ניצחון של מכבי תל אביב בחצי גמר הפיינל פור הוא לא סיפור. ליתר דיוק, לא אמור להיות סיפור. היתרון התקציבי של המועדון על פני שאר הליגה כל כך גדול, המסורת כל כך מפוארת, עומק הסגל ואיכותו כל כך מרשימים יחסית לליגה (לא יחסית ליורוליג) שהיא צריכה לקחת אליפות מדי שנה. בסדרה, במשחק אחד, עם חוקים שמגבילים אותה או עם קבוצה שונה מהמסגרת האירופית. כל השאר תירוצים וניסיונות של בעלי תפקידים להציל את עורם ולהתחמק מאחריות לכישלונות. שלוש שנים בלי הופעה של מכבי בגמר הן כישלון שקשור קודם כל לחידלון הצהוב ולחוסר היכולת של המועדון לייצר במעמדים האלו משהו שיקזז את הפאניקה מהספסל, נניח שחקנים עם אופי או סתם כדורסל סביר. עם סתם כדורסל סביר מכבי לוקחת אליפות כל שנה, בלי הרבה קשיים.
הניצחון של מכבי אתמול הזכיר כל כך הרבה משחקים שראינו לאורך השנים, אבל כמעט נעלמו בשנים האחרונות: דשדוש מנומנם במחצית הראשונה, היעדר חדות הגנתית, היריבה נשארת קרובה איכשהו - ואז לחיצה על דוושת הגז וחיסול העסק בכמה דקות של בליץ. בגרסה הנוכחית שלה, שאין לה כל דמיון לזו שהתחילה את העונה (בחמישיה הפותחת במשחק היורוליג הראשון בבאמברג עלו ג'ונה בולדן, ארטיום פרחוסקי ופייר ג'קסון), עם פארגו בעמדה מספר 1 וטיוס כ-5 שבקושי יורד מהמגרש ומביא לידי ביטוי את היתרונות האתלטיים שלו, כשבמקביל דשון תומאס משחק בעיקר בעמדה מספר 4, מכבי היא קבוצה עם כוח אש, שאוהבת לרוץ, חוטפת כדורים ורצה למתפרצות, עושה נקודות מריווח וחדירה לסל ומתאימה בול לליגת הגמדים הישראלים. אפילו לשמור היא מצליחה לכמה דקות, עם קצת אקסטרה מוטיבציה אחרי החזרה מהמחצית. הקונספציה הזאת הייתה יכולה להתאים גם ליורוליג, אם נבן ספאחיה היה מגלה לאורך העונה מעט פחות שמרנות. חשוב מכך, הקבוצה הזאת הייתה יכולה להצליח יותר מהגרסה שהתחילה את העונה אם ראשי הקבוצה היו פותחים את הכיס ומבינים את חומרת המצב בשלב מוקדם יותר.
נכתב כאן יותר מפעם אחת על הצורך של מכבי בחיזוק, אבל בעוד פנאתינייקוס הנחיתה את מייק ג'יימס בזמן כדי להשתפר ביורוליג, מכבי הביאה את פארגו המצוין כדי לקחת אליפות בארץ, לשחרר מחובותיו המעיקות את פייר ג'קסון הלא יציב ולאפשר לנוריס קול להיות מי שהוא - קצת רכז, קצת מספר 2, ובעיקר שחקן שלא אמור להוביל קבוצה אלא להיות גארד משלים. יפה שמכבי כבר לא מוותרת בקלות על תארים, אבל הדומיננטיות של פארגו שהצטרף בשלב כל כך מאוחר של העונה רק מבהירה עד כמה הסגל שנבנה בתחילת העונה היה בעייתי ורווי בהימורים.
הפועל תל אביב, מנגד, כמעט לא שינתה דבר העונה, פרט לפרידה מג'ף אלן. דני פרנקו דבק באופן כמעט רומנטי (או סתם כי לא מצא תחליפים) במאט הווארד ובטיי מקי, שנתן עונה חלשה לפני שפרח בסדרה עם אשדוד. הסגל שלה היה מחווה לקלישאות כדורסל של פעם, של כימיה קבוצתית על חשבון כישרון, לחימה על חשבון שחקנים שעושים סל ומסה במקום גארדים יצירתיים. הגישה הזאת אמנם הביאה אותה לפיינל פור, אבל לקראת העונה הבאה כדאי שתיפרד מתפיסות שכוחן יפה לעבר. כשג'רל מקניל לא מתפקד, הפועל תלויה לחלוטין באדריאן בנקס הלא יציב ויש לה מעט מאוד כוח אש ממקומות אחרים, בטח כשרביב לימונד בירידה כה תלולה. הגם שתשחק בעונה הבאה באירופה, היא צריכה לבנות בעונה הבאה סגל שקשור לזמן ולמקום, עם פחות סנטימטרים ויותר גמישות ויכולת אישית.
ובאשר למכבי - האליפות צריכה להיות שלה, בין אם היריבה תהיה ירושלים, שבניגוד אליה מגיעה לסוף העונה בסגל חלש יותר מזה שהחל את העונה; ובין אם זו תהיה חולון, שאם וכאשר תעפיל תחזיר שחקן למשחק אחד ושהפסד לה עלול להמיט חרפה על מי שהייתה פעם אלופת ישראל הנצחית. זה לא יהפוך עונה כושלת למוצלחת, אלא בעיקר יאפשר למכבי לעסוק בקיץ פחות בקמפיינים תקשורתיים ויותר בבניית קבוצה שתוכל להגיע להישגים עוד לפני חודש יוני.