פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מונדיאל שייצר טראומה: האם גם לכם קשה לראות או לשמוע על כדורגל?

        נכון, עברו כבר שבועיים. נכון, צריך להתקדם. אבל איך אפשר לעבור מפסגת האולימפוס למוקדמות הליגה האירופית? למה לא הוציאו את כולנו לחופשה מרוכזת? פז חסדאי מתקשה להתאושש מהמונדיאל, עם נחמה קטנה

        מונדיאל שייצר טראומה: האם גם לכם קשה לראות או לשמוע על כדורגל?
        צילום: רויטרס, עריכת וידאו: שניר דבוש

        בימים רגילים הייתי נהנה מהזכייה של נבחרת העתודה. הייתי מתלהב מהיכולת של אבדיה וזלמנסון ומתמלא (בסוג של) אופטימיות לעתיד. לא יוצא לרחובות, אבל כן נסחף לעניינים. לא משתגע, אבל כן נגרר לדיונים על חשיבות הטורניר, או לפחות עוקב אחריהם. מניח שגם הייתי נרגש מהאקסטזה המופרזת. הייתי חוקר, בודק, מנסה להבין מה הצורך האובססיבי של אנשי הכדורסל לפאר את הענף (בניגוד לאנשי הכדורגל, שמודים שהענף שלהם קקה). כך או כך הייתי נשאב לתוך הסיפור. קורא פרשנויות, עוקב ברשתות, מגבש דעה. אילו רק אלו היו ימים רגילים.

        בימים רגילים הייתי לועג לבית"ר על ההדחה מול צ'יחורה, מצחקק ברישעות. מתמוגג מפרשת המסרונים של עידן ורד, חושב שזה קאלט (או משהו), ממלמל כמה מילים על ההתנהלות של טביב, כועס על ההתאחדות, נגעל מהכל. בימים רגילים הייתי יורד על באר שבע על החמישייה בזאגרב, נדהם מהביצועים של השוער, אחר כך משתגע מהקלות שבה יורדים על ברק בכר, מהטבעיות שבה מאמן גדול יכול להפוך לקטן. הייתי שומע את הוויכוח בין קופמן ליוני הללי, והלב היה מאיץ. נותן לעצמי להיסחף אחרי האלימות. מסנן בלב משהו על השילוב בין כסף לתקשורת, מתמרמר על ההצגות שאיבדו שליטה.

        עוד בנושא:

        ערוץ הטלגרם של וואלה! ספורט
        השף רונן כהן: "הדבר הכי חשוב לי הוא לשנות את החשיבה על ישראל"
        השוק האפור: חידון ההעברות הגדול של קיץ 2018

        עידן ורד שחקן בית"ר ירושלים מול צ'יחורה (ברני ארדוב)
        סביר להניח שבימים רגילים זה היה סוחט יותר אמוציות, אבל האמוציות נעלמו. עידן ורד (צילום: ברני ארדוב)

        אבל אלו לא ימים רגילים. אלו ימי פוסט מונדיאל. היום אני רואה כדורגל, והעיניים לא נפתחות. יושב מול המסך בעיניים מזוגגות, כמו בוב גלדוף ב"The Wall". בוהה, אבל לא רואה. שומע, אבל לא מקשיב. האצטדיונים העלובים מדכאים אותי, הם נראים חשוכים וקודרים. המשחק נראה מסורבל ברמה מגוחכת, כאילו כל היקום נע בקצב איטי יותר. התמונה לא חדה. הקולות מעומעמים. לא מבין מה הטעם, איך אפשר בכלל להמשיך. מה זאת המסגרת הזאת, מוקדמות הליגה האירופית? האומנם יש שידור של משחק אימון של הפועל נגד ניקוסיה? אפילו אין בי את האנרגיות לקלל, להתעצבן, להתמרמר. רק משפיל מבט בייאוש.

        אתם אולי כבר שכחתם, המשכתם קדימה, וזה בסדר, זה טבעי. כל מה שתגידו נכון. זאת לא פעם ראשונה שמונדיאל נגמר, תתקדם. מספיק להתבכיין, תתבגר. גם אנחנו נהנינו, גם לנו היה כיף, אבל מה אתה רוצה עכשיו? מה אתה רוצה? כמה אפשר להתלונן? זה לא משהו שקורה כל שנתיים, אחרי כל מונדיאל, אחרי כל אולמפיאדה? כמה אפשר להישאר תקוע? אתה לא מתרגש מהליגות שחוזרות? מהסגלים שנבנים? מחלון ההעברות? מפרשת המעבר של מלקום לברצלונה? ממשחקי ההכנה? אוטוטו אלוף האלופים.

        יכול להיות שהיה פשוט כיף מדי במונדיאל הזה. כיף בצורה חריגה ולא פרופורציונלית. כנראה שהחיים היו יפים מדי. פנטזיית ספורט, חוויה לא ריאלית, לא נורמלית, פשוט יותר מדי. אולי המינונים היו מוגזמים. ימי כדורגל מושלמים, תחומים בשעות, עם לו"ז ברור שנקבע מראש, מנות קצובות של סם. כן, יכול להיות שהיינו מסוממים מחומר שאי אפשר לשחזר. יכול להיות שבאנו לטורניר עם הרבה ספקות על עתיד הכדורגל, התבדינו והתמוגגנו, ועכשיו שוב עלינו לחזור למציאות. ויכול להיות שאלה פשוט הפערים, בין מה שהיה למה שיש, או מה שאין.

        מכבי תל אביב מול פרנצווארוש, מוקדמות הליגה האירופית (אתר רשמי , אתר רשמי מכבי תל אביב)
        משחקים נראים איטיים יותר, חסרי משמעות, אפילו המסך קודר יותר. הליגה האירופית (צילום: אתר רשמי מכבי תל אביב)

        מה שקורה עכשיו הוא פשוט קיצוני מדי. אי אפשר לעבור ממונדיאל, מפסגת הכדורגל, למשחקי מוקדמות באירופה. פשוט אי אפשר. זה עוול לנו, לשחקנים, לענף. אי אפשר לעבור מהכדורגלנים הטובים בעולם, שבשיא כושרם, לכדורגלנים עצלים שמקרטעים בפתיחת העונה. גם ככה, בכל שנה, קשה לחזור. תמיד גביע הטוטו מדכא. תמיד יש משהו עלוב בשידורים ישירים של משחקי אימון מול קבוצות מהליגה השנייה בפולין. תמיד עדכוני ההגרלות של אופ"א, הידיעה שבסיבוב הבא (אם נעלה!) נפגוש את המנצחת בין ז'יז'ורה הקזאחית לפיודור הפינית, זה משהו שמוציא את האוויר מכל חובב ספורט.

        כלומר, עדיף היה אם בתום המונדיאל היו שולחים את כולנו לחופשה כפויה. סעו להרים, תנוחו. העולם היה צריך להיעצר. אסור היה לדבר על כדורגל למשך חודש שלם. אסור היה לשדר משחקים. מכבים את האור ומכניסים את כולנו למכון גמילה גדול. פשוט לשכוח מהמשחק, לצאת מזה בשקט. להמשיך בחיינו, להסתגל למציאות, ואז, פתאום, בסוף אוגוסט, להחזיר את הליגות לפעילות. ואז היינו פוקחים עיניים, נעמדים, מתמתחים, וחוזרים לעבודה.

        בינתיים, זה לא מפליא שהדבר היחיד כרגע שנשאר מעניין בכדורגל - זה הקבוצה שלי, ורק הקבוצה שלי. אומנם גם בה הצפייה מלאת זיעה ושיברון לב, אבל האין זה ככה לאורך כל השנה? עצם העובדה, שבימים קשים אלה, היא מצליחה לעורר בי עניין, ממחישה שהאהבה אליה כבר מזמן לא קשורה לכדורגל.

        קיליאן אמבפה (רויטרס)
        עדיף היה אילו ישר אחרי המונדיאל היינו נכנסים למוסד גמילה לחודש, וחוזרים כמו חדשים לליגות. אמבפה (צילום: רויטרס)