גם סופרגירל בוכה: על הפרישה של סרינה וויליאמס מרולאן גארוס

גם לספורטאים הגדולים ביותר בעולם, לבטח גם בהיסטוריה, יש רגעי משבר ושבירה קשים. אחד כזה היה לסרינה ווויליאמס אתמול (שני). האמריקאית, שלהגדירה "אגדית" יהיה המינימום, נכנסה לחדר הראיונות הגדול ב-15:30 בדיוק ונראתה נסערת, פגיעה וחלשה. אפשר היה לראות שעברו עליה שעות קשות ומתסכלות מאוד. סרינה, שבספטמבר תחגוג כבר 37 וכמובן גם הפכה לאמא, עבדה קשה במשך חודשים רק עבור הרגע הזה, עבור רולאן גארוס 2018, כדי שתוכל לעשות את הדבר שהיא עושה הכי טוב: לשחק טניס ולתת לכל השאר בראש.

היא הצליחה לעשות את זה כי היא תמיד מצליחה לעמוד במשימות וביעדים שהיא מציבה לעצמה. היא ניצחה בשלושה משחקים, כולל חזרה מפיגור מערכה מול אשלי בארטי, אבל בסופו של דבר פציעה הכניעה אותה ומנעה ממנה לעלות אל המשחק מול מריה שראפובה, שהציפייה אליו בכל העולם ובמתחם התחרות ברולאן גארוס הייתה פשוט עצומה. היא נכנסה לחדר ואפשר היה לראות שהעיניים אדומות. ואז הגיעה הרגע בו דיברה על ביתה ואמרה: "כשאני משחקת או מתאמנת ורואה אותה בצד משחקת, אני רק רוצה ללכת ולשחק איתה", קולה נחנק, הדמעות עלו והראש עלה כלפי מעלה כדי להמשיך לשדר את העוצמה שהיא תמיד משדרת. אבל היה ברור שזה גדול עליה.

אין ספק שכל מי שהיה בחדר חש חמלה גדולה כלפי וויליאמס, שלאורך הקריירה שלה הייתה האחרונה שאפשר היה לחוש כלפיה תחושה כזו. אתה צובר שנים רבות בהן אתה רואה איך ילדה צעירה ושאפתנית מרקע קשה מאוד הופכת לאגדה ספורטיבית, אתה רואה מאות או אלפי שעות שלה משחקת, נלחמת, זוכה בכל תואר אפשרי, ובסופו של דבר כל הסרט הארוך ועמוס הפיתולים הזה מתנקז לרגע אחד בו אתה רואה אותה מרימה את הראש והעיניים למעלה כדי לא להראות שהיא בוכה. פתאום היא נראית אנושית, פגיעה, חלשה ולא הסופרוומן שתמיד הייתה.

סרינה דיברה על כך שהקריבה הכול כדי להיות כשירה לאליפות צרפת ובסופו של דבר הפציעה הזו גמרה לה את החלום, ושוב נחנקה ואפשר גם להבין למה. קשה לחכות ולחכות לרגע מסוים, לעשות הכול טוב ולחזור כמו שצריך ובסופו של דבר שכל זה יילך לעזאזל בגלל פציעה. אלה החיים, זה הספורט וכל שאר הקלישאות, אבל זה הדבר הכי נורא שיכול היה לקרות לה, בטח לפני משחק כל כך מרגש מול שראפובה - כי הרי אם יש מישהי שחיה בשביל המשחקים הגדולים והבמות הגדולות זו סרינה, והפעם לא ניתנה לה האפשרות לתת את הכול.

עוד לפני יומיים החלו דיבורים על כך שסרינה תפסיד ליוליה גרגס בסיבוב השלישי כדי להימנע ממפגש עם שראפובה, שנמצאת בכושר טוב לעומת האמריקאית שנראתה מעט פגיעה בשני הסיבובים הראשונים ולבטח לא נעה טוב במיוחד, ושמירת המאזן המדהים שלה מול היריבה הרוסייה. גם בזמן שנפוצו כל השמועות על הפרישה הצפויה שלה מהטורניר לפני המשחק נמשכו הדיבורים הללו, אבל אפשר לפטור אותם כשטויות גמורות. כל מי שראה את סרינה במסיבת העיתונאים יכול היה לראות אישה שבורה, גמורה ומתוסכלת שראתה איך החלום שלה ירד לטימיון בגלל פציעה שמנעה ממנה לשחק. אף אחד לא יימנע ממשחק כל כך גדול בשמינית גמר רולאן גארוס ומול יריבה כזו בגלל חשש להרוס מאזן ראש בראש, האחרונה שתעשה את זה היא סרינה.

עוד בנושא:

רולאן גארוס: דל פוטרו דילג מעל איזנר ועלה לרבע הגמר, מהפך אדיר לשוורצמן
שלישי ברולאן גארוס: זברב נגד תים והתשישות, דג'וקוביץ' יקטע את סיפור הסינדרלה?
סרינה וויליאמס פרשה מרולאן גארוס: "הפציעה בשריר החמירה"

כנראה שאין עוד טניסאי, ספורטאי או אדם שעושה את מה שהוא עושה טוב כל כך ועדיין מתוסכל ועצבני מהעבודה שהוא עושה כמו רפאל נדאל. השור ממאיורקה פגש יריב מצוין, מקסי מארטרר באמת סיפק טורניר פנטסטי וגם שיחק היטב מול השור ממאיורקה, שבכל זאת ניצח 3:6, 2:6, 6:7 (4) במשחק בו לא היה ספק לרגע שהוא הולך לנצח. למרות זאת, בכל כך הרבה רגעים אתה מקבל את הרושם שנדאל לא מרוצה, עצבני, מתוסכל ממה שהוא עושה. מתישהו במהלך המערכה השנייה הוא ממש היה קרוב לדפוק את המחבט באדמה והתלונן אל התא שלו ואל קרלוס מויה המאמן, וזה קרה כשהוא היה ביתרון מבטיח במיוחד במערכה ואחרי שזכה בראשונה. כנראה שזו הדרך היחידה שאפשר להגיע לפרפקציוניזם מוחלט כמו זה שיש לנדאל ברולאן גארוס.

בטניס עצמו אפשר להרגיש שמשהו השתנה אצל נדאל. הוא עדיין מחכה קילומטר מאחורי קו הבסיס לפני הגשות של יריבו, אבל הוא הרבה יותר יוזם, עולה לרשת, מחפש את הווינרים, הרבה יותר התקפי ומחפש לגמור את הנקודות ולא רק להתיש את היריב בסדרת חבטות בלתי נגמרת מאחורה. מול מארטרר הטוב סיים רפא את המשחק עם 39 ווינרים, כמות מרשימה מאוד יחסית לשלוש מערכות, בטח לשלוש מערכות שרק אחת מהן הייתה צמודה. עם קרלוס מויה מאחוריו נראה שנדאל מנסה לאגור כוחות לקראת המשחקים הקשים באמת על התואר שיתחילו כבר כשיפגוש את הפייטר הגדול דייגו שוורצמן ברבע הגמר. הארגנטינאי חזר מהקבר מול קווין אנדרסון וימשיך להיות השחקן הכי קשה והכי מתסכל שאפשר לפגוש ונדאל יצטרך לעבוד קשה כדי לנצח אותו.

שני הטורנירים המתקיימים במקביל, זה של הנשים וזה של הגברים, היו רעים במיוחד עבור הצרפתים. אצל הגברים אף אחד לא עבר את הסיבוב השלישי וג'ו ווילפריד צונגה לא שיחק בכלל, אצל הנשים רק קרולין גרסיה שרדה עד לשמינית הגמר. זה מה שגרם לכך שהיא נותרה הצרפתייה האחרונה בטורנירי היחידים כבר לפני יומיים. מה המשמעות? הרבה לחץ. ואיך שאפשר היה לחוש בזה במשחק שלה מול קרבר, אוי כמה שאפשר היה לחוש בזה.

אצטדיון סוזן לנגלן היה מלא לחלוטין בהמון אוהדים צרפתים שדחפו, עודדו ושאגו אחרי כל נקודה של גרסיה, אבל המדורגת שביעית בעולם לא מצליחה להתמודד בתנאים האלה. גרסיה היא טניסאית יוצאת מן הכלל. באמת, מהמוכשרות שיש, עם פורהנד מצוין, סרב טוב מאוד, היא אתלטית וגבוהה (1.77 מטר) וגם אחת שיודעת לחבוט ווינרים ולהלהיב את הקהל. אבל היא לא כוכבת. היא בסך הכול ילדה שהתבגרה ורצתה להיות טניסאית מצוינת, היא לא נראית כמו אחת שרוצה, אוהבת וניזונה היטב מכל הלחץ הזה של טירוף מקומי כלפיה. היא רצתה להיות טניסאית טובה ולהצליח, אבל לא להגיע למצב בו היא ה"תקווה הצרפתית" ומככבת על כל שערי העיתונים.

במהלך המשחק מול קרבר, בו הפסידה 6:2, 6:3 בתוצאה שעוד מחמיאה לה מאוד, היא הייתה עסוקה כמעט בכל דבר פרט לטניס. מעולם לא ראיתי טניסאי/ת עצבני יותר. היא דפקה את הכדור באדמה בעצבים או מתוך שחרור עצבים כמעט פעמיים בכל משחקון, לא הפסיקה לקלל ולדבר עם עצמה ועם כל מי שהיה מוכן לשמוע, הטיחה את המחבט באדמה לא מעט ובאופן כללי היה נראה שהיא על סף דמעות ומעדיפה להיות כמעט בכל מקום פרט למגרש.

אנג'ליק קרבר, בעצמה ספורטאית שיודעת עליות וירידות מנטאליות רבות במהלך משחקים ונוטה לרדת על עצמה ולהתעצבן, מעולם לא הייתה רגועה יותר. היא טניסאית מנוסה מאוד והבינה ישר שמדובר במפגש מול מישהי שאולי נמצאת שם פיזית, אבל לא מנטאלית, והיא מחאה לה כפיים אחרי ווינר נדיר מאוד, ביקשה מהשופט לא להתערב וסימנה שכדור שחבטה יריבתה היה בפנים ובאופן כללי נראתה רגועה מאוד גם כשה-1:5 שלה במערכה השנייה הלך לאיבוד והפך ל-3:5. גרסיה הקפואה, המאובנת, המותשת נפשית, לא הפסיקה לעשות שטויות ולהחטיא וסיימה את המשחק עם 36 שגיאות לא מחויבות לעומת 13 של קרבר. אלה המספרים, אבל הפער הרגיש כמו גדול בהרבה. וכך הלכה לה גם התקווה האחרונה של הצרפתים ברולאן

משהו השתנה ביומיים האחרונים ברולאן גארוס, כל האווירה הפכה לדרוכה ומתוחה יותר, המקום לבש חג, האצטדיון המרכזי כבר מלא לחלוטין בכל המשחקים ויש תחושה של משהו גדול באוויר. עד עכשיו באמת מדובר בטורניר מצוין, גם אצל הגברים וגם אצל הנשים, בואו נקווה שגם השלבים המכריעים ימשיכו במגמה.