריים.
פאוליניו הוא שחקן נפלא, אבל וידאל טוב ממנו, מגוון ממנו, והרבה יותר מנוסה ממנו. מאחוריו ארבע עונות בלברקוזן, ואז ארבע שנים ביובנטוס ושלוש שנים בבאיירן מינכן שהניבו כמובן שבע אליפויות רצופות. יש לו 76 משחקים במסגרות האירופיות, רובן בליגת האלופות. יש לו 100 הופעות בנבחרת צ'ילה, כולל שתי זכיות בקופה אמריקה. וידאל הוא ווינר עם קבלות, אחד השחקנים הטובים ביותר בעמדתו במשך עשור. חשוב לא פחות - לא טריוויאלי להגדיר עמדה זו. הוא אמנם רואה את עצמו כקשר רחבה לרחבה, אבל מסוגל לתפקד כשחקן התקפי מאוד, ואפילו כתשע מדומה, כפי שעשה לא פעם בנבחרת, וגם במשבצת נסוגה מאוד. יש לו נגיחה פנומנלית יחסית לשחקן שגובהו 180 סנטימטרים בלבד. ועם כל הכבוד העצום למאזן של פאוליניו, וידאל גם סקורר משובח הרבה יותר. הוא אפילו הגיע ל-18 שערים במדי יובה בעונת 2013/14.
האם הוא מתאים ל-DNA של ברצלונה? ובכן, וידאל לא דומה לצ'אבי ולאנדרס אינייסטה. ואולם, אם כל השחקנים של בארסה חייבים בהגדרה להיות כמוהם, אפשר לסגור את המועדון כבר עכשיו, כי זו משימה בלתי אפשרית. כפי שכתב עורך אס אלפרדו רלאניו, "צ'אבי ואינייסטה היו הסגנון של ברצלונה במשך שנים ארוכות, אבל עכשיו צריך לחשוב אחרת". יתרה מזו, גם בעידן פפ גווארדיולה לא כולם היו כמוהם. סיידו קייטה, שחקן הכלבו הפנטסטי שסתם כל חור אפשרי במערך וזכה לאינספור שבחים מהבוס, לא היה שחקן עדין עם ראיית משחק נדירה. כאשר הוצג וידאל, התייחס ואלוורדה גם למנהל הספורטיבי החדש בכבודו ובעצמו, אריק אבידל. "יש שחקנים שמכתיבים את הסגנון, ויש כאלה שלומדים ומשתלבים, כמו אבידל", הוא טען. בכך הצדק איתו.
ואם כבר מדברים על גווארדיולה, שמגדיר את ה-DNA של בארסה, הן כשחקן והן כמאמן, הרי שהוא עבד עם וידאל במשך שנה. באיירן מינכן החתימה את הצ'יליאני מיובה בקיץ 2015, והמעבר גרם לפי הדיווחים למתח לא מבוטל בין פפ להנהלה. הקטלוני לא ביקש את וידאל שהונחת עליו, ולכן לא ראה את העסקה בעין יפה. התחקירנים של ספורט בילד אפילו הגדילו וטענו כי זו התקרית ששברה את גב הגמל וגרמה לגווארדיולה לקבל את ההחלטה לעזוב את בוואריה, אם כי ייתכן מאוד כי מדובר בהגזמה פראית. ובכל זאת, לראיה שתי עובדות מוצקות. ראשית, גווארדיולה לא היה מעוניין ב-וידאל, אולי בגלל חוסר התאמתו לכאורה לסגנון החזקת הכדור האהוב. שנית, וידאל הפך אצלו בכל זאת לשחקן מפתח ושותף ב-47 משחקים בכל המסגרות - יותר מכל שחקן אחר בעונת 2015/16.
וכה אמר גווארידולה: "וידאל הוא שחקן ברמה הגבוהה ביותר. הוא יודע להצטרף להתקפות מאחור, חכם מאוד, משקיען ותמיד מביא המון תשוקה למגרש. יש לו יכולות התקפיות נהדרת, אך לאור העושר שיש לנו בחלק הקדמי, אני צריך להגביל אותו מדי פעם ולבקש לעשות את העבודה בקישור האחורי. גם בתפקיד הזה הוא מצטיין". פפ ציין כי הצ'יליאני אינו מושלם: "כאשר אין מרווחים בין השורות של שחקני ההגנה, נדרשת מיומנות על שטחים קטנים, וזה חסר לארתורו, אבל זה לא רלוונטי כי יש לנו שחקנים אחרים למשימות אלה".
וזו הרי בדיוק הנקודה. לא כולם צריכים להיות אינייסטה, וקבוצה עם כפילי אינייסטה בלבד במרכז המגרש לא תגיע רחוק. בשורה התחתונה, ה-DNA המדובר של ברצלונה לא נוצר על ידי פפ. האב הרוחני היה - ותמיד יישאר - יוהאן קרויף, ובתחילת הקדנציה של המאסטרו ההולנדי ב-1988 הובא לקאמפ נואו לא אחר מאשר ואלוורדה בעצמו. כינו אותו "הנמלה" בזכות העבודה השחורה המרובה שהוא עשה. לאחר מכן, היו תקופות שונות. לימים, בשנותיו של פרנק רייקארד, הרגיש צ'אבי שהוא "הסרטן של ברצלונה". אינייסטה היה מתוסכל עד אין קץ כאשר נותר על הספסל בגמר ליגת האלופות מול ארסנל ב-2006. מארק ואן בומל פתח אז על חשבונו.
תחשבו על זה לרגע - ואן בומל, הגרזן האולטימטיבי, היה שחקן הרכב קבוע בבארסה. ההולנדי אמנם לא תמיד הוערך כראוי, והיו לו תכונות חיוביות רבות. הוא ניחן בחוכמת משחק ובדיוק מרשים במסירות, אך בכל זאת אין מנוס מלקבוע כי סגנונו ממש לא מתאים ל-DNA של ברצלונה. והרי לא היו אז תלונות רבות מדי. הוא היה דומיננטי למדי בזכיה באליפות ובליגת האלופות, ואז נמכר לבאיירן. כעת עושה וידאל את הדרך ההפוכה, ולאור המצב בשוק מדובר בהברקה.
אפשר להביע ספקות לגבי כשירותו אחרי הניתוח בברכו, אבל וידאל בקושי נעדר מהמגרשים מאז הגיע לאירופה ב-2007. הוא חזק כמו שור, ומחויבותו על הדשא לא יודעת גבול. אפשר להתלונן על היותו בן 31, אבל אין תחליף לניסיון, ושחקנים מבוגרים הפכו לסחורה מבוקשת בשנים האחרונות. אחד אפילו נמכר הקיץ תמורת 100 מיליון יורו בגיל 33. במחיר מדווח של 18 מיליון יורו, וידאל הוא מציאה נדירה - והמועדון יודע בדיוק מה הוא מקבל. זו קבוצה ששילמה 35 מיליון תמורת אנדרה גומש ו-32 מיליון תמורת פאקו אלקאסר. אבידל מגלה בתחילת דרכו תבונה גדולה הרבה יותר בהשוואה לקודמיו. כאשר יש הזדמנות להחתים שחקן ברמתו של הצ'יליאני במחיר כזה ולחטוף אותו מתחת לאפה של אינטר, אין זמן לחשוב פעמיים. פשוט עושים את זה.
וידאל כבר החל לספק קבלות עם ציטוטים ססגוניים במסיבת העיתונאים הראשונה. הוא הצהיר על השאיפה לזכות שלוש פעמים בליגת האלופות בשלוש שנותיו בקאמפ נואו, וזה באמת התואר שחסר לו. אחרי שהפסיד עם יובנטוס לבארסה בגמר ב-2015, יש לו הזדמנות לסגור מעגל. מבחינתו, זהו "צעד קדימה מבאיירן", והוא נחוש לרשום את שמו באותיות זהב בתולדות המועדון הקטלוני. אם יעשה זאת, עשוי וידאל להיזכר כשחקן הצ'יליאני הגדול בכל הזמנים.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק